תמונה אחת, 21 דיינים, והמון רעש תקשורתי, ולא מהסוג שנותן כבוד לתורה. הכותרות של אותו אירוע הדהדו את העובדה כי למעלה ממחצית הדיינים החדשים, מחזיקים בקרבה משפחתית לדיין, רב מוכר, או פוליטיקאי מקושר.
למרות הגיוון בצבע העור, ומוצא הנבחרים, עדיין התמונה והקשרים בה, הותירו טעם לפגם. אבל אותי התמונה הזאת לא הכעיסה בכלל, לא כי התייאשתי מעולם של צדק במשפט, ולא כי אני רואה את העולם בעיניים של הון קשרים ושלטון, אלא כי אני לא רואה באלו שנבחרו בעיה. בעומק, אם נביט לתוכם באמת, נמצא שם פתרון רחב לבעיה הרבה יותר עמוקה במגזר החרדי.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
*
אני זוכר את הפעם הראשונה שלי בארצות הברית. הכל גדול הכל שונה, כוסות הקפה חסר הטעם המוגזמות בגודלן, הפארקים העצומים, משאיות ענק, ואנשים עם עודפי משקל מחכים לעודף בחנות דונאטס מתוקה למוות. ואני זוכר שכל זה לא הותיר בי רושם כמו אותה שעת בוקר בבית המדרש ״שאר ישוב״ בניו יורק.
ולא כי אני נשמה גבוהה, שהבלי העולם לא מרשימים אותה, ממש ממש לא. אלא כי כל מה שנגלה אליי בארצות הברית, לא היה חדש לי. העיניים שלי ראו הכל, בעוצמות נמוכות יותר ובגדלים יותר מעודנים, אבל הדבר בעצמו קיים בישראל.
שעת הבוקר ההיא ב״שאר ישוב״ הייתה חדשה לי, חוויתי חידוש בעולם כמו משהו שלא ראיתי מעולם.
חניית הישיבה מלאה עד אפס מקום, והרחובות הסמוכים גם הם. הונדה סטנדרטית, לצד אסטון מרטין יוקרתית, רכבי מנהלים, לצד מכוניות משפחתיות.
כשאני נכנס להיכל בית המדרש, הסאונד המדהים של המוני הלומדים הציף את הנשמה, ועוד לא תשע בבוקר. וזה לא מפתיע, אברכים ראיתי למכביר, וגם בתי מדרש מלאים בלומדים רציניים. אלא שפה מדובר באנשי עבודה, יהודים שעמלים לפרנסתם. מהם צעירים, מהם מבוגרים, מהם עשירים יותר ועשירים פחות.
שכירים, עצמאיים, בוסים וכאלה שהיו.
תפילה במניין, לימוד רציני ובלתי מתפשר, ויציאה לעמל היום.
הצעיר שנוהג באסטון מרטין יושב עכשיו מול החברותא שלו ומתעקש על פשט בדיבור אחר דיבור, ושעה וחצי אחר-כך הוא כבר ילחץ יד ויחתום על העסקה שיכולה להיות העתיד של הנכדים שלו.
הבחור עם הטסלה תיכף מסיים את הדף היומי, וכבר יהיה בדרך להראות איזה נכס ללקוח פוטנציאלי.
והבעלים של ההונדה באמצע להקשיב להסבר של החברותא, ותיכף יתחיל משמרת בחברה של שירות לקוחות של אנ״ש.
ואני, וכל מי שחווה את הפער בין החיבור הבריא של תורה ועבודה שקיים בארצות הברית, לבין החידלון בישראל בכל מה שקשור ללהחזיק ערכים שונים שמשלימים אחד את השני, שואל את עצמו למה לא?
למה פה, בפשטות הדברים, יש לימוד, תורה, תפילה, עבודה, הכל יחד. אף אחד לא על חשבון, אלא כולם בשביל כולם?
שאלת הרבים הזו, יחד עם תמונת מינוי הדיינים, נתנו לי כיוון לתשובה, תשובה שיכולה להוביל לשינוי.
עולם הישיבות משגשג, יש ישיבות בעלות שם, ויש שפחות. אבל בכולן האתגר הוא להיכנס למוסד הנחשב, אחרי שאתה בפנים אתה יכול להיות רגוע. היציאה לעולם שדורש מקצועיות ועמידה ביעדים עלולה להיות קשה עד בלתי אפשרית כשאתה מגיע מעולם שלא חינך אותך לזה לעולם.
אבל כאן נכנס האבא הדיין, שנהנה ממעמד מיוחד, אורח חיים מכובד, וכל מה שקשור במשרה כזו, וגורם לילד לרצות להצליח. והילד יודע שהצלחה היא תולדה של מאמץ, שנים של לימודים מפרכים, שנים של השקעה וכי אין דרך אחרת.
בארצות הברית יש חינוך למצוינות.
בעוד החינוך בעולם הישיבות הוא לקום בבוקר בזמן לקריאת שמע, בארצות הברית החינוך הוא לקום בבוקר מוקדם, כי בני אדם נורמלים קמים בבוקר מוקדם. אם אתה רוצה להצליח בחיים אתה חייב להתנהג כמו בן אדם שרוצה להצליח בחיים.
אתה תקום בזמן, ואתה תקפיד על תפילות במניין כי אתה מאמין, ואתה תקפיד על יום ראשון עם הילדים, וכשאתה במשרד אתה תהיה הכי מקצוען שיש.
יש המון דברים שדורשים שינוי, ויש המון כוחות עם כספים ואג׳נדות שרוצים להיות חתומים על השינוי. אבל באמת של החיים, מי שיעשה את השינוי לטובה, בעזרת השם, אלה אנשים פרטיים שייתנו דוגמה אישית של מצוינות בתורה ועבודה גם יחד. אלה שבאמת נותנים כבוד לתורה, שכבר בתחילתה מלמדת אותנו על כך שהקב״ה בכבודו ובעצמו עסק במלאכת בריאת העולם, והעביר את המשך קיום העולם אלינו: לעובדה ולשמרה.
