לצד תמונות הזוועה וסרטוני האימה ששטפו את הרשת מאז טבח שמחת תורה, צפו ברשתות החברתיות בשולחנות השבת ובדרך מן התפילה אל הבית גם לא מעט הפוגות ואתנחתות של הומור סביב האירועים הקשים, הבדיחות וקטעי הסאטירה הקלים לא החליפו את מצב הרוח הכללי, ואווירת המועקה תפסה נתח נכבד וזהה בלב הקולקטיבי הישראלי. ועם זאת, טיפות ההומור והשחוק הקלות הפכו – לא בימי ההלם הראשונים – אך עם התקדמות ימי המלחמה, לזרם גובר והולך לצד העצב והדאגה.
מה תפקידו של ההומור בימים אלו? אלו צרכים הוא משרת? והאם בכלל מותר לצחוק בשעות מרות כגון אלו? האם יש גבול שאותו אסור לחצות? הקוראים מן הסתם כמו גם העורך הראשי יפנו אותי לפסיכולוג, הפרסונה שעוסקת בחקר נפש האדם ושעשויה להתחקות אחרי תפקידו של ההומור בימים בהם מאותגר הרגש האנושי כפי שלא היה מעולם. ובכן, הגעתי גם אליו, אך בחרתי לשוחח לפני הכל עם חוקר השואה, ההיסטוריון איתמר לוין המשמש גם כפרשן המשפטי של News1.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
למה דווקא איתו? לא רק מפני שהוא חיבר את הספר 'הומור יהודי תחת השלטון הנאצי' [הוצאת יד-ושם], אלא משום שאחת הנורמות הישראליות המוסכמות היא הטאבו על 'בדיחות שואה': לא מערבים בין הזוועות שחווה העם היהודי לבין שעשוע וליצנות. עירוב כזה נתפס כפגיעה בזכרונם של הנספים שחוו את הטרגדיות הקשות ביותר שידעה האנושות. כשתכנית בידור בטלוויזיה תרשה לעצמה להתלוצץ על הימים הנוראים הללו, יוצף נציב פניות הציבור ברשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו בתלונות זועמות של צופים על 'חילול הקודש' ו'זילות השואה'.
מה שהתרחש בעוטף עזה, יודעים כולם, דומה בהיבטים מעשיים רבים למה שהתרחש אז: רצח ושריפת תינוקות לעיני הוריהם המחזיקים בהם, ניסיונות ההשתקה שלהם על מנת שלא ירעישו ויסגירו את מקומם למרצחים בחוץ, הצתת הבתים על יושביהם בניסיון להוציא את הדיירים החוצה ואז לירות בהם, ניסיון הקורבנות והניצולים להעמיד פני מתים ועוד. האם מותר לנו מול זוועות אלו למצוא מפלט בהומור? לייצר בדיחות, שעשועי לשון וקטעי היתול?
מול האינסטינקט לענות על כך בשלילה, עומד ספרו של לוין, הכולל לא פחות מ-400 עמודים של תיעוד על הומור שהתקיים בזמן השואה. לא לאחריה. לא בערבי הסטנד-אפ הגסים ואפילו לא בתכניות הבידור הישראליות הנמוכות: "זו תופעה מדהימה בהיקפה, הן ברמה האמפירית והן ברמה הגיאוגרפית. ההומור החל משנת 1933 (מועד עליית הנאצים לשלטון) ועד לשנת 1945 – סיומה של המלחמה. הוא גם התקיים בכל מקום באירופה, מה שמלמד על היקפה של התופעה ועל היותה בלתי שולית".
– יהודי ששרד את השואה זכה בלוטו, ובחר להקדיש חלק מסכום הזכייה לבניית אנדרטה להיטלר. כשנשאל מדוע ענה: אני חייב לו, הוא נתן לי את המספרים.
– יהודי ששהה במחנה כפייה ניגש לרופא המחנה והתלונן כי אינו חש בטוב. הרופא המליץ לו על עשיית ספורט. איפה אפשר לעשות פה ספורט? שאל היהודי, טוב, תעשה טרנס-ספורט, השיב הרופא.
– שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס סבל מכאבי ראש. הוא הזמין רופא יהודי וזה המליץ לו לעשות 'אמבטיות ראש'. מה זה אומר? שאל גבלס? עליך להכניס את הראש 3 פעמים לתוך דלי מלא במים, אך להוציא אותו רק פעמיים.
האם אתם מתגלגלים מצחוק? עניין של טעם מן הסתם. החידוש הגדול של הבדיחות הללו הוא שהן חוברו על ידי היהודים עצמם, בזמן המלחמה, על רקע מאורעותיה וזוועותיה. אחד מתיעודי ההומור שנותרו לנו הוא של הרב שמעון הוברבנד (1909–1942), רב, סופר והיסטוריון שנרצח בטרבלינקה על ידי הנאצים. הרב ששימש כחבר הנהלה של ארכיון "עונג שבת" בגטו ורשה, אסף לא מעט קטעי הומור שנהגו אז והם נותרו בידינו. "מול התהייה האם אינני מחלל את זכר הנספים עם פרסום ה'בדיחות', אני נזכר כי הקרבנות בעצמם אספו את קטעי ההומור הללו ותיעדו אותם על מנת שנעסוק בכך", אומר לוין.
הכמיהה לריבה
ההומור והאתנחתות הקומיות לא פועלות רק בקרב קורבנות שואה וזוועה. גם בזמן מלחמה מייצרים החיילים, כמו גם העורף, ניסיונות מגוונים להפוך את המציאות למעט יותר מבודחת. במאמרה בנושא זה, אספה ד"ר ריקה יצחקי-הראל מכתבים מחיילים אוסטרליים שפעלו בארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. כך למשל, אחד המצרכים שלא סופקו בצורה סדירה הייתה ריבה. לריבה ערך קלורי רב שכן היא סיפקה לחייל אנרגיה, אך היא גם סיפקה סוג של נחמה מתוקה, ומכאן המכתב ששלח למשפחתו אחד מן החיילים:
תמיד הייתי חולמני ואוהב מתוקים ואור. אבל לפני שנעשיתי אוכל ריבה, החלומות שלי היו חזיונות על תור הזהב, וחייתי רק כדי לישון. יום אחד קרה אסון, טעמתי ריבה, וכעת אני משועבד לה. כמו בעבר, חלמתי, אבל החלומות שלי עתה הם סיוטים. פירמידות של שזיפים שחורים מונחים על החזה שלי, או שטבעתי בים של שימורי חבושים. במקרה אחר הוכרחתי לחפור דרך הרי מרמלאדה, או לבנות מגדל בבל עם פחיות של שזיפים מובחרים… וגם: גבינה לא ראינו. אם אי־פעם נראה, אין ספק שהיא תהיה ירוקה.
הומור הופיע גם במלחמות 'שלנו'. כך למשל בזמן מלחמת המפרץ כשתל-אביבים רבים נמלטו מן העיר מאימת הטילים של סאדם חוסיין [למישהו זה נשמע מוכר?] וראש העיר המיתולוגי שלמה להט [צ'יץ] כינה אותם 'עריקים' – אסף 'דבר אחר', המוסף הסאטירי של העיתון 'דבר' (ולימים ב'ידיעות אחרונות'), סדרת היגדים משעשעים ביניהם:
– תושבי תל-אביב שנפטרו ייחשבו גם הם לעריקים משום שברחו מתל-אביב לחולון.
– צ'יץ: אם לא תיפסק הבריחה מתל-אביב, נתחיל לסנדל תושבים ולא נבא לשחרר אותם עד שהמכונית תבא לשלם את הקנס.
לצדם הוצגו שעשועי לשון נוספים ברוח הימים:
– תושב תל אביב: חזרתי מאילת, ומצאתי שביתי עומד על טילו.
– דובר צה"ל מודיע: אין יותר מקום לפאניקה. יחד עם זאת, נותר מספר מצומצם של מקומות להיסטריה, לפרנויה ולהיפוכונדריה. המקומות לחרדה כבר אזלו לפני חודש.
טקסטים אין סופיים של בדיחות ושעשוע, קיבלו פריחה נהדרת גם בימי הקורונה. לצד דיווחים על חדרי מיון עמוסים באזרחים עם התקפי חרדה, עדויות כלל עולמיות על התקפי פאניקה, ודיווחים מפחידים על ערימות גבוהות של גופות באיטליה וספרד ידעו בישראל גם לדווח כי:
– זוג עם מסכות נכנס הבוקר לבנק הדואר. כולם נכנסו לפאניקה עד שהם צעקו: "תירגעו זה שוד"
– כבישים ריקים, בתי קפה סגורים, אין קולנוע. שעכשיו המדינה תרגיש מה זה לגור במגדל העמק.
– משרד הבריאות מודיע: כלל הציבור – השתדלו להימנע מחיבוקים, נשיקות וכל מגע שאינו הכרחי עם חבריכם. אשכנזים – המשיכו כרגיל.
[מתוך הרשת החברתית].
אז למה אנחנו מספרים בדיחות בימים כה קשים? מה זה נותן לנו? הגיע הזמן לפגישה על הספה של הפסיכולוג.
שליטה, התנתקות, התמודדות
"להומור תפקיד מוכח בהתמודדות עם מצבי משבר, מתח וחרדה", אומר הפסיכולוג יונתן למדן, "אנחנו יודעים היום שלאנשים בעלי יכולת הומוריסטית קל יותר להתמודד עם מצבים קשים. יש אפילו עדויות שהמערכת החיסונית מתחזקת בעקבות גילויי ההומור". ההסברים לכך, משתנים בין הגישות השונות בפסיכולוגיה המודרנית. הגישה הפסיכו-דינמית תצביע על מצבי דחק בלתי מודעים שאיתם קשה לנו להתמודד ובאמצעות ההומור אנו מסוגלים לעבד אותם, לפרוק אותם ולהתייצב מולם מבלי לחשוש מסנקציה חברתית. זו הסיבה שהומור מלווה לא מעט יחסים בין-אישיים, או כאלו המתקיימים מול דמויות סמכות. הגישה הקוגניטיבית תצביע על היכולת להתנתק מן הסיטואציה הקשה, לחוש כי היא נשלטת, ובכך גם לחזק הביטחון העצמי.
– במשך שנים סבלתי מהרטבה לילית. זה ממש הטריד אותי.
– ומה עשית כדי לפתור את הבעייה?
– מה זאת אומרת? הלכתי לפסיכולוג במשך שנה.
– וזה עזר?
– מאד. אני אמנם מרטיב בדיוק כמו אז, אבל זה לא מטריד אותי יותר.
*
פסיכולוג שואל את החבר שלו, "תגיד, מה השעה?" "לא יודע, האמת שאין לי שעון", החבר משיב. הפסיכולוג מהרהר, "טוב לא משנה, העיקר שהוצאתי את זה ודיברנו על זה כמו שצריך".
[מתוך הרשת החברתית].
"ההומור במהלך הטיפול מסייע בעיקר ליצירת קשר טיפולי בין המטפל לפציינט. הוא ממיס את החומות הווירטואליות הקיימות מטבע הדברים בין בעל הסמכות למטופל, ומצליח לייצר קשר בלתי אמצעי", אומר למדן. "כשמטופל מחליט, לפעמים אחרי לא מעט התלבטויות, לבטים פנימיים וחששות, לפגוש איש מקצוע, הוא אינו יודע כיצד ייראה מפגש כה אינטימי עם אדם זר לו. הוא צריך לגלות את רגשותיו הכמוסים ביותר. כשהוא מגלה אווירה נינוחה ומטפל מלא אמפתיה, שיודע גם להשתמש בהומור קל כשצריך, החוויה המשותפת של שניהם פרודוקטיבית יותר".
ואכן, מטפלים דיווחו על עלייה בתחושות החיבה והחיבור למטופלים בעקבות אינטראקציות הומוריסטיות. ליטל גליק ושרון זיו-ביימן, הביאו במאמרן "יהודי, מוסלמי ונוצרי הולכים לפסיכולוג: על צחוק והומור בפסיכותרפיה" דיווחים אלו ממחקרים שהדגימו כיצד חיזקו תחושות אלו את הקשר הטיפולי והיוו נקודת מפנה חיובית ביחסים. כמו כן, במחקר שבו התבקשו מטפלים לתאר את הגורמים לשימוש בהומור תיארו רבים מהם את ההומור ככלי לביסוס הקשר הטיפולי, וכאמצעי אשר אפשר להם לחלוק חוויה רגשית חיובית עם המטופל.
אנחנו בני אדם
אז נפגשנו עם הפסיכולוג. ובחזרה להיסטוריון ולסוציולוג: "ההומור משמש לא רק כמנגנון הגנה, הוא גם מאפשר לך ללעוג למרצחים שלך. השעשוע שאתה מפגין מנכיח אמירה מדהימה: את הגוף שלי אתם יכולים לחסל, לתלות, לשחוט, לא את הרוח, לא את ההומור", אומר לוין.
אחד הסיפורים המרגשים שהתרחש במחנה ההשמדה מאשש את האבחנה הזו: תור ארוך של יהודים המתין לתורו, ורק ילד אחד שעמד שם 'התגלגל מצחוק'. לשאלת החייל מה כל כך מצחיק אותו? ענה הילד, שזו פעם ראשונה שהוא נתקל בתור שבו ממתינים כדי למות. הנאצי צחק, הוציא את הילד מן התור והוא שרד את השואה. ד"ר חיה אוסטרובר שחיברה את הספר "ללא הומור היינו מתאבדים" [הוצאת יד ושם], וראיינה ניצולים רבים, שמעה מהם גם כן על הרצון לשמור את עצמם כ'בני אדם', לא רובוטים חסרי אנושיות.
כך לילי, שמתארת התקפת צחוק לאחר שהגרמנים הנאצים גילחו את שערותיה ושערות חברותיה: "זה עוד לא היה לי, מספרה חינם עוד לא היה בחיים שלי ועד היום אני זוכרת, הם הסתכלו עליי, חשבו שהשתגעתי. בקשר לשערות, הרבה פעמים זה היה עניין של הומור. מפני שאו לבכות או לצחוק…". מה בסוף רצו הגרמנים? שואל לוין, להפוך אותנו ל'תת-אדם', לגרום לנו ולעולם להבין שאנו איננו יצורי אנוש ולכן גם מותר להרוג ולהתעלל בנו, אבל אז מגיע ההומור ואומר: הנה, אנחנו בני אדם, ולא סתם בני אדם אלא בעלי ביטחון עצמי שמסוגלים באופן תבוני לצחוק לזוועה בפניה.
ערוץ 12: רחל, את מתרגשת לפגוש את ביידן?
רחל מאופקים: שבוע שעבר כמעט פגשתי את אלוקים מה זה ביידן בשבילי?
*
יוסי גפנר בפרסום ראשון: ביידן ביקש להיפגש גם עם שלום דומרני ולהודות על הסיוע הרב לחיילים, אך ארה"ב לא הצליחה לעמוד בדרישות האבטחה שלו.
[מתוך הרשת החברתית].
בבת ים נתפס חשוד שצילם את הבניין, בחקירתו הוא העיד: "פשוט לא ראיתי דבר מכוער כזה בחיים שלי".
[מתוך הדף של א' שפרלינג].
אבל להומור יש תפקיד לא רק מצחיק, אלא גם חברתי-פוליטי. הסוציולוג ארווין גופמן מתאר את הסדר החברתי כאוסף של סיטואציות ואינטראקציות בעלות סמלים כמו שפה, מחוות, צורת דיבור ומחוות גוף. כאשר השותפים לסיטואציה מבקשים לנהל אותה באופן 'נורמלי' ש'מוציאה אותם טוב' היא פועלת באופן מאוזן, אולם כאשר משהו מהאיזון הטבעי 'נשבר', נוצרים מבוכה, זעם, פחד או צחוק. קטעי הסטנד-אפ המוכרים לכולנו מבוססים על האבחנה הזו. הסיטואציות שמועלות בהם מוכרות בעצם לכולנו [זוג חברים מזמין ידידים לאירוע משפחתי], אלא שאז מתרחשת שבירה של הנורמה ואחד מן המשתתפים אומר דבר מה בלתי צפוי, הזוי וקיצוני [תבואו בשמחה, אבל אם אתם לא מביאים מתנה, בבקשה אל תאכלו]. ה'שבירה' הזו במקרים רבים מצחיקה אותנו ומלמדת אותנו לא מעט על המציאות הנורמלית [אנחנו מצפים שהמוזמנים 'יכסו' את מנתם על ידי מתנה 'שווה', אך כללי הנימוס לא מאפשרים לאף אחד מן המשתתפים בסיטואציה להעלות את הנושא החשוב באמת אל פני השטח. כשהיא בכל זאת עולה, היא מצחיקה [או מכעיסה] אותנו ומלמדת אותנו לא מעט על הסדר החברתי].
על רקע התיאוריה הזו מסבירים ההיסטוריונים כיצד מהווה ההומור מכשיר אפקטיבי לתיעול זעם למשל. "צריך לזכור שהיהודים במחנות לא ראו הרבה גרמנים. הם בעיקר פגשו יהודים שחלקם שיתף פעולה עם הנאצים. אל מול היהודים הללו חוברו לא מעט קטעי הומור והם עקבות היסטוריות מעולות שמלמדות אותנו היום מה חשבו היהודים על דמויות שונות", אומר לוין. כך למשל הוא מספר על יהודי שנחשד כמשתף פעולה עם הנאצים. היום, הוא אומר, אנחנו יודעים שזו היתה עלילת שווא, אך קטעי סאטירה שנותרו בידינו מגטו ורשה מלמדים אותנו מה בדיוק חשבו עליו אחיו היהודים. בזמנים ואתרים שאין בהם סקרי דעת קהל ואיסוף נתונים מסודר, הזכרונות ההומוריסטיים הללו יכולים ללמד אותנו הרבה.
– מעניין מי נתן את השם למלחמה הזו 'חרבות ברזל', והאם היה מודע לכך שבחילוף האותיות אנחנו מקבלים – 'בחרת בלוזר'?
– אמא לבת: אם לא תפסיקי לשקר, כשתגדלי תהיי כתבת של ערוץ 11, 12, או 13!
– מבצע עופרת יצוקה
מבצע עמוד ענן
מבצע צוק איתן
מבצע שומר חומות
כמה פעמים אפשר לעשות 'מבצע' על אותו מוצר?
לא הגיע הזמן לעשות 'מבצע חיסול' עד גמר המלאי?
[מתוך הרשת החברתית].
– ברגעי אסון אנחנו שולחים לעולם ציוד הומניטרי ורופאים, והנה הם שולחים אלינו מנהיגים. כל מדינה מקבלת את מה שחסר לה.
[מתוך הדף של ניצה אופמן גינצבורג].
קל לזהות את הביקורת הנשזרת בבדיחות המצחיקות יותר או פחות ש'רצות' בימים אלה ברשת החברתית. לא מעט ישראלים חשים כי ההנהגה הישראלית הססנית, חוששת מדעת הקהל העולמית, ולא מסוגלת באמת למגר את חמאס ולנטרל לחלוטין את יכולותיו הצבאיות והמדיניות. ראש הממשלה נתניהו נתפס בעיני חלק מן הציבור כ'לוזר' שנשען שוב ושוב על הפסקות אש ועל ערבויות אמריקניות. הפרסומים הזרים על הצעתו של שר הביטחון גלנט להטיל מכת מנע על חיזבאללה – הצעה שנבלמה אצל ראש הממשלה – רק תרמו לז'אנר בדיחות אלו.
גם תפקידה של התקשורת הישראלית הפך לנושא מבדח: הערוצים הגדולים, 11, 12, ו-13 שנחווים בעיני הקהל הישראלי-ימני כ'ערוצי תעמולה' כנגד שלטון הימין וכנגד נסיונות הרפורמה המשפטית, סופגים חיצי הומור, גם בימי מלחמה, כאשר נדמה שהם אינם מגויסים במלוא כוחם לאינטרס הישראלי.
הזעם מופנה לא רק להנהגה הישראלית, אלא כמובן לאויב האכזרי שלא היסס לפני שטבח באלפי יהודים גברים נשים וטף.
– תושבי עזה, אם המצרים לא נותנים לכם לעבור, תקפצו למים! לנו זה עבד…
– אחרי הפיצוץ בבית החולים, מסתבר שעבודה ערבית טובה יותר מעבודה יהודית לפעמים.
[מתוך הרשת החברתית].
ביורוקרטיה
גילויי ההומור, מלמדים אותנו ואת אויבינו שאנו בני אדם, נותנים ביטוי לרוח האצורה בנו ומהווים מכשיר אפקטיבי לתיעול זעם. ההומור, מוסיף לוין, מספר לנו גם על ההתנהלות היומיומית ועל קשייה, גם אם אינם עניין של חיים ומוות. כך למשל, בגטו טרזין ('טֶרֶזְיֶינְשְטָט') שהוקם בסמוך לפראג, ניסו הנאצים ליצור רושם כאילו הגטו מאפשר לתושביו חיים 'נורמליים'. הם הקימו בתי קפה מדומים, ניקו היטב את המקום לפני הביקורים של הצלב האדום, ואפילו ארגנו משחק כדורגל להנאתם של אנשי הארגון ההומניטרי. לא מעט נכתב על התרמית הנאצית בטרזין [שבה נרצחו 120,000 יהודים מתוך 160,000 שנשלחו אליה, ובתום המלחמה נותרו בה 19,000 בני אדם], אך לענייננו, במהלך ימי הלחימה איפשרו הנאצים העלאת 'קברט' כלומר מופע בידורי מוזיקלי.
באחד הקברטים המדהימים שעלו שם, מקבל יהודי כרטיסים למופע כל שהוא. הוא מבקש לממש את הכרטיסים אך אז הוא מגלה שהתאריך שנכתב על הכרטיס אינו נכון. הוא מגיע ביום שני, והמופע בכלל ביום רביעי. שוב מתפרסם שהמופע יציג בחג המולד אך לבסוף הוא משחק בכלל בפסחא. הוא נשלח למקום מסוים, אך ההצגה עולה בכלל במקום אחר. "הקברט הזה שהומחז על ידי תושבים מהגטו ביקש להציג את הביורוקרטיה העיקשת ששררה שם וללעוג לה. גם כאן אנחנו לומדים על המערכת הביורוקרטית, באמצעות קברט ההומור שהועלה על ידי התושבים ונותר בידינו".
אם ביום ראשון עדיין לא יהיו גנים ובתי ספר, ההורים ייכנסו קרקעית לעזה.
[מתוך הרשת החברתית]
המלחמה בעזה חשפה לא מעט כשלים וקשיים ביורוקרטיים, שהפכו לנושא לשרשור רחב של התלוצצויות, קטעי היתול ובדיחות. מי לא שמע אמירות מצחיקות על החוסרים בצבא, על העובדים שניצלו את האירועים להשתמטות מן העבודה בעסק או בבית, ועל ההתמודדות הבלתי נגמרת עם ילדים בבית?
איפה אנחנו?
הלמידה החברתית שכוללת תיעול זעם, הבנת הביורוקרטיה ותהליכים חברתיים, לא פוסחת גם עלינו, החרדים. במאמר שפרסמתי ב-ynet ביקשתי להביא את קולם של צעירים חרדים רבים המבקשים להזכיר כי גם החרדי הוא גבר והוא גם בן אדם. הוא גם מעוניין להיות פרודוקטיבי במלחמה הצודקת הזו. "גם הצעיר החרדי מעוניין לשרת, להילחם, ולהגן על ארצו על משפחתו על אשתו ועל ילדיו, לא פחות מרעהו החילוני", הם אומרים, "הוא גם רוצה שאמו תתראיין בדמעות בתקשורת ותאמר שהיא לא נרדמת בלילה, הוא גם מבקש להגן בגופו על היקרים לו מכל, והוא גם היה שמח לחזור עייף ומכוסה אבק בתום הקרבות ולומר: עשינו את זה, הראינו להם".
העובדה שהצעירים החרדים לא מתגייסים לצבא, נעוצה בתפיסה שלימוד התורה כמו גם התפילה והמצוות הינם חלק אינטגרלי ממערך הלחימה וההשפעה שלהם על מהלך הקרב אינה פחותה מחשיבותו של הלוחם הסדיר למשל. זו אמונה תמימה, כנה, עמוקה ופנימית מאד שמשותפת לכל חרדי באשר הוא ולא ניתן לזלזל בה. יחד עם זאת, ישנם צעירים חרדים שלא ממש מרעישים עולמות בלימודם ובתפילתם וזאת בלשון המעטה, והפער בין הישארותם מאחור מול הלוחמים שבחזית מעורר לא מעט שיח פנימי. לשיח הזה אגב, שותפים גם בלתי חרדים שבחרו שלא להתגייס ומול אחיהם וחבריהם שמחרפים את נפשם חוברה הבדיחה הבאה:
– מה קורה אחי? איך אתה?
– וואללה הכל טוב. עדיין במילואים, בדרום.
– תקשיב, חשבתי על זה ואני מוותר לך על החוב. זה המינימום שאני יכול לעשות בשבילך אחי הגיבור. שמור על עצמך, ובבקשה – אל תתווכח איתי לגבי זה. אני שלם עם זה לגמרי [אייקון של לב].
– תגיד לי עציון, אתה מטפל בעצמך? קנית לי בקבוק סודה ב-8 שקל, יא דפקט!
– ששש… הם שלך עכשיו [אייקון של לב לצד דגל ישראל ושריר זרוע].
[מתוך הרשת החברתית].
לאמור, לא רק שאינך מתגייס, אפילו התרומה המזערית שלך מעוררת לעג ובוז. ישנן גם בדיחות שרק חרדי או חוקר חברה חרדית יבין כמו אלו:
חבר שאל אותי האם לקנות נשק כעת או לחכות למכירה המוזלת של 'משנת יוסף'?
[מתוך הדף של מענדי אשכנזי].
– דרמטי: נתפס חשוד שצילם בניין בקריית ספר, בחקירתו טען כי נשלח על ידי אחד הרבנים לחקור מקרה של היזק ראייה אצל קנעפלמאכער שהרימו קרוואן במרפסת וכמעט התנגשו בשירותים של הולצקופף העצניקים. במהלך המעצר נתפסו והוחרמו נוקיה C2 פרוץ וחוברות חיזוק של פלוני אלמוני.
– אני זוכר במלחמת שלום הגליל, ישנו במיטת קומותיים בישיבה. באחד הימים התעוררנו בשעה 11:00 בשל 'בומים' שנשמעו היטב. חיצקי שישן מעלי התמתח ארוך ארוך ואמר: "זהו. הורדנו להם עוד מטוס".
[מתוך הרשת החברתית].
הקופירייטר של מסעדת 'אהרונ'ס' אפילו רתם את המלחמה לפרסומת השבועית: "רגע לפני שעושים מעזה טשולנט – את השבוע המתוח סוגרים ברוגע סביב צלחת טשולנט וכוס בירה". ולבסוף חידוד הלשון הדתי הזה: "יהיה טוב בעז"ה. יהיה רע בעזה".
לצחוק על המוות
זכות הסגיר של כתבה כזו בימים מפחידים כאלו שייכת מן הסתם לפסיכולוגים. ד"ר אוסטרובר מסבירה שההומור השחור מהווה אמצעי להפחתת החרדה הנלווית למודעות למוות.
אנו מסוגלים לצחוק על המוות כי אנו חוגגים את מצבנו, את היותנו בחיים. ההומור השחור, הוא אמצעי להגנה ולבריחה רגשית מן המציאות האכזרית, היא מסבירה. את ההומור השחור במיטבו יוצרים בני אדם העומדים בקביעות מול המוות, והוא מספק להם לא רק מנגנון הגנה אלא גם בריחה פסיכולוגית. אוסטרובר משווה את ההומור השחור לתקווה. לא פחות. שכן גם ההומור השחור מאפשר לשאת את מה שקשה מדי לשאתו, ובאותו זמן גם להתמקד בו. כאשר אנו צוחקים על דבר המפחיד אותנו, אנו מגמדים אותו ומפחדים ממנו פחות.
מותר אולי לקבוע שגם בימים עצובים וקשים אלו, רובנו לא נמצאים בקביעות – תודה לא-ל – מול המוות, והצבא וההנהגה יזכו לעזרת צור ישראל וגואלו, ויוכלו לאויב האכזר. אך אין ספק שתחושות החרדה, העצב הכבד, לצד הזעם המפעפע, דורשים התמודדות מסוג שלא הכרנו.
"אם ברור היה לנו שהקיום שלנו כאן במדינת ישראל ובטח בריכוזים החרדיים שלנו מובן מאליו, לא נמצא תחת איום קיומי, והסיפורים על מוות ושחיטה המונית של יהודים בידי אויביהם הם זיכרון רחוק, הופיע המגה-אירוע-אסון הזה וערער את היום-יום של כולנו", אומר למדן. "רובנו לא נזדקק לסיוע מקצועי או תרופתי, אבל אין ספק שאת השגרה החדשה של מועקה, עצב, פחד מסוים ותסכול יכול ההומור לרכך".