מדריך בלתי רשמי לחיים – יש דבר כזה, בכלל? 

הספר 'חמישים מפתחות' מציע לנו טרמפ למסע הפנימי של המחבר בין תחנות בחייו – ובין התובנות שאליהן הגיע במסגרת האמונה שאכן, 'יש כאן יותר מזה'. 

אולי יעניין אותך גם

יש לי חשד מבוסס שאני לא האדם היחיד שנרתע מספרים שכותרותיהם מבטיחות לגלות את הסוד/המפתח/המדריך/השיטה האולטימטיביים לחיים טובים יותר. הנטייה האוטומטית שלי היא להניח שמי שאכן פענח את חידת הקיום האנושי המאושר על פני כדור הארץ עסוק, ובכן, בקיום אנושי מאושר ולא בשיווק ספרים. אבל לפעמים יש הפתעות נעימות שממוססות את החשדנות הראשונית, ובעיני הספר 'חמישים מפתחות – המדריך הלא רשמי לחיים' נכנס לקטגוריה הזו. 

דודו כהן, המחבר, הוא מנהל הדיגיטל של ארגון הידברות ובמשך שנים כתב טור פופולרי בעלון השבת של הארגון. 50 מהטורים האלה קובצו לספר, והם עוסקים במגוון נושאים שקל להזדהות איתם: איש החינוך שניבא לך עתיד שחור, החרם שעשו עליך בילדות, בתי הספר שמתקשרים אליך על כל מעידה של המתבגרים במקום לנסות להתמודד בעצמם, איך לומדים להפסיק לחשוב בשחור-לבן, מה לעשות כשעיקרון מתנגש עם טובת הזוגיות, וכך הלאה. 

למרות שמדובר כאמור בנושאים שמעוררים הזדהות בקלות, הטיפול בהם אף פעם לא שבלוני. אין איזו נוסחה קולעת שמסכמת את הפתרון המושלם, אלא יותר ניסוי וטעייה, מסע פנימי שהמחבר מציע לנו טרמפ כדי שנוכל להצטרף אליו, ולראות את הדברים בראייה שלו – אבל בלי שיפוטיות שפוסלת את כל מי שרואה את החיים קצת אחרת. 

יש בין המפתחות כמה תמות שחוזרות: נוסטלגיה לדור הולך ונעלם, שבמקרה של המחבר כוללת לא רק את הסבים והסבתות אלא גם את השכונות הוותיקות בקריית שמונה, עיר הולדתו ומגוריו עד היום; סוגיות סביב חזרה בתשובה – והתשובה על התשובה; החוויה המפוקפקת של להיות פליט בארצך בעקבות מלחמת חרבות ברזל ופינוי יישובי הגבול בצפון; והרהורים נוגים על עולם העיתונות, בעיקר עיתונות הבידור, שבו עבד טרם חזרתו בתשובה. בסופו של דבר, עם זאת, שום תמה לא משתלטת על הספר. בין אם אתם קוראים 'מפתח' שדן בשאלה למה בני המשפחה שלך לא מתרגשים מההישגים המקצועיים שלך, מדפדפים בסיפור על איך מתנגד מוצהר ליציאה מהארץ מפתיע את אשתו עם כרטיסי טיסה לסוצ'י, או מעיינים במסקנות מחוויה מפוקפקת של התעלפות ברכב עם רגל על הגז, ההרגשה היא תמיד שאנחנו עוברים בין תחנות עם מישהו שמבחינתו כל תחנה מזמינה התבוננות. 

זהו ספר שעל פניו עדיף לקרוא בהדרגה, מפתח פה-מפתח שם. אך אישית, קראתי אותו מכריכה לכריכה בבת אחת, פשוט כי הקול האנושי והבלתי מצטעצע גרם לדפדף הלאה, לחוויה הבאה ולתובנה הבאה. משהו בו מזכיר לי את פייסבוק הישן והטוב שבו אנשים היו מעלים פוסטים ארוכים, משמעותיים, מנוסחים היטב, שנתנו לנו ביקור אמיתי בעולם הפנימי שלהם. 

המפתח האחרון בספר מנוסח בהשראת האלבום של חנן בן ארי: 'יש כאן יותר מזה'. "אפשר לומר הרבה דברים על האלבום "יש כאן יותר מזה", אבל תנו לי ליהנות רגע מזה שאני כבר לא מבקר מוזיקה, ולא אמור להנפיק תוך שעה ביקורת שלמה ומנומקת על יצירה שעבדו עליה שנה-שנתיים או אפילו יותר", כותב דודו כהן. "כאן ארצה להתעמק בשיר עצמו, כי הוא למעשה מקפל תובנה מרכזית ביותר על החיים, על הקיום שלנו. על מה שאנחנו מבינים ובעיקר מה שאנחנו לא מבינים".

וכך, הספר שמסתיים בציטוט של: "יש בי יותר מזה ויש כאן יותר מזה", מבהיר סופית למה ביקרנו בחמישים התחנות האלה עם המחבר, בין זכרונות ילדות לתהיות בגרות, בין מעברים חיצוניים ושינויים פנימיים. אולי אף אחד לא יכול להתיימר לחבר מדריך רשמי לחיים, אבל מדריך לא רשמי יכול להציע לנו לפחות את זה: התובנה שיש בנו ובעולם יותר. מי שחי את החיים בהבנה הזו, מספר הספר בלי לומר, כבר ימצא את המפתחות הפרטיים שלו. 

  • 50 מפתחות – המדריך הלא-רשמי לחיים
  • דודו כהן
  • ידיעות ספרים
  • 202 עמ'

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?