לפני כמה שבועות פנתה אליי בחורה לייעוץ. היא הייתה בעיצומו של שידוך מתמשך, קשר עמוק כזה שיש בו כמעט הכל: אינטימיות, אהבה, קרבה, תחושת בית. הכל חוץ מדבר אחד – מחויבות. במשך תקופה ארוכה, היא ניסתה בעדינות לברר לאן זה הולך. כשהעלתה את האפשרות של נישואין, בן הזוג שלה לא דחה אותה, גם לא סיים את הקשר. להפך – הוא דיבר. הסביר. שיתף. הוא העלה טראומות מן העבר, התלבטויות, פחדים מהתחייבות. רגש, שכל, תהליך. היה בו הרבה תוכן – רק לא החלטה. היא, מצידה, ניסתה להבין. ניסתה לכבד את המורכבות, את הרגישות, את התהליך שהוא עובר. הכול נשמע כן. הכול נשמע חשוב.
ואז שאלתי אותה שאלה אחת פשוטה: עזבי רגע את כל מה שהוא אומר. בואי נדבר רק בשפה אחת: שפת האינטרסים. בלי רגשות, בלי טראומות, בלי ניואנסים. מה יוצא לו מזה שהוא נשאר בקשר איתך בלי להתחייב? מה יוצא לו ממך בלי שיבחר בך? כשהתחלנו לפרק את זה יחד, זה נעשה חד: הוא מקבל קרבה, קשר, אהבה, תחושת זוגיות – בלי לשלם את המחיר של החלטה. והוא לא עושה את זה מתוך רוע, אלא מתוך נוחות. כי כל עוד היא שם, איתו, זמינה, לא דורשת, לא קובעת גבול – אין לו שום סיבה לשנות. אין לו שום תמריץ להתקדם. היא למעשה מאפשרת לו התנהגות שאין לו אינטרס להפסיק.
הסיפור הזה, למרות שהוא לקוח מתוך קשר רומנטי, הוא דוגמה מובהקת למנגנון שפעולתו חוזרת שוב ושוב בכל מיני מערכות חיים: קשרים חברתיים, ארגונים, מוסדות. כשלא רוצים אותך, לא תמיד אומרים. לפעמים פשוט מפסיקים לבחור בך. לא פוסלים אותך בגלוי, רק מתעלמים. לא מתעמתים – רק לא מגיבים.
כך בדיוק היה במקרה אחר, של אדם שעבדתי מולו. הוא היה בתפקיד בכיר, עם ותק וניסיון. אך באיזשהו שלב, ההנהלה רצתה להיפרד ממנו. לא היה לזה נימוק פורמלי וגם לא היה קל לפטר אותו, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה תדמיתית. אז פשוט הפסיקו לתת לו עבודה. הוא המשיך להגיע, לשבת במשרד, אבל לא קיבל הנחיות, לא קיבל משימות, לא הוזמן לפגישות. ברגע שהיה קם ויוצא – כבר הייתה להם עילה לומר “הוא נטש את המקום”. וברגע שהיה מתעקש לבקש תפקיד – היה יכול להצטייר כמתבכיין. אז הוא ישב שם. מדי יום. שותק. מתייבש. לא מתוך עצלנות, אלא מתוך הידיעה שהוא כלוא בתוך מערכת שיודעת לא לפעול כלפיו, מבלי לדרוש ממנו ללכת. הכבוד העצמי שלו, ממרום תפקידו, לא אפשר לו לעשות מעצמו בדיחה. אבל גם לא איפשר לו להילחם. וזה, אולי, הסיוט המערכתי הכי מדויק שיש: לא שאתה נדחה, אלא שאתה פשוט מפסיק להיספר.
צנזורה רכה איננה סתימת פיות. להפך, היא יכולה להיראות לגמרי מכובדת. היא מדברת יפה, מכירה בערך שלך, אולי אפילו מציעה לך פינה. היא לא חוסמת – היא פשוט לא מגיבה. היא לא אומרת “לא מתאים” – היא רק “עוד לא התקבלה החלטה” או "זה עניין של תהליך, תהיה סבלן". והתוצאה? אתה נמצא שם, ממתין, מופיע, מתאמץ. אבל אף אחד לא סופר אותך באמת. אתה לא חלק ממעגל ההכרעות. אתה לא כלול בשיקול. אתה שם – אבל מחוץ לפריים.
מה שהופך את הצנזורה הרכה ליעילה כל כך הוא שהיא לא מצריכה מאבק. היא לא מעליבה, לא פוגעת, לא משאירה סימן. אין לך אפילו על מה לכעוס – רק על עצמך. אתה מתחיל לחשוב שאולי אתה לא מספיק טוב, אולי לא ברור, אולי מדמיין ובעיקר רגיש מדי. אבל אתה לא מדמיין. כמו שהבחור ההוא לא נפרד, רק דחה שוב ושוב את ההכרעה, אתה פשוט בתוך מערכת שלא אומרת לך "לא", אלא מפסיקה להזדקק לך. ואתה, בתקווה או בהרגל, ממשיך להופיע – גם כשאף אחד כבר לא בוחר בך. לא מתוך רוע, אלא מתוך מערכת שאין לה אינטרס להכריע.
עד שיום אחד אתה קם. לא בזעם, לא במחאה, לא עם הצהרה. פשוט קם והולך. כי הגוף כבר הבין שאין עם מי לדבר. ולא כי אמרו לך לא – אלא כי יותר מדי פעמים לא אמרו לך כן.
