זה היה בדיוק לפני פסח. בן הזוג במילואים, אחרי נסיעה לחו"ל. אני – בעמדת פיקוד, או אם לדייק: במאבק מתמיד בין עבודה, ילדים בחופשה (שאמורים לעזור ובפועל עסוקים במעברים מהמסך למקרר ובחזרה), ותיקונים אחרונים – אינשאללה אחרונים באמת – לתזה.
ואז, באחד הערבים, אחרי שבוע של "יום צינון – יום לא", כשהתחילה להתגנב מיגרנה שהלכה והתחזקה מהבוקר, מצאתי את עצמי מתיישבת על הספה – ובעיקר מתרחקת באלגנטיות מכל מה שבאמת הייתי אמורה לעבוד עליו. במקום לפתוח את המסמך שדורש את זמני ותשומת לבי, מצאתי את עצמי נבלעת לקריאת הספר 'ג'יין אייר', עד השעות הקטנות של הלילה.
ג'יין אייר, למי שלא מכיר – הגיבורה ששרלוט ברונטה יצרה באמצע המאה ה־19 – היא אחת הדמויות הספרותיות הראשונות שידעו לעמוד על שלהן מבלי לאבד רוך. אישה צעירה, חכמה, ענייה, עצמאית, שדווקא מתוך עמדת חולשה יודעת לומר "לא" כשהיא צריכה, גם במחיר הלב שלה. היא נאמנה לעצמה, למצפונה, לאמת המוסרית שהיא חיה לפיה. כשהיא מגלה שגבר שהיא אוהבת מסתיר ממנה אמת – היא עוזבת, לא מתוך נקמנות אלא מתוך יושרה.
והגבר הזה – הוא רוצ'סטר. דמות סוערת, בלתי־מרוסנת, סוחפת. הוא מתפרץ, מנתח לה את האופי בפרצוף, לא שומר על גבולות, פולש אל תוך עולמה הפנימי בלי לבקש רשות. בחברה של היום, סביר להניח שרבים היו מזהים בו נורות אדומות – וזה לא בלתי מוצדק. ובכל זאת, יש בו דבר מה נדיר: כשהרגע מגיע, והוא לא בוחל בשום דבר כדי לשכנע אותה להישאר, מתוודה, מספר, מתחנן בוכה ומאיים שבלעדיה הוא אבוד – הוא לא עוצר אותה. הוא נותן לה ללכת. לא כי הוא ויתר עליה, אלא כי הוא מבין שבלעדיה כאדם חופשי – אין אהבה.
וזאת נקודה חשובה ביותר.
לא הרומנטיקה הגדולה (טוב נו, זה גם), לא האישיות המרתקת של רוצ'סטר. אלא הרגע ההוא שבו ג'יין בוחרת לוותר – לא מתוך רפיסות אלא מתוך עוצמה. לא כאקט של חולשה, אלא כאמירה מוסרית: אני לא מוותרת על עצמי כדי להיות אהובה.
מתוך ההשראה הזו, חשבתי לזקק שני עקרונות פשוטים – אך עמוקים – שיכולים לעזור לנו לעשות את הוויתור בצורה נכונה:
א. לא לוותר על הדיבור
דיבור הוא האופן שבו אנחנו עושים יחד תהליך זוגי משותף. כך יוצרים זוגיות. הוויתור הוא רק מרכיב אחד בתוך הזוגיות הזאת. וכשאנחנו מדברים בגלוי על הכל – קל יותר להבין זה לנפשו של זה, וזה לצרכיו ולרצונותיו של זה. כשאנחנו מוותרים על הדיבור בינינו – אנחנו מוותרים על הניסיון לפתור דברים יחד, כזוג.
אל תוותרו על הדיבור. דברו על התחושות, ואחרי שדיברתם והבהרתם את עמדותיכם באופן ברור, מגיע הצד המעשי של הוויתור. עכשיו, אחרי שעמדתנו ברורה ומובנת – ואולי הכי חשוב: מורגשת – הוויתור כבר לא מרגיש כמו ביטול עצמי. אותו עיקרון תקף גם עם הילדים: מותר לוותר להם, אבל רק אחרי שמבהירים להם את דעתכם, ורק מתוך שיקול דעת – לא מתוך רפיסות.
ב. רק למי שעובד על מידותיו מותר לוותר
התהליך האמיתי הוא עבודת המידות שכל אחד מאיתנו עושה בחייו. בתוך עבודת המידות הזאת, ישנם מצבים שבהם אפשר לוותר. אבל ללא התהליך, ללא התחושה של הסיפוק שנובעת מתוך עבודת מידות נעימה, טובה, ערכית – גם הוויתור עלול להתרחש בצורה חיצונית לנו – "ויתרתי לה כי ככה מתנהגים יפה" – אבל בלי תחושת עומק, הוויתור נשאר טכני.
כשאנחנו מוותרים ממקום של עוצמה – זה כבר סיפור אחר. רבי נחמן, למשל, היה קורא לריצוי כזה עניות של אדם שזקוק לאישור של אחרים, כנראה שהוא לא היה מצטרף למחיאות הכפיים של הגננת.
בקיצור, בכל פעם שמתעורר קונפליקט ויש צורך שאחד הצדדים יוותר – אל תזרמו עם זה אוטומטית. שבו יחד. דברו. הבינו מה הם הצרכים של כל אחד ומה הן עמדותיו של כל אחד. נסו להגיע יחד לפתרון שמתאים לכם כזוג, המורכב משניים – שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.
כמו ג'יין ורוצ'סטר.
או לפחות – כמו הגרסה שלנו, רגע לפני פסח.
