יום ראשון בבוקר, והמוח שלי סגור לרגל שיפוצים. הוא לא כועס, לא בוכה, לא דרמטי. פשוט כבוי.
אחרי שבת ארוכה, אולי גם חג – כזו שהייתה בה שיחה טובה אחת, אולי שניים–שלושה רגעים של נחת, זמן שהרגיש שייך לי – מגיע הרגע שבו צריך להכניס שוב את כל הדבר הזה שקוראים לו "אני" אל תוך בגדי העבודה. וזה, איך נאמר, לא תמיד עולה חלק.
פרנץ קפקא מתאר אדם שמתעורר בבוקר והופך לחרק. קפקא, כמו קפקא, לא מסביר למה זה קרה. זה פשוט קורה. והרי לא תמיד צריך נסיבות דרמטיות. לפעמים די בכך שהשעון המעורר מצלצל, ואנחנו צריכים לחזור להיות תפקודיים – כדי להרגיש קצת כמו גרגור סמסא בעצמנו.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
קרל מרקס טען שהקפיטליזם גוזל מאיתנו את העבודה כיצירה. הוא לא רק לוקח את הזמן שלנו – הוא גוזל גם את תחושת הבעלות על החיים שלנו. אנחנו עובדים לא כדי לבטא את עצמנו, אלא כדי לשרוד. ובדרך, אנחנו מאבדים משהו עמוק בזהות. מרקס קרא לזה ניכור – לא במובן הפסיכולוגי של ריחוק רגשי, אלא כתחושת זרות מעצמנו: אני עושה, אבל זה לא אני. אני זזה, אבל מישהי אחרת גרה בתוכי.
ויום ראשון, בתרבות שלנו, הוא הטקס הקטן שבו כל זה קורה מחדש.
המוח חסר את היכולת להסתגל מיד. הוא מתנגד. לא בצעקה. בהתעטפות.…
