בחדר שיעורים לא גדול, בפאתי אוצר הספרים של אחת מישיבות הדגל בחברה הדתית לאומית, נפגשתי עם קבוצת בחורים בני הישיבה כדי ללמוד משהו על עולם ישיבות אחר. אחד הבחורים, ממושקף צעיר סמוק לחיים, דיבר בלהט על המעבר בין שנות הלימוד לשנות השירות בצבא ועל האתגר ללמוד הלכות שבת בשטח בלי עירוב. תגיד, שאל אותו אחד מבני החבורה שבאה איתי, מי שוטף כלים בישיבה? האם נכונה השמועה שהעול יושב עליכם? הבחורים הביטו זה בזה ואמרו יחד, ברור שאנחנו, הבחורים, שוטפים כלים וגם עושים לא מעט ממשימות התפעול של הישיבה, וזה לא מתוך אילוץ אלא מתוך תפיסה מוסרית עקרונית.
המפגש הזה זרק אותי אחורה עשרים וחמש שנה. המקום, היכל ישיבת תפארת ציון. שעת בוקר לאחר התפילה. המשגיח רבי מרדכי עמרם יעקבזון זצ״ל עומד וקולו המבוגר נשמע מסוף בית המדרש ועד סופו: ראיתי בחורים בני תורה, שמשאירים את הצלחות המלוכלכות על השולחנות והולכים! מה אתם חושבים לעצמכם, מי ינקה אחריכם בחדר האוכל? תהיו בני אדם! ואכן בפינת חדר האוכל עמדו עגלות גדולות ובסיום כל ארוחה הניחו (ולעיתים אף הטיחו בחדווה) כל הבחורים את כלי האוכל בגיגית הגדולה. כך, באמצעות חינוך פשוט מאיש גדול, הפכה האחריות האישית וההתחשבות בעובדי המטבח לסמל של התנהגות ראויה ונורמטיבית. אותו משגיח צדיק שהיה מופת של דוגמה אישית אף העיר…
