עמדתי בדלת, מעיף מבט אחרון של פרידה ופתאום קפאתי: "מי יודע מתי אזכה לראות אותו שוב? בטח ייקח עוד הרבה זמן". עקרתי את רגלי, נפניתי מעם הדלת וחזרתי לשאול את השאלה שנשאתי איתי כבר חמש שנים.
תחילתו של הסיפור, בביקור חטוף שלי לפני שני עשורים כמעט, בבית מורי ורבי ראש הישיבה ר' הלל זצ"ל. חלפו כמה שנים מאז שנישאתי ונקלעתי לקריית ספר בצהרי היום. רגליי נשאוני לומר שלום לראש הישיבה, שסעד אותה שעה עם הרבנית, לאחר שיעור כללי ומנחה.
הו, אייהוד, מה שלומך? הוא האיר לי פנים, קולו מתרונן. ומה מעשיך היום. השאלה הזו, האחרונה, הביאתני לידי מבוכה, כי ממנה חששתי מזה שנה וחצי, מאז שהתחלתי ללמוד בכולל של ארגון 'נפש יהודי' העוסק בהעמקת הזהות היהודית של סטודנטים. ידעתי שיבוא יום ור' הלל ישאל 'מה אתה עושה?' ואסתבך איתו. הוא תמיד חינך אותנו לא לחפש מבצעי מצוות ברחוב. רוצה חסד? בבית מדרש. תאיר פנים לחבר, תעזור לו להיכנס לסוגיה הנלמדת. שב לידו, תגיד לו… גם לי אין חברותא. אתה יכול בבקשה ללמוד איתי כמה דקות? גם קירוב רחוקים, היה עניין רחוק. אל תחפש לקרב בחוץ, תקרב בפנים. גבולות בית המדרש היו גבולות הגזרה של האיש הגדול הזה, שהיה בקי בהוויות העולם, אבל מעורב בו כמו אורח לרגע.
"לא יודע איך לומר את זה לראשיבה", התגמגמתי… "באמת חששתי, לכן לא סיפרתי עד עכשיו… בשנה האחרונה אני לומד בכולל של קירוב". ההתפתלות שלי, כנראה עוררה את חמלתו. הוא נתן בי את עינו הטובה ואמר ברוך: "אם עושים את זה נכון, זה יכול להיות משהו טוב". הופתעתי, והשתתקתי. הרבנית שאלה משהו, שני בחורים צעירים חיכו בצד, והשיחה שלנו הסתיימה באחת.
חמש שנים מאוחר יותר, בבוקר הושענא רבא, נכנסתי להקביל פניו ברגל, שוחחנו בנעימות, ואז נפרדתי. בדלת, שלחתי מבט אחרון, מתרפק, ופתאום התכווץ הלב. מי יודע מתי אראה אותו שוב. חזרתי פנימה, נעמדתי ושאלתי בקול: "הראשיבה אמר לי פעם על קירוב שאם עושים את זה נכון, זה יכול להיות דבר טוב. איך עושים את זה נכון?".
הוא הרהר כמה רגעים, כדרכו. "יארכו הדברים", הוא אמר, "אבל דרך כלל אומר לך, שהשאלה היא אם אתה דואג לאידישקייט שלהם או למענטשלכקייט שלהם. גוט יום טב, גוט יום טב" שילח אותי בחזרה לדרכי, עמוס מחשבות, וזו הייתה פגישתנו האחרונה. כמה חודשים אחר כך, הוא נלב"ע, משאיר אותי כואב ומתגעגע.
*
אנחנו לא צריכים לדאוג לאידישקייט של אף אחד. לא של התלמידים שלנו, בטח לא של הילדים שלנו. זה בינם לבינם. כל היהדות, קיום המצוות ועבודת ה' היא עניין פרטי, ואין איש יכול להתערב בו. רק אם אתה מבין שאדם נטול תורה עשוי לאבד את צלם האנוש שבו, עלול ללכת לאיבוד במדבר החיים, מן הראוי שכאדם תדאג לאדם שהוא. לכן מוטל עליך כמחנך, או כמי שדואג לחברו, לנסות להשפיע עליו חכמה ודעת, לגדל אותו ולרומם, לגרום לו להיות ראוי לתואר אדם.
אין תרגום עברי למילה 'מענטש' נוהגים להקניט דוברי יידיש ותיקים. אני מניח שגם הנגזרת מענטשלכקייט, אינה מיתרגמת כראוי, אבל אפשר להכליל ולומר שהיא עוסקת באנושיות, וביכולת להיות ראוי לתואר הנכבד 'אדם'. מענטש.
אי אפשר לרומם אדם בכוח. אפשר רק לייקר את רום מעלתו, ומהמקום הזה לדבר איתו כדבר איש אל רעהו. להחיות את ליבו, את נפשו, ולהביא אותו לדרגה גבוהה יותר של אדם.
