בשבוע שעבר הוזמנתי לסיור בתערוכת אומנות חדשה. מדובר באוסף הכולל יצירות אומנות ישראלית מתחילת המאה הקודמת. ידעתי שיוצגו עשרות יצירות והנחתי שהן תוצגנה לפי חלוקה אובייקטיבית כמו תקופה או סגנון אך להפתעתי לא כך היה. לעיניי נגלה בליל של יצירות, צבעוניות ואפלות, מדויקות ואבסטרקטיות, ישנות ועדכניות. חוסר קוהרנטיות ו"רעש" לא מובן בעיניים. כל זאת עד שהחל הסיור שהונחה על ידי אוצרת התערוכה.
האוצרת הסבירה את הרציונל והעמדות שעמדו מאחורי עיצוב התצוגה והבחירה להציגהּ בדרך לא שגרתית, ונתנה "כותרת" לכל אגף בתערוכה. מאותו הרגע התערוכה נחוותה על ידִי כשָלם המסַפר סיפור משמעותי ומרגש, שהוא הרבה מעבר לסך הפרטים המרכיבים אותו. סיפור שלא היה מסופר, לוּ היו בוחרים להציג את אותן היצירות בדיוק, אבל בסדר שונה.
דומם, צומח, חי, מספר
מאז ומתמיד בני אדם בכלל, והעם היהודי בפרט, היו מספרי סיפורים. הסיפורים היוו תשתית לזהות האישית והתרבותית. לאורך שנים תאורטיקנים עסקו בהגדרת מושג האישיות והזהות, וכמספר התיאוריות כך מספר המושגים.
הפסיכולוג דן מקאדמס (1985) טבע את המושג "זהות נרטיבית", מתוך הבנתו שזהות הינה סיפור שמופנם ושמתפתח, אשר האדם בונה אודות ה"עצמי" שלו, וזאת על מנת לפרש ולהפיק משמעות מחייו. אנו מתחילים לגבש את סיפור חיינו בגיל ההתבגרות אל תוך הבגרות הצעירה, אך למעשה תהליך התפתחותה של הזהות הנרטיבית נמשך לאורך כל שנות חיינו.
הסיפור, לפי מקאדמס, נבנה סלקטיבית על סמך העבר האוטוביוגרפי והציפייה של העתיד המדומיין. בשזירת סיפורים אלה אנחנו שואבים, בין היתר, מנורמות, מדימויים, ממטאפורות ומתֶמות שעימם אנו באים במגע במעגלים החברתיים, הקהילתיים והתרבותיים שלנו. מטרת הסיפור היא להסביר, לעצמי ולאחר, כיצד הגעתי להיות מי שאני כיום ולאן חיי עשויים להגיע בעתיד.
כך, אם נבקש מקבוצת חברים או אחים בוגרים לספר על אירוע, בין אם חיובי ובין אם שלילי, שאותו הם חוו יחד בעבר, סביר להניח שנקבל מספר גרסאות שונות להפליא. כולם חוו את אותם האירועים ולכולם יש תפיסת מציאות תקינה. אך הפרשנות, העיבוד וסינון המידע משתנים מאדם לאדם על סמך נטיות ליבו, עברו ותפיסתו את עצמו ואת העולם סביבו.
בשנות ה-80, מייקל ווייט ודייוויד אפסטון פיתחו גישה חדשנית לטיפול פסיכולוגי, הממקמת את האדם כמומחה לחייו וכאחראי לספר את סיפורו. גישה זו, המוכרת כיום כגישה הנרטיבית, רואה "בעיות" כנפרדות מהאדם, ומניחה שלאדם כישורים, יכולות, מחויבויות, אמונות, מסוגלויות וערכים רבים שיכולים לסייע לו לשנות את מערכת היחסים שלו עם הבעיות המשפיעות על חייו.
מייקל ווייט ראה את הסיפורים שאנו מספרים על עצמנו כמורכבים מאירועים שונים, שמחוברים זה לזה באמצעות נושא מרכזי, ושמתגבשים לאורך הזמן לכדי עלילה. הסיפור מתגבש כאשר אירועים מסוימים מועדפים ונבחרים על פני אירועים אחרים, הנתפסים כמשניים או כלל לא נתפסים, ומוערכים כאמיתיים. ככל שהסיפור מתגבש הוא מכוון את המספר להמשיך ולבחור רק מידע מסוים התומך ומעבה אותו. בו בזמן אירועים אחרים, שאינם מתאימים לתמה המרכזית, נשארים בצד. וכך לאורך זמן אותו סיפור ממשיך להיות מסופר, מגובש ומופנם.
סיפורים אלה מתארים ומעצבים את תפיסתנו אודות עצמנו, אודות החיים, אודות העולם, אודות אחרים, אודות העבר והעתיד. עם הזמן האדם, שחווה טווח רחב של חוויות, נותר עם סיפור מרכזי אחד, מעובה וכבד. סיפור זה צובע את חייו בתמה מרכזית, ואינו מותיר מקום לחוויות ולעובדות שאינן בהלימה ואינן מחזקות את הסיפור המרכזי.
לפי תפיסתם של ווייט ואפסטון, זהות נוצרת באמצעות נרטיב החיים של האדם, כאשר לכל אדם ישנם מספר נרטיבים הפועלים בו זמנית. ישנם נרטיבים שימושיים ובריאים, בעוד אחרים יכולים להוביל למצוקה לקושי.
כך, אדם שסיפור חייו הבריא בנוי סביב התמה "אני אהוב וראוי שדברים טובים יקרו לי" יתנהל בתוך חייו מתוך עמדה זו. גם כאשר הוא יתנסה בכשלונות או באירועי דחק, הוא יחווה אותם כקשיים חיצוניים עמם הוא מתמודד, אך לא כאלה המגדירים או הורסים אותו. לעומתו, אדם שתמת סיפור חייו הנה "אני לא יוצלח, אני נכשל בכל מה שאני עושה", יחווה את כל חייו דרך הפריזמה הזו. גם כשהוא יחווה הצלחות הוא לא יעריך אותן, לא ינכס אותן לעצמו וישייך אותן ליד המקרה. ווייט ואפסטון כינו סיפורים אלה "סיפורים רוויי בעיות" שמהר מאוד הופכים להיות "סיפורי זהות".
למרות שמקאדמס, ווייט ואפסטון לא התייחסו למרכיב הפיזיולוגי, לגישותיהם ישנה תמיכה נוירולוגית. בכל רגע נתון המערכת העצבית שלנו מוצפת אם לא מותקפת על ידי מיליוני גירויים. על המוח מוטל התפקיד לסנן את כלל הגירויים ולהפעיל שיקול דעת במהירות של חלקיקי שנייה, מאלו גירויים ניתן להתעלם ולאלו גירויים חשוב להתייחס. המסנן הינו סובייקטיבי וגמיש, והוא תלוי במה שמעסיק אותנו באותו הרגע. בדומה לאלגוריתם במדיה, כאשר אנו עסוקים בנושא או בתחום מסוים ישנה תחושה שהסביבה מכווננת לזַמן לנו גירויים הקשורים לנושא. במציאות, הגירויים נמצאים שם תמיד, רק שעד כה המוח התעלם מהם. כעת כשסומנה מטרה חדשה, המוח עדכן את המסנן בהתאם והוא מראה לנו גירויים רלוונטיים לנושא החדש.
לפרק ולהרכיב
הגישה הנרטיבית, כאמור, רואה את זהותו של האדם כמכלול של סיפורים, חלקם דומיננטיים וחלקם מוחלשים. גישה זו מעודדת אותנו *להבְנות ולספר לעצמנו את סיפור חיינו*, בצורה רחבה עד כמה שניתן. היא מעודדת אותנו לחקור את אירועי חיינו בעבר ואת הפרשנות שהצמדנו לאירועים ולחוויות. תוך כדי כך אנו יכולים לזהות מהו הסיפור הדומיננטי שנבנה לנו, ולבחון האם הסיפור מקדם או מחליש אותנו.
התהליך הזה מעודד את האדם להתבונן בסיפור חייו בסקרנות וללא שיפוט, ובכך *לייצר מרחק בין הזהות שלו לבין קשייו* והאתגרים שהוא חווה לאורך חייו. התבוננות זו משחררת אמונות שליליות אודות העצמי ("אני אדם דיכאוני" לעומת "לפעמים אני חש דיכאון"), ומאפשרת בחירה ויכולת לשנות התנהגויות שאינן רצויות. כאשר אנו חוזרים בראשנו שוב ושוב על אותו "סיפור רווי-בעיות" ("איני ראוי, אני כישלון") יש סכנה שהסיפור יהפוך לסיפור האישי, לזהות הנרטיבית.
הגישה הנרטיבית מעודדת אותנו *לפרק לחלקים קטנים את הסיפור* שאותו אנו רגילים לדקלם כמנטרה. כך מתאפשר לבחון האם מדובר בסיפור המשקף את זהותי כמכלול, או שמדובר בסיפור אחד מיני רבים ומגוונים ("חוויתי בחיי הצלחות וחוויתי כישלונות").
לעיתים נרגיש שהסיפור שלנו כה מגובש עד שלא ניתן לפרק אותו, לא כל שכן לשנות אותו. במקרים כאלה הגישה הנרטיבית מציעה לנסות *לזהות "תוצאות ייחודיות"* – "unique outcomes"; אירועים שבהם אירע "משהו אחר" ממה שאני רגיל (חוויתי הצלחה, חשתי שמחה, לא התפרצתי). באמצעות שימת האצבע על אותם אירועים נוכל לבחון לפרטים מה קרה שם ומה איפשר את התוצאה הייחודית. כך נמשיך לאסוף "ראיות" מהחיים במטרה לעבות ולחזק את הסיפור הזה, שגם הוא חלק מסיפור החיים, ולהפוך אותו מסיפור מוחלש לסיפור דומיננטי.
בימים אלה שבין פורים לפסח, בהם אנו מצווים לכתוב, לקרוא ולספר דור אחר דור ומדור לדור, את סיפורנו כעם, ראוי שנתאמץ לבחור לספר לעצמנו ועל עצמנו סיפורים שמבטאים, מבליטים ומנציחים את הערכים, את הכוחות ואת התעצומות שבנו. אלו שיאפשרו לנו לצמוח ולשגשג מתוך חירות אמיתית.
אמ;לק
- נרטיב מארגן שהאדם מספר לעצמו ולאחרים עשוי להפוך בליל של פרטים לחוויה בעלת משמעות וסדר פנימי
- הגישה הנרטיבית להתפתחות הזהות רואה בסיפור שאדם או קבוצה מספרים על עצמם את מרכיב המפתח בכינון הזהות שלהם
- הסיפור שנבנה בתודעתנו קובע אלו חוויות בחיינו תיתפסנה כיסודיות ו'אמיתיות', ואלו אירועים ייחשבו לשולִיים או מקריים
- לפי הגישה הנרטיבית, לאדם יש יכולת לבחון מחדש את החוויות של חייו ואת הפרשנות שנתן להן, על מנת לנסח לעצמו סיפור חיובי ומעצים
- גם כקבוצה ביכולתנו לבחור לשים במרכז את החוויות וההתנסויות המעצימות של חיינו, ולפרש את חיינו לאור המבט החיובי שהן יוצרות
איור: shutterstock
