כמה קשה לארגן חברים שיגיעו לבקר את הילד בשכונה לא חרדית? קשה מאוד. אם זה לא בניין-כוורת של אלפי משפחות ומיליוני ילדים, להביא חבר לילד זה סיפור-סיפור. טלפונים להורים המקבילים, ווצאפים, נקודות איסוף, זמני הגעה.
אחרי שסוף סוף הצדיק'ל הגיע, חיברתי אותו עם התכשיט שלי ויצאתי לעשות טלפון במרפסת מתוך תקווה אופטימית שהם ישאירו זה את זה בחיים ואפילו ייהנו קצת. חזרתי, ושקט מוחלט.
בפאניקה אני רץ לסלון ורואה שני ילדים יושבים על הספה, כל אחד בפינה שלו, קוראים ספר קומיקס. ביחד, כל אחד עם הספר שלו. ניסיתי להשיג את תגובתם הרשמית, אבל סוננתי בעקביות. הם עשו את זה שלוש שעות כמעט, ופיזרו את ההתקהלות.
כאחד שמתעסק במילים ומחשיב את עצמי מומחה לנפש האדם מתוקף ניסיוני כאדם בשנים האחרונות, שאלתי את הבן-יקיר, בן 9 וסמסטר, למה הוא כל כך אוהב קומיקס? מה יש בזה? זה טוב?
"זה מעניין אותי".
אבל, למה?
"ככה".
רוצה לנסות ספרים רגילים?
"לא, לא" (נבהל).
ניסיתי גישה אחרת.
איזה קומיקס אתה אוהב?
אחרי מאמץ מסוים, לא בקלות, הוא שלף בכוח כמה שמות.
טוב. מה העלילה שם?
הוא לא זכר.
הוא לא זכר! את הדבר שהוא בוחר לעשות כשחבר מגיע, לפני השינה, בנסיעות, בכל הזדמנות. זה די מוזר.
קומיקסים בכל מקום
אז יצאתי לחקור את הנושא.
חנות ספרים גנרית בשכונה ירושלמית.…
