חרדי, ערבי, שמאלנית, ביביסטית ורב דתי־לאומי התקבצו לחדר אחד וזו לא התחלה של בדיחה. אבל למה אני מקדים את המאוחר?
סיפורנו מתחיל בשיחת טלפון שקיבלתי מחבר יקר, לא דתי. יעקב, הוא פונה אליי, אני רוצה שתנחה כנס במכללה אצלנו ביום הזיכרון ליצחק רבין. אני? מה לי ולדברים האלה? כן, הוא אומר, אני רוצה שתנחה שיח ותתן קול לכאבים שונים שיש בחברה הישראלית. כאבים שנמצאים עמוק בקבוצה אחת אך שקופים לשאר החברה. האמת? לא מיהרתי להיענות להזמנה, למרות ששכרה היה בצדה. ניסיתי להתחמק ולומר לו: תשמע, אולי פחות מתאים שאני כחרדי אבוא למסדרונות המכללה החילונית בימי מלחמה, ועוד לכנס כזה ובתאריך כל כך נפיץ. אך הוא התעקש ואמר: דווקא אתה.
וכך מצאתי את עצמי מטפס על מדרגות הבמה באודיטוריום אשר בספריית המכללה האקדמית בבית ברל.
האולם היה מלא בסטודנטים וסטודנטיות, יהודים וערבים, דתיים ושאינם.
סגן נשיא המכללה נשא נאום פתיחה, הפסנתרן ניגן שיר אחד של אהוד בנאי ואז הגיע תורי.
על הבמה, בין הפסנתר לפודיום, היו שני כיסאות בלבד. למעשה התפקיד שלי היה בעיקר להקשיב, הקשבה עמוקה וכנה, בכל פעם לאורח אחר. בכל פעם לכאב אחר שלא הכרתי עד כה.
ראשון עלה אל הבמה והתיישב על הכסא לצידי, רב דתי־לאומי, שאיבד רגל באחת ממלחמות ישראל וכיום עושה הרבה למען העם שבשדות. "מה הכאב שלך?" שאלתי אותו. והוא דיבר על זה שמכלילים אותו לפי המראה החיצוני וישר מניחים מה הוא חושב ומה עמדתו בכל נושא. תנו לעצמכם רגע להכיר אותי, לשאול אותי מה אני חושב, אל תניחו שאתם יודעים.
אחריו עלתה אישה שמאלנית חילונית. מה הכאב שלך? שאלתי אותה, והיא שיתפה שבקבוצות המאבק למען השבת החטופים היא הייתה בעד לציין את יום פטירת רחל אמנו החופף ליום השנה של יצחק רבין. היא טענה שהרבה יותר מתאימה הדמות של רחל, ההקרבה האימהית שלה ובכייה לשובם של בניה, בכך הקימה רבים נגדה. אני מרגישה שגזלו ממני את היהדות שלי, כחילונית.
אחריה עלתה אישה ליכודניקית, ואף היא ציינה שכואב לה הקיטוב בינה לבין הצד שכנגד שרואה בה אויב לדמוקרטיה. היא סיפרה שניגשה אליה פרופסורית אחת שנמצאת איתה בקשר ושאלה אותה "תגידי, יהיו בחירות ב-2026?". מה הכסילות הזו?! היא שאלה את עצמה ואת הקהל שמילא את האולם.
אחרון חביב עלה ובא עורך דין ערבי. הכאב שהוא בחר לשתף הולך איתי מאז ועד היום. הוא טען, שבתור ערבי ישראלי מצפים ממנו לא להזכיר את העבר ואת אבותיו, העונים להגדרה "פלסטיניים", אבל גם לא לחלום על עתיד כי העתיד כאן שייך ליהודים. אני תקוע בהווה, הוא אמר, ואתם מצפים ממני רק להוריד את הראש ולרצות להתפרנס ולחזור הביתה.
וכך ישבתי לי שם על הבמה, מונה כאבים ומתערב במעט שאלות והרבה הקשבה. הבנתי שכשמדברים על כאב, הדבר החשוב הוא להקשיב עד הסוף לסיפור של האחר השונה ממני בתכלית. כשמקשיבים לכאב מתפתחת חמלה ומתעורר הרצון לפעול כדי שיהיה לנו טוב יותר.
בואו נקשיב, עד הסוף, לכאבים השקופים של מי שמולנו.
