לדעת לספר סיפור

האסופה החדשה 'לכל נשמה יש סיפור' אינה האסופה הראשונה של סיפורים שסיפר ר' שלמה קרליבך. המיוחד בה, דומה למה שמיוחד בכל מספר סיפורים בסדר גודל של קרליבך עצמו. לא רק לדעת לספר סיפור, אלא לדעת לבחור את הסיפורים. האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו. והיוצרים הצליחו לבחור מכל האוצר שהשאיר אחריו ר' שלמה, ארבעה סיפורים בלבד, אך כאלו שיש בהם כדי לאפיין ולקלוע לטעם הקרליבכי. הקוראים שיתחברו, יגלו בלוטות רוק ספרותיות שלא הכירו וישובו לחפש סיפורים נוספים וכאן נמצא כוחה של האסופה הזו. מלבד המלל ימצאו הקוראים את איוריו המהממים והמיוחדים של הלל בזק המוכשר.

בראש הספר הנצחה מכובדת לחיילי ישראל, נשותיהם וילדיהם הגיבורים, בתוספת ציטוט משל ר' שלמה "אם שואלים אותי: איזה אדם אתה רוצה שיתן לך ברכה? אני מעדיף חייל – כי הוא מקבל את ההשפעה מן השמיים". זה יפה וזה מצטרף לקו של 'התאמה למצב מלחמה' שאני מזהה בספרים נוספים בהוצאת 'ידיעות ספרים' (ספר נוסף: כובעים וחליפות של נעם אביטבול, שסקרנו בגליון שעבר, הוסיף פרק שלם בסופו על בחור ישיבה שסירב לחגוג 'סנטוכה' [-חגיגה 'ספונטנית' מאורגנת שנהוגה בעולם הישיבות לבחור שהתארס] בזמן המלחמה).

והערה אחת, בכל זאת ביקורת: ספר מנוקד עם מלל כה קצר (59 עמ' כולל עמודי האיורים) שפונה למבוגרים, למרות שההקדמה פונה לילדים ואכן גם ילדים יכולים לקרוא את הסיפור ברמה השטחית שלו – ראוי להשקיע יותר בהגהת הניקוד, נתקלנו בכמה טעויות מרגיזות וחבל.

• לכל נשמה יש סיפור: סיפורים שסיפר ר' שלמה קרליבך
• אורי אדלר
• איורים: הלל בזק
• ידיעות ספרים
• 59 עמ' (פורמט אלבומי)

הֶאָח, הָאָח!

הרבה חיוכים, הרבה צביטות בנקודות פנימיות, ושעות של קורת רוח בהתוועדות אישית ממושכת עם הרב שטיינזלץ בגובה העיניים

ראשית שנות ה-70, עדין אבן־ישראל בן ה-23, בחור ירושלמי צעיר, מקבל משרת ניהול בבית ספר בדרום אי־שם ליד המושבים תושייה ובית־הגדי, לשם הוא עושה את דרכו ברכבו מהבירה הקרירה והמאוחדת לאחרונה. כשהוא שם לב שהדרך מתארכת מדי, הוא מנסה לזהות לאן טעה ותעה בדרכו הפעם והדופק שלו מזנק לגבהים כשהוא מזהה בבתים השבורים שמתחילים לצוץ מצדי הכביש את פאתיה הכפריים של הבירה הפלישתית העתיקה, הלא היא עזה. שכבר אז לא הייתה מקום שמסתובבים בו סתם כך ועוד יותר מזה, מקום שנכנסים אליו מדרך צדדית ובטעות. זו עשויה להיות טעות אחרונה.

מבין זאת היטב, הוא מבצע 'פרסה' בו במקום ומפליג צפונה בדרך חזרה ל'דרך המלך'. עדין, בחור חושב וסקרן לגבי כל דבר, אך בוודאי לגבי הלכי הנפש האנושיים בכלל ואלו שלו עצמו בפרט, שם לב לצפירת הארגעה הפנימית ולשקט ששב לשרור בבית החזה שלו מיד עם השלמת הפרסה. ומיד שם לב לכשל, שהרי מבחינה לוגית הוא עדיין מצוי באותו טווח סכנה שהיה בו כשגילה את הטעות, עדיין לא הספיק להתרחק. בקו הרוחב הזה הלב שלו כמעט פרח מדפיקות מואצות כשהיה בנתיב ממול, ואיך זה נרגע לו באחת?

אחרי שנים ארוכות, בישיבת תקוע או במרכז שטיינזלץ בירושלים, הוא חלק את התובנה שהתגבשה בלבו אז, עם תלמיד שתהה בכאב על הרוטינה המאכזבת שנעה בציר של חגי־תשרי – אחרי החגים. מדי שנה, אני חש את ההתרוממות של אלול וראש השנה, ה'תשובה' מהפכת את עולמי ('משנה לחלוטין את מערכת הסיבתיות האנושית' במילותיו של הרב שטיינזלץ) ובחגים אני בכלל ב'צילא דמהימנותא' אחרי הכנה ראויה והתכווננות. אבל רגע אחרי החגים, אני שב ומוצא את עצמי – כמו רבים אחרים – אותו אדם בדיוק כשהייתי… בתמוז. אותן בעיות, אותן חולשות ותסבוכות. ושוב צף סימן השאלה, שאצל חלקנו הוא גם סימן קריאה מותש ומיואש: מה בכלל הטעם בכל זה?

הרב שטיינזלץ הסכים עם השאלה ובחר לספר סיפור (מרגלא בפומיה: "אנשים מדברים ומדברים ונדיר שמשהו נכנס, אבל את הסיפורים… את הסיפורים אתם תזכרו"), הוא החזיר את עצמו ואת התלמיד לאותו בוקר 'בואכה עזה' ואמר נרגש: "העניין הוא שברגע שסובבתי את הרכב, חזרה לי האוריינטציה, ידעתי לאן אני הולך. זה לא משנה שהייתי במרחק זהה מהסכנה. העיקר 'שהאף שלי פניה לאן שהיה צריך לפנות – הביתה; והגב שלי – גם הוא פנה לכיוון הנכון, לעזה". ברגע שהיעד היה ברור, והוא גם היה הכיוון, ידעתי שאני בדרך החוצה והשאלה שנשארה הייתה רק באיזה קצב אני עושה את זה.

הוא סיים והסביר שבנקודה מסוימת, המטרה של חגי תשרי וימי הסליחות והרחמים, אינה עצם ההתעלות, אלא כיול של המטרה, לנסות להגיע למצב שבו ברור לנו מה היעד ומה הכיוון שאליו הולכים כדי להגיע אליו. ברגע שהאוריינטציה חזרה, אזי גם אם יש באמצע המסלול קטעים שהולכים קשה או לאט יותר, עדיין אנחנו יודעים שהפסקנו להעמיק את הסכנה.

זהו רגע קטן אחד מתוך עשרות או מאות רגעים, שהצליח ד"ר יואל שפיץ, מחנך בבית הספר הדתי-חילוני 'קשת' בירושלים ומתלמידיו של הרב שטיינזלץ, לשחזר מתוך עשרות ומאות שעות במחיצתו. בספרו החדש והמומלץ 'אש לא יכולה לנוח', החובר לספרו הקודם רב־המכר 'סיפור טוב מתחיל מהאמצע'.

למי שלא זכה להכיר את הפן המחנך באישיותו של הרב שטיינזלץ המפורסם יותר מפירושיו לתלמוד ולכתבי יסוד יהודיים נוספים, זו ההזדמנות.

ערבי סגריר יורדים על עולמנו, אך דומה שעם הרב שטיינזלץ ומקטרתו, יתנגן באוזנכם שירו החורפי של מרק ורשבסקי (1848–1907): "אויפן פריפעטשיק, ברענט א פייערל / און אין שטוב איז הייס / און דער רבי לערנט קליינע קינדערלעך דעם אלף-בית" (חופשי: על הכירה בוערת אש קטנה ובבית חם, והרבי מלמד ילדים קטנים את האלף-בית). ואם להמשיך בדימויים של חורף, הספר במפורש אינו מטיף, אבל הוא בהחלט מלחלח ומחלחל. וקצת רטיבות יהודית-חסידית-חמימה במדבר של מר־חשון, בהחלט לא גרמה לאף אחד להצטנן.

• אש לא יכולה לנוח
• יואל שפיץ
• ידיעות ספרים
• 224 עמ'

המנהיגות החסידית בישראל: תמונת מצב

בספרו החדש מציע פרופ' בני בראון ניתוח מעמיק של מה שהוא מכנה 'דוקטרינת הצדיק' כדי להבין את דפוסי ההנהגה והתגבשות מוקדי הכוח וההשפעה של החצרות החסידיות בישראל של היום

המגזר החסידי על שלל חצרותיו, הוא חלק משמעותי מהמגזר החרדי כולו. במישור הפוליטי הוא מכלכל כמה תת-מפלגות באגודת ישראל, במישור התקשורתי הוא מכלכל שני יומונים ועוד שלל כתבי עת ועיתונאים שפועלים בגופי תקשורת מגזריים וכלליים ועדיין מביאים עמם את הווייב החסידי לצורותיו וגווניו.

נקודות המבט של הקורא, גם זה החרדי, על תופעת החסידות בכללה, ועל החסידות הישראלית כגורם מעצב בחוויה הישראלית וכגורם רב השפעה ובמקרים מסוימים רב כוח במדינת ישראל, משתנות מאדם לאדם. אנשים 'מבחוץ' עשויים לתפוס את 'החסידים' כמקשה אחת, וכך גם את מודל ההתנהלות החסידית וההנהגה האדמו"רית. אנשים מבפנים, עשויים להקיש מהתנהלות קהילותיהם על התנהלות קהילות אחרות, גם כאשר הם מודעים לכמה הבדלים חיצוניים ומהותיים בין החצרות.

ספרו החדש של בני בראון, פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים, שכבר מוכר לקורא החרדי מספריו על 'החזון איש' (2011) על 'הגדולים' (2017) על חסידות קרלין (2018) וספרים נוספים העוסקים במגזר, מציע תמונה מעמיקה וסדורה של הקהילה החסידית הישראלית במאה ה-21. הוא מנתח לעומקה את מה שהוא מכנה 'דוקטרינת הצדיק' כדי להבין את דפוסי ההנהגה, התגבשות מוקדי הכוח וההשפעה, השליטה על משאבים כלכליים ועל רבבות מצביעים.

את זה הוא עושה על רקע עיון מעמיק ומאיר עיניים בהתפתחות החסידות באירופה בדורותיה הראשונים, ההבדלים המהותיים בגישות השונות בין ראשי החסידות במהלך הדורות עד השואה וחורבן יהדות אירופה.

על רקע זה, עוקב הספר אחרי תקומת החסידות בארץ ישראל אחרי השואה ואחרי דמויות מפתח בתקומה זו. על שלבי השיקום וההתבססות לאורך שנות המדינה ועד הדור השלישי של החסידות אחרי השואה בישראל, הוא דור המאה ה-21. העיון הריאל-פוליטי בדברי ימי העבר ובמהלכי חסידים ואדמו"רים בני זמננו, עשוי לתת לאחדים מהקוראים שמץ של שמץ של ממד רכילותי, אבל הקומפלקס הכללי והמקיף שבראון מעניק לנו לאורך הספר הוא אוצר של ידע מסודר והבנה מעמיקה בהתרחשויות שונות שנחשפנו לרבות מהן, בדרך כלל בצורה אקראית ואפיזודית.

הקורא את הספר כולו, לא רק יתעשר בהבנה בדיעבד של רבות מהידיעות שהגיעו לאתרי החדשות ואל פטפטני ה'מקווה נייעס', אלא גם בכלים חשובים להבנה וניתוח עתידיים של אירועים חשובים ופחות-חשובים, שעדיין לא התרחשו.

נושאים חשובים שנידונו: אליטות המשנה ומוקדי הכוח בתוך הקהילה החסידית מקרב מי שאינם האדמו"רים עצמם. היחס החסידי לארץ ישראל (ולציונות) וההיסטוריה של התנועה החסידית בארץ. טיפוסי מנהיגות: הרבי מבלז והרבי מגור. ארגון מוסדות החסידות בישראל. דפוסי ההתיישבות החסידית בתחילת שנות המדינה ולאחריהן. הדינמיקה הפוליטית הפנימית ולמול תת-המגזר הליטאי. פילוגים, פיצולים ומחלוקות פנים-חסידיות. ניתוח הדינמיקה של פיצולים אלו תוך התייחסות לפרשייה הכי חשובה בשנים האחרונות בתחום זה, ששורשיה עמומים גם לרבים במגזר החסידי עצמו: פרשיית הפילוג בחסידות גור. תופעת ה'משפיעים' שמהווה במידת מה חזרה למודל ההנהגה בדורות החסידות הראשונים, קבוצות מעריצים שהתרכזו סביב אישיותו הכריזמטית והרוחנית של הרבי. כמה מודלים של ניהול חסידות: החל ברבי עצמו, בני משפחתו ועד לניהול באמצעות ועדות.

הספר גולש לחו"ל כשהוא דן בבעיות הנהגה עם רבי מת (חב"ד), לצורך הרחבה על מקומה והתנהלותה של חסידות ברסלב הישראלית לפלגיה, וכשהוא דן לרגע קט ברבי יואל מסאטמר והאפיזודה הארץ-ישראלית בחייו, ערב קום המדינה.

בסוף הספר נספח מאיר עיניים הסוקר חמישה חיבורים חסידיים מהמאה ה-21 העוסקים בצדיקים ובאמונת צדיקים.

לאורך הספר ובין השיטין דולה המחבר ומשקה אותנו בשלל 'עקיצות' חסידיות עסיסיות, סיפורים נהדרים המשמשים כאנקדוטות להבהרת נקודות בדיון וגם אמרות שנונות כמו זו המיוחסת לאדמו"ר הקודם מסלונים שאמר בהקשר חיובי של ביקורת עצמאית: 'לחסידיי יש אמונת חכמים – הם מאמינים שהם חכמים'. בחירת הסיפורים, שחלקם אינו מוכר לכל קורא, היא אמנות בפני עצמה ובראון מפליא לעשות בה ומספק חוויה כללית מצוינת.

• המנהיגות החסידית בישראל
• בנימין בראון
• הוצאת מאגנס
• 399 עמ'