"פעמיים הייתי בתוך הים ושמעתי אזעקה", מספר האמן מיכאל (משה) יחילביץ'. "חשבתי – אולי אם אצלול עמוק, זה יספיק. אולי זה המקלט שלי. ויצאתי, וראיתי שחוף הים התרוקן. לפני רגע היו שם מאות אנשים – עכשיו הכול שקט, ריק, עזוב".
יחילביץ', שעלה לישראל ממוסקבה, נוגע ביצירתו במציאות חיה ונפיצה. הוא מצייר את המקומות שבהם החיים האישיים והלאומיים מתנגשים – ויוצק לתוך הדימוי האמנותי את חוויות היומיום: הפחד, ההישרדות, הסחרור. אחת מעבודותיו מציגה שמיים קרועים, עשן מיתמר וצללית של בניין מגורים שנפגע – ציור שהוא לא רק דימוי, אלא תיעוד רגשי של שבר ישראלי עכשווי.
מיכאל משה (יחילביץ’)
וכך, לא במקרה נבחרו עבודותיו להיות מוצגות דווקא בתוך מקלט ציבורי – לא כמחסה פיזי בלבד, אלא כמרחב רגשי. זו חוויה של שיקוף כפול: הצופה נכנס למקלט – ורואה בו ציור של אדם הנכנס למקלט. המעגל הזה חוזר בעבודותיו של יחילביץ' כסוג של טקס חילוני־קיומי: אזעקה, הסתגרות, ריקנות, ושוב – יציאה אל העולם.
מיכאל יחילביץ', חתן פרס ליצירה אמנותית ע"ש שושנה איש־שלום לשנת 2021, מתבונן בחיי היומיום בפריזמה של מלחמה ושלום – כשם התערוכה המוצגת כעת בגלריית המקלט.
יחילביץ' נולד ב־1956, בן למשפחת אינטלקטואלים יהודים ונכדו של הצייר מאיר אקסלרוד (1902–1970). את דרכו החל כבמאי תיאטרון ואמן תפאורה במוסקבה, אך מותו של אביו, בשילוב עם חיפוש רוחני, הוביל אותו למהפכה שקטה – לתשובה. הוא היה חלק מקבוצת יוצרים שהאמינה כי תשובה אינה רק תהליך אישי, אלא פעולה תרבותית כוללת – שפת בנייה מחדש של חיים וזהות.
באותן שנים השתתף גם בקבוצת הסמבטיון – קבוצת אמנים וחוקרים בראשות ד"ר איליה דבורקין, שפעלה במוסקבה במשך כעשרים שנה וחיפשה את הקשר האבוד עם שורשים יהודיים, זיכרון ותרבות מזרח־אירופית. חברי הקבוצה עסקו במיתוס הסמבטיון – הנהר היהודי האגדי שמסמל גבול חמקמק בין גלות לגאולה, בין מסורת לחילון, בין מזרח למערב. עבור יחילביץ', זה היה המשך טבעי למסע האישי והרוחני שהוביל אותו לירושלים.
כיום יחילביץ' הוא חבר בקבוצת "מחניים" – קבוצה של אינטלקטואלים רוסים הממוקמת בעיקר במעלה אדומים, מקום מגוריו. הקבוצה מהווה מרחב לדיאלוג תרבותי ורוחני בין העולם הרוסי לישראלי.
עיר הקודש, על נופיה ופרדוקסיה, נוכחת היטב בקווי הרישום והצבע של יחילביץ'. בשנות ה־2000, בעקבות הירי מבית ג'אלא לשכונת גילה, הוקם חיץ בטון בגובה 8 מטרים שחסם את הנוף. העירייה ביקשה מהאמנים המקומיים לצייר עליו, כדי "להחזיר חיים למרחב". יחילביץ' היה בין הראשונים שנענו: "ציירנו כאילו אנחנו משחזרים את הנוף שנמחק, כאילו מאפשרים שוב לראות". מתוך היוזמה הזו נולדה תערוכת "יורים על גילה", שהמשיכה להיחשף גם מחוץ לשכונה.
אחת מהעבודות החדשות שלו מציגה תחנת אוטובוס קטנה, עומדת לבדה בלב נוף הררי. התחנה נראית רגילה – אך תחת ידו של יחילביץ' היא נטענת בסמליות עזה. זוהי נקודת המתנה. לא רק לאוטובוס – אלא לישועה, להבנה, לתשובה. מסביבה – הרים זהובים בגווני שיבולת וחום, צבעים חמים שמזוהים עם חג השבועות, קבלת התורה והמסע בתחנות המדבר. התחנה, אולי, עומדת על סף זמן אחר.
המעברים בין ישראל לחו"ל מעסיקים אותו. "יש לי חברים שכל הזמן עולים למטוס – פעם בשביל לברוח, פעם בשביל לנוח, פעם בשביל לעשות ביזנס. לפעמים זה עולה, לפעמים יורד – כמו בעלייה וירידה. עכשיו מטוס זה כמו אוטובוס – רגיל לגמרי, אבל עכשיו כבר לא כל כך. יש כאלו שעושים עלייה, יש כאלו ירידה". מה שנראה כמו עניין טכני־מציאותי הופך אצל יחילביץ' לציר מטאפיזי.
"ביצירה שלי ניסיתי להראות איך נראים רגעים של חרדה, של שגרה תחת איום – לא בצורה ישירה, אלא דרך ריאליזם מטאפיזי: ציור שמצד אחד מתאר את המציאות, אך בו־זמנית נטען ברובד נוסף של תחושות, זיכרון ושאלות קיומיות. גם כשציירתי את ציורי הקיר בגילה, עמד מול עיניי לא רק הנוף החסום, אלא תחושת ההדחקה והכמיהה לשקיפות – למשהו שמעבר לחומר".
יחילביץ' אינו מציע פתרונות. הוא גם לא מטיף. אבל בציוריו – כמו בחייו – ניכר ניסיון כן ועמוק לרשום מחדש את קווי הגבול בין אמונה לאמנות, בין יומיום לנצח, בין אדם לעולם.
ונסיים בדבריו של טולסטוי: "כל העולם מחולק עבורי לשני חלקים: האחד הוא אהבה – ויש בו אושר, תקווה ואור; השני הוא המקום שבו היא לא נמצאת – ויש בו דכדוך וחושך".
התערוכה "מלחמה ושלום" תעמוד עד חג השבועות בגלריית המקלט, רחוב יהודה המכבי 7, ירושלים. לפרטים: 058-5010019
