לעורר את המוטיבציה

איך מעוררים מוטיבציה? למה יש דברים שאנחנו רצים לעשות ופעולות אחרות שקשה מאוד להמריץ אותנו לבצע?

אולי יעניין אותך גם

עוברת בין המדפים. העיניים שלי עוברות על הספרים בקרן לייזר, אם העין תפגע בספר טוב היא תצוד אותו. זו לא הכריכה. לא השם. או אולי כן. זה כמו תקשורת טלפתית, תדר שעובר ביני לבין הספרים. אם אתם חושבים שכדאי לנו להכיר, אז בואו אלי. והם באים.

תכננתי לכתוב על הספר הזה. כריכה פשוטה, פונט שחור בבולד. איור חמוד של ילד שובב רוכב על אופן אחד. עושה חשק לדפדף קצת או הרבה. פתחתי גם מסמך וורד, הקלדתי 550 מילים הוספתי עוד 50. אבל המילים היו מחשבות שרצות מהר. שורה ונקודה ועוד שורה ולא היה ממש סדר בין פסקה לפסקה. וזהו. חושבת שנכנס פתאום משהו מעניין באמצע: בטח הודעת ווטסאפ שגררה מיילים, ושיטוט בגלריית תמונות והמסמך נרדם אי שם בתוך תיקייה כחולה וחסרת משמעות.

עד שדוד, המפיק, התחיל לשלוח הודעות ווטסאפ (מהסוג שלא מפסיקים בהם משהו באמצע כדי לקרוא אותן, פשוט מתעלמים מהן באלגנטיות). הזימון היה בלוח השנה שלי (משהו שביקשתי בעבר והנה עשו אותו ועדיין איכשהו אני עוברת את הדדליין). קבלתי תזכורת גם שבוע לפני (עוד טריק שאנחנו מנסים). ולמרות זאת, אנחנו כאן הרבה אחרי הדדליין. פתחתי את אותו מסמך שכתבתי אז, ביום שנראה לפני נצח. לפני שכמה בקבוקי יין שרו אצלי בעליזות עד דלא ידע. העניין הוא שמישהו כאן יודע לפחות משהו אחד. המגזין מחכה לטור.

למה כל ההקדמה הארוכה הזאת? כי אני רוצה לדבר על מוטיבציה.

איך מעוררים מוטיבציה? למה יש דברים שאנחנו רצים לעשות ופעולות אחרות שקשה מאוד להמריץ אותנו לבצע? זה לא אמור להיות איזה נוסחה מדעית פשוטה? זאת אומרת, יש כלים בכיור אז מדיחים אותם. יש טור לכתוב אז כותבים אותו. יש לימודים בשמונה אז הולכים ללימודים. כה פשוט. על מה אנחנו בכלל מתעכבים?

אגב. כל הנושא של ריטלין ודומיו זה בדיוק התמריץ שגורם לכם לעשות את מה שאתם אמורים לעשות ולא מתחשק לכם, כי זה לא מרגש, מלהיב, מעניין.

אבל בזמן האחרון כבר הסברתי שאני בעד עבודת המידות וכל מיני פעולות טבעיות, אז אני שמה את הריטלין בצד. מה גם שאנחנו בדיוק כאן כדי לדבר על מעוררי מוטיבציה.

דיברתי על הספר. 'פריצת הדרך במוטיבציה', ריצ'ארד לאבוי.

הוא ספר טוב, והוא נכון. וחובה לכל מחנך ולכל הורה. הוא מסביר בצורה פשוטה על דרכים שונות לעורר מוטיבציה אצל ילדים.

כשקראתי, הבנתי קודם כל שהמילה ילדים כוללת גם מבוגרים שהיו ילדים. ועוד דבר, שהיום אנחנו מחפשים יותר מדי פתרונות קלים, מהירים וזמינים. כמו ממתק. או כסף (אם נדבר על מבוגרים).

מה הבעיה? לגבי ממתקים אנחנו יודעים מה הבעיה. אבל כסף זו אותה משוואה. אלו מוטיבציות חיצוניות. ואנחנו רוצים להגיע למוטיבציה פנימית. כמובן שגם תמריצים חיצוניים נצרכים בחיים אבל לא רק. וכדאי שנהייה יותר ממוקדי מטרה על עידוד מוטיבציה פנימית.

כמו מה? כמו ההנאה מהפעולה עצמה.

שיעור חווייתי ומרתק, יש ילדים סקרנים, שאוהבים ללמוד תוך כדי מחקר, יש כאלה תוך כדי התנסות. אולי למידה עצמאית.

מה עם לעשות פעילות גופנית שכיף לי לעשות? מסלול אופניים בטבע אולי לצאת כמה חברה יחד. שחייה, יוגה בבית, או אימון מסיבי בחדר כושר אהוב.

הרעיון ליצור מוטיבציה שתגרום לנו הנאה מהפעולה. אם אין סיכוי שזה יקרה (לטפל בכביסה למשל), אז אפשר באמת ללכת על תגמול חומרי, אבל לפני כן כדאי לנסות משהו כמו פעילות חווייתית אחר כך. זה טוב יותר מכמה מטבעות בארנק.

ולילדים? אני אישית ניסיתי מדליות (לא לכולם זה מתאים) אבל, והאבל כאן חשוב, השילוב של פנים וחוץ הכרחי. הוא חזק יותר עובד טוב יותר. ליצור גם חוויה פנימית וגם תמריץ חיצוני שידליק, זו הנוסחה הטובה ביותר.

אז כן. לא כולם עושים כי צריך. רובנו עושים כי אנחנו אוהבים. ואם לא מתחשק לנו כדאי פשוט להאהיב על עצמנו את המטרה.

יש כל מיני סמים שעושים את העבודה. אבל לא חבל? כשיש אוצרות טבע סביבנו שעם קצת מאמץ יעשו את זה הרבה יותר טוב, עמוק, פנימי ואמיתי?

אז, עכשיו כשיש זמן וקצת חופש, קחו המלצה לכו תקראו את הספר. חפשו תמריץ טוב לעשות את זה.

פסח כשר ושמח!

אולי יעניין אותך גם

מעיין דוד

בין הגוונים

אל הנער הזה

בשלב זה כבר הייתה הפטרת תפילת חנה של משה לשם דבר אפילו מחוץ לעירנו. למעשה, שנים מספר לפני כן אף שכנעו אי מי להקליט באולפן את ההפטרה ולמכור את הקלטות – 'קסטות' כמו שקראנו להן אז.

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

הסוחרים של קטאן, הקופים של האי

והפעם במדורנו: ההרחבה לקטאן שהכי משתלם כנראה להשקיע בה, ומשחק אנליטי שמשלב לגו איכותי. רק אל תשכחו לתאם ציפיות

הסוכה באמנות היהודית: מקלט רוחני בין עראיות לנצחיות

בהיסטוריה היהודית, הסוכה הייתה במובנים רבים המוזיאון העממי: המקום שבו כל משפחה יהודית יכולה הייתה לבטא את הקשר שלה לאמונה דרך יופי ויצירתיות.

שושי סירקיס

בין הגוונים

זו לא באמת פרידה

אני אוהבת לדמיין את החיים כמו מסע בקרוז. אונייה גדולה, עוצרת כל פעם במדינה אחרת. בכל עצירה אנחנו יורדים, מטיילים, טועמים… ותמיד מגיע הרגע שבו אנחנו צריכים לעלות בחזרה ולשוט אל מרחבי האוקיינוס

יעקב מתן

משא ומתן

מי סופר אותנו?

וכך מדי בוקר בשעה 6:30 הייתי מתעורר לקולו של הרב: "בוקר טוב, יעקב" - "בוקר טוב הרב" ומנתק. אני לא אומר שלא איחרתי בכלל מאז, אבל הרגשתי מחובר.