נניח שיש ילדה שקוראים לה שרית ונניח שהמשפחה שלה היא… בר זאב, כמו הבת שלי, איזה קטע. וגם היא חגגה החודש יום הולדת 13. ובשנה האחרונה, נראה שהיא פיתחה תחביב חדש: להעלות נושאים רגישים, כאלו שמטלטלים כל שולחן משפחתי ומובילים לדיונים סוערים. סוגיות חברתיות כמו אברכים וגיוס, תהיות קיומיות שקובעות כי רגשות הם אשליה, ואפילו ערעור על אמות המוסר בהכרזה כי אין חובה על נתינת צדקה לעניים – הכול הולך. מה שמדהים הוא שברגע שהיא זורקת פצצה כזו, כל מי שמסביב לשולחן מוצא את עצמו מגיב, מתווכח, מנסה לשנות את דעתה וגם להסכים עם חלק ממנה. ושרית? היא פשוט יושבת שם, עם החיוך הקטן הזה שלה, כאילו כל המטרה הייתה לראות את כולנו מסתחררים.
כמו כל מתבגרת, שרית לפעמים לא צריכה להכביר במילים כדי להביע את דעתה. היא לא מרגישה צורך לפרט כאשר אפשר להגיב במילה ואף תנועת עיניים שמצטרפת אליה, מילה אחת, שמסכמת הכול מבחינתה: "חרטא". שרית, את צריכה לשטוף כלים – חרטא. שרית, אולי תלכי איתי לדיקור סיני – זה חרטא (כי שרית שלנו חובבת מדעים מדויקים בלבד). שרית, איך היה היום בבית הספר? – חרטא, חוץ ממתמטיקה!
כמובן, כל זה לא עוצר שם. אם אנחנו חוגגים חנוכה, שרית רוצה עץ אשוח ולצעוק הפי ניו ייר. ככל הנראה, אם הייתי…
