בסיפור הנס של חנוכה בולט מאוד היעדרם של החכמים. מדברים על מתתיהו הכהן הגדול ובניו, על חנוכת המקדש, על המלחמות וכו' אך אין התייחסות מספיקה לחכמי ישראל של אותו דור. בפרשיות דומות מהווים חכמי ישראל חוד החנית במאבקים, כמצופה. במרד בר כוכבא, רבי עקיבא הוא נושא כליו של ראש המרד. רבי יוחנן בן זכאי נושא ונותן עם הרומאים ומכריע את עתיד המאבק של ירושלים. אך בסיפור של חנוכה, אין בחז"ל ובספרים אחרים כמו מכבים ויוסיפון שום מעמד מיוחד לחכמי ישראל כמנהיגי המאבק וכמעצביו.
בהדלקת הנרות אנו אומרים את הנוסח המופיע במסכת סופרים:
הנרות הללו אנו מדליקין על הנסים ועל הנפלאות שעשית לאבותינו על ידי כהניך הקדושים.
גם כאן רואים שהנס מיוחס דווקא אל הכהנים ולא אל החכמים. ובאמת צריך להבין מדוע בכלל יש צורך לציין על ידי מי נעשה הנס. מה היה חסר לו לא היו מצוינים בנוסח זה הכהנים. עוד תמוה, התואר המוצמד כאן לכהנים – כהניך הקדושים. הרי אנו עוסקים בהודאה, האם אין זה מיותר להאריך בתיאור הכהנים שעל ידם נעשה הנס? ומה פשר התואר הייחודי הזה שאינו נפוץ כל כך, כהניך הקדושים? מה משמעותו המיוחדת בהקשר זה?
הזוגות
התקופה של המרד מקבילה לתקופת הזוגות. המשנה באבות מתחילה עם שמעון הצדיק משיירי כנסת הגדולה. בתקופתו כבש אלכסנדר מוקדון את ארץ ישראל. תלמידו נקרא כבר 'אנטיגנוס' – שם יווני. מיד אחר כך מתחילה תקופת הזוגות. במהלך תקופה זו אירע מרד החשמונאים ונס חנוכה. בשביל להבין היטב את התקופה המדוברת, נלמד משנה:
יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם נכנס שמאי שמאי אומר שלא לסמוך הלל אומר לסמוך הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין.
(חגיגה טז, א)
המחלוקת היא האם מותר לסמוך על קרבנות בשבת וביו"ט. הרקע למשנה הוא גזירת חכמים שלא להשתמש בבהמה בשבת ויו"ט. השאלה היא אם יש לאסור גם סמיכה מחמת גזירה זו. המשמעות של דברי האומר לא לסמוך היא שאין מביאין קורבנות נדרים ונדבות ביו"ט (ולשמאי אפי' עולת ראייה לא, עיין ביצה יט, א) שהרי יש חיוב לסמוך ומשאוסרים את הסמיכה אי אפשר להביא קורבנות.
והנה כל צורתה של המשנה חריגה מאוד. יש אריכות גדולה מאוד ורשימה מפורטת של זוגות-זוגות תנאים שנחלקו בשאלה הסמיכה, הנשיא מול אב בית הדין.
המחלוקת הזו היא מחלוקת יסודית מאוד. בירושלמי (בסוגיא זו) מבואר שזו הייתה המחלוקת הראשונה בישראל. כמובן שמאז ומתמיד היו חילוקי דעות בבית המדרש, אלא כוונת הירושלמי שעד אותה עת הוכרעו הויכוחים בהלכה ברורה. הסנהדרין היוותה מנגנון הכרעה ברור ומוסכם. אבל מחלוקת זו הייתה הראשונה שמסקנתה הייתה שיש מי שאומר כך ויש מי שאומר כך. הוי אומר שהיא לא הוכרעה באופן מוחלט.
צריך להבין במה התייחדה מחלוקת זו שהיא הראשונה שבה נחלקו. מה היה קשה בה להכרעה. האם באמת לא הצליחו להכריעה או שלא רצו, ואם כן, מדוע לא רצו. כמו כן, כיצד ייתכן שלאורך תקופה כל כך ארוכה, באופן עקבי, לא באה המחלוקת לכלל סיום? דור אחר דור יורשים הנשיא ואב בית הדין את המחלוקת מקודמיהם ומנציחים אותה. למה היה זה כך?
עוד צריך להבין כיצד כל הנשיאים כמעט, סברו שאין לסמוך, וכל אבות בית הדין – שלא לסמוך. וכי המעמד והתפקיד קשורים לשיטה ההלכתית?
התמיהה הגדולה ביותר היא העובדה שהזוג הרביעי – שמעיה ואבטליון – הופכים את שיטותיהם. איך קורה שכשהנשיא מודה שאכן צריך לסמוך בניגוד לכל קודמיו, בדיוק אב בית הדין הופך גם הוא את עמדת קודמיו וסובר שכן צריך לסמוך? נראה במשנה כאילו השתדלו לשמור לאורך כל תקופת הזוגות על סימטריות, אחד אומר כך והשני אחרת. ברגע שהנשיא הופך את דעתו, גם האב"ד הופך במקביל.
הדבר בולט גם בסיפא. 'הלל ומנחם לא נחלקו יצא מנחם נכנס שמאי'. לכאורה אין משמעות לכל הכניסה והיציאה. הרי דעתו של מנחם המשיכה להיות שסומכים ודעתו של שמאי הייתה מאז ומקדם גם קודם שנכנס לתפקידו שאין סומכין. הצליל של המשנה הוא שהייתה תאונה לזמן קצר – לא נחלקו, אך מיד הדבר תוקן והחזירו את המחלוקת למתכונתה. כביכול יש עניין שתהיה מחלוקת, ועיקר הנושא אינו דעתם של מנחם או של שמאי, אלא דעת ממלא תפקיד הנשיא או אב"ד.
הרי זהו סיום המשנה – 'הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב"ד'. מכאן שהתפקיד מהותי למחלוקת שהרי אין המשנה מספרת את ההיסטוריה לחינם.
כל האמור צריך ביאור גדול. מה טיבה של המחלוקת הראשונה הנמשכת והולכת, ומה פשר התלות שלה בתפקידי הזוגות.
הנשיא ואב בית הדין
מה היה בישראל עד הזוגות? בפשטות, עד אליהם היה אדם אחד שמילא את שני התפקידים, גם נשיא וגם אב"ד. פירוש המילה 'זוג' הוא שני אנשים החולקים יחד מערכת משותפת. כל אחד ממלא תפקיד ושניהם יחד משלימים זה את זה ומאזנים זה את זה.
עד לתקופת הזוגות היה את ראש הסנהדרין. הוא היה האחד העודף על השבעים. לא היה תפקיד נפרד של אב"ד. הכל היה מרוכז בסמכותו של ראש הסנהדרין. כשאנו מוצאים מי שנקרא 'נשיא הסנהדרין' לפני תקופה זו, הכוונה היא שהוא בעל השררה היחיד במערכת. אין לצידו עוד מישהו.
אם יש צורך בזוג שיפעלו יחד כשכל אחד מופקד על תחום אחר, אות הוא שהגיעו למצב שאדם אחד כבר לא יכול להכיל את שני התחומים. צריך להבין אם כן מהי חלוקת התפקידים בין הנשיא לאב בית הדין, ומדוע השתנה המצב שעתה כבר אין אדם אחד מסוגל להכיל את שני התפקידים.
נתחיל עם החלוקה בין נשיא לאב בית הדין. הנשיא הוא מעל שבעים החברים, ואילו אב בית הדין הוא החשוב שבשבעים (רמב"ם סנהדרין). בחלוקת התפקידים הנשיא עומד מול העם ומופקד ללמדו את ההלכה, ואילו אב בית הדין עומד מול הסנהדרין עצמה, פנימה. ונבאר.
שני מבטים הלכתיים
בהלכה יש שני תחומים. יש תחום אחד שהוא גוף ההלכות, הכללים והפרטים בכל מצווה ומצווה. אך יש תחום נוסף שהוא מבט מגבוה על ההלכה עצמה. יש מבט 'פנים-הלכתי' ויש מבט 'על-הלכתי'. לדוגמה, בהלכות שמיטת כספים יש חיוב דאורייתא לשמוט, ומי שמוסר שטרותיו לבי"ד לפי הכללים המיוחדים אינו שומט. אך בא הלל וראה שאנשים נמנעים מלהלוות ולכן תיקן פרוזבול. כשהלל תיקן פרוזבול הוא לא עסק בסוגיית שמיטת כספים במבט של גופי ההלכות כלומד את הסוגיה מתוכה. הוא הביט במבט אחר. הוא בחן כיצד ההלכות אלו צריכות בכלל להילמד, ובמבט זה הוא ראה שצריך לחולל שינוי.
השיקולים של תקנת הדור אינם שיקולים פנים הלכתיים טהורים. אין סעיף בשולחן ערוך של שמיטת כספים שאומר שצריך לדאוג שאנשים יוכלו להלוות זה לזה. זהו מבט 'על-הלכתי'. דבר זה מסור לחכמי ישראל ומנהיגיו.
גם כשמשתמשים בשפה הלכתית הרבה פעמים המניעים הם חוץ הלכתיים. מאוד מקילים בעגונה, וכשמקילים משתמשים בהיתרים הלכתיים דחוקים מאוד. ההיתר הסופי יהיה מנוסח בשפה הלכתית אבל עצם ההחלטה של חכמים לסמוך בעגונה גם על דברים דחוקים היא הכרעה שנקבעה מתוך ערך שעומד מחוץ להלכה עצמה.
נשיא הסנהדרין הוא זה שאחראי על העם. כשהוא רואה שהציבור אינו יכול לעמוד בדבר מסוים וממילא הוא נוטה להקל בו, זו הכרעה שאינה הכרעה הלכתית. זוהי הכרעה של מנהיג. המנהיג חייב תמיד להיות קשוב למצב העם ולראות בהתאם למצבו היכן יש להקל והיכן יש להחמיר.
אולם כנגד הנשיא צריך מישהו שיהיה אחראי על גוף ההלכות שלא תשכחנה. שהרי אי אפשר שתבלע מערכת הערכים החוץ הלכתית את גופי ההלכות. ה'אב בית דין' הוא זה שמופקד על כך שהאסור יהיה אסור והמותר מותר. הוא המאזן את מגמות הנשיא.
זו הסיבה שתקופת הזוגות היא הראשונה למחלוקות. משום שלראשונה התחום הפנים הלכתי והחוץ הלכתי אינם מאוחדים תחת סמכותו של אדם אחד. כבר לא היה אדם שהיה מסוגל להכיל את שתי המערכות בו זמנית.
הרקע למחלוקת על הסמיכה
ניישם את זה במחלוקת על הסמיכה. שורש גזירת השימוש בבהמה הוא איסור רכיבה, שאותו עצמו אסרו חכמים שמא יעבור תחת אילן ויתלוש ממנו ענף. משום כך אסרו לרכב בכל מקום ובכל מצב, ומשום כך אסרו לגמרי כל שימוש בבהמה. מדובר כאן על שבות שבדרך כלל מותרת במקדש, ובכל אופן נחלקו שמא לא הותר איסור שבות אלא לכהנים אבל לא לבעלים ולכן הבעלים אינם יכולים לסמוך.
אין ספק שהאיסור לסמוך הוא קיצוני מאוד. הרי זו שבות במקדש, מקום שנזהרים בו מאוד, ואין מדובר בהשתמשות רגילה אלא במצווה שהיא מדיני הקורבן, ולאסור זאת במחיר שיהיה אסור להקריב נדרים ונדבות בחגים, זהו חידוש גדול מאוד.
נראה שהרקע לחומרה זו היה מצב השבת בתקופה זו של שלטון היוונים. חז"ל מסיקים ממחלוקת זו: 'לעולם אל תהא שבות קלה בעיניך שהרי סמיכה אינה אלא משום שבות ונחלקו בה גדולי הדור' (שם). אפשר להוציא מדברי הגמרא שבעיקרון היה מקום להקל אבל המחלוקת באה ללמד אותנו כמה חשובה היא השבת שמחמירים אפילו בשבות ואפילו במקום שיש את כל הסיבות להקל.
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
(סנהדרין מו, א)
הדוגמה לצורך לעשות סייג לתורה היא רכיבה על סוס בשבת בזמן היוונים. משמע שהשבת הייתה קלה אז והסמל לחילול שבת היה רכיבה על סוס. אף שזה רק דרבנן, נראה שהיה לכך אפקט ציבורי בדומה לנסיעה במכונית בימינו.
גם על יקום איש צרורות, אחיינו של רבי יוסי בן יועזר, מספר המדרש (ב"ר תולדות) שהיה מחלל שבת בפרהסיא ליד דודו והדוגמה לכך היא שהיה רוכב על סוסו בשבת. כך גם מספרת הגמרא על אחר (חגיגה טו, א).
אפשר לשער שכאשר רצו חכמים לגדור את השבת משראו את מצבה המדורדר בעיני הציבור, החמירו עד הקצה בגזירת השימוש בבהמה עד שאסרו אפילו לסמוך. הערך של השבת גרם להם להחמיר מאוד בהלכותיה על פני האפשרות להביא קורבנות למקדש. זו הייתה עמדת הנשיאים. הם ראו את מצב העם ופסקו בהתאם. אולם האב"ד תמיד העמידו ההלכה על תילה שאפשר לסמוך.
המהפך שקורה בדורם של שמעיה ואבטליון צריך להתפרש כך. הם חיו בזמנו של ינאי ששחט את כל החכמים (קידושין סו.) במצב זה שלא נשארו חכמים, לא ראה הנשיא, שמעיה, טעם עוד שלא לסמוך. אדרבה, ככל שאין חכמים ללמוד מהם תורה, לפחות שיבואו למקדש להקריב קורבנות. הקדושה מהווה תחליף מסוים בשביל העם לחכמים שאבדו. זה המקור היחיד עתה ממנו שואב העם רוחניות.
ומדוע אבטליון חלק עליו במקביל ואמר כן לסמוך? כיון שהשיקול של הנשיא עכשיו לסמוך שוב אינו הלכתי אלא חוץ הלכתי, בשביל לקרב את העם למקדש. תפקידו של האב"ד במקרה כזה הוא להעמיד את ההלכה הקבועה שאינה מושפעת ממצב העם, ולכן אמר אבטליון שצריך להישאר במה שהחמירו בהלכות שבת ואמרו לא לסמוך אף כשהעם זקוק למקדש. המטרה של ההיפוך בשיטות היא שמירה על איזון בין ההתחשבות של ההלכה במערכות ערכים חיצוניות לה ובין השמירה עליה כמערכת הכפופה לאמת הפנימית שלה.
המרד – דווקא ע"י כהנים
נשוב עתה אל המרד של המכבים ואל היעדר החכמים בהנהגתו. המרד פורץ בתקופת הזוגות. מעמד החכמים מעורער. כבר אין מוסד ברור שאחראי על ההלכה. יש קולות שונים. החכמים צריכים להתמודד גם מול חכמה אחרת לגמרי המגיעה מהתרבות היוונית, חכמה שיש בה לוגיקה והגיון מסוג חדש. כנראה שכבר אין להם השפעה רבה על העם. ייתכן גם שהחכמים אינם מאמינים במרד. החכם בוחן את המצב במבט ריאלי ומפוכח. לא היה סיכוי ליהודים מול האימפריה.
מי שהנס בא על ידו הם דווקא כהניך הקדושים. הכהנים אינם מחשבים חשבונות. הם קמים ועושים. כמו פנחס שמקנא לאלוקיו והורג נשיא שבט. לא לחינם הוא זוכה בשכר זה לכהונה. רגש הקודש שקינן בליבו הוא לב הכהונה. הכהנים הם השבט 'האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע'. הם עזי נפש, דמם רותח, וכשהם פועלים כך מתוך קנאות לאידיאלים האמיתיים, הם זוכים שה' מביא ישועה על ידם.
לכן מדגישים את ייחוסם: 'הקדושים'. קנאתם אל הקדושה שונה מאוד מחכמת החכמים. הם לא עושים זאת מתוך הכרעת השכל אלא מתוך זעם קדוש. הנשמה שלהם חשה שחילול ה' כמוהו כבן יחיד הנמצא בסכנה. לא חושבים מה כדאי ומה ריאלי. פועלים מהבטן, מתוך קנאות, במסירות ובהתמסרות מוחלטת.
נראה כי זה מה שעלינו להוציא מימי החנוכה. ההצלחה בעבודת ה' ובתורת ה' מותנית ברתימת כוחות אלו. אפשר לנהל חיים מאורגנים ומסודרים שיש בהם מספיק תורה ותפילה, אך בשביל להתקרב לה' באמת צריך את הקנאות לדבר ה', את ההתמסרות הטוטאלית. מצופה מאדם שרוצה להוציא פירות מעבודתו ומלימודו להשליך את כל כולו על כך כ'כהניך הקדושים'.
תמונת שער: יהודה המכבי ניצב למול צבא ניקנור גוסטב דורה
