'גרד מעל הוליווד את הקליפה המזויפת שלה, ותגלה תחתיה את הקליפה המזויפת האמיתית שלה'. השורה הזו, של הקומיקאי היהודי-אמריקאי אוסקר לבנט, מתאימה לפתיח טור של חודש אדר, חודש של מסכות ושמחה מתפרצת ברחובות.
זמן טוב לקלף כמה מהן, ולגלות את מה שמתחתן. ראשונה שבהן, המסכה הנוצצת של חיי הזוהר, זו מהסטטוסים ברשתות החברתיות. מבין כל בר דעת, שחיי הכוכב המתועדים לעייפה, אינם שמחים או שלווים יותר מחיי העוקבים אחריו. המסכה מציגה אדם שמסתכל על הקהל מלמעלה, בביטחון עצמי וחיים מושלמים, ובמציאות: אושיות רשת צמאות לכל תגובה, סופרות בדקדקנות מספר צפיות ולייקים, ומתרפקות על אותו פוסט פופולרי שיצר באז והפך ויראלי.
המקור ההוליוודי אינו שונה בהרבה. החלום להתפרסם בגדול, ולנשום לרווחה אוויר פסגות ואבק כוכבים, נועד כדי לשכוח את חיי השגרה המצמיתים ומשעממים. הבזקי המצלמות, שהם התגלמות האושר, מתבררים כחלק הכי קשה בעבודה הזו. אובדן היכולת ללכת ברחוב בנחת, או לשתות כוס קפה בשלווה, נ. ב. מסכה של מסיר מסכות – מקלף קליפות, היא לא עניין יקר. 3 ב-100 כל הסיפור. אל תשאלו איך אני יודע.לחיות חיי שגרה בלי להיתקל בגדודי צלמים סקרנים ומעריצים.
גם מסכת המצליחנות והרווחה הכלכלית – חלום העושר הגדול, מתבסס על דימוי של עשיר הנהנה בחייו, ברוגע ושלווה. אבל מפגש אישי יגלה שמאחורי כל זה לא מסתתר אושר גדול. לפעמים זה אישיו עם ההון – שהפך למגדיר זהות, ומגביר תסכול. ובדרך כלל התמודדות עם אתגרי היומיום שאין בה שלווה מיוחדת. אולי להיפך.
בעיקרון לשם שמיים
מסכות אמרנו? יש גם רעשנים: שלוחי ציבור אמורים לפעול למען הציבור, רק שהכוח משחית. בעיקר האינטרסים שמדברים בקול. ותמיד יש אינטרסים, יודע כל מי שהסתובב במסדרונות שלטון. המשמעותי שבכולם: ניצול כספי תקציב. עוד רגע מסתיימת השנה, ויש כסף שתוקצב אך לא נוצל. בסוף גם נפסיד את הכסף הזה, וגם – ה' ישמור, נקוצץ בשנה הבאה. אז בוא נוציא מהר, וקצת יותר, כדי שנדווח על גירעון. מי שבחזותו מוותר על עצמו למען הציבור, מתגלה לפעמים כמי שמוותר על הציבור למען עצמו.
מנהלי מוסדות חינוך היוצרים קריטריונים נוקשים של מועדון עדתי או סגנון דתי, בטענה של טובת המוסד ותלמידיו, עוטים מסכה של התמסרות לחינוך הדור הבא, אשר בלית ברירה, ובצער רב, עוסקת בהרחקת תלמידים שאינם 'ראויים'. מתחת למסכה נגלה השתייכות למועדון יוקרתי, וצורך להישאר על גלגל הפופולריות, אשר בלית ברירה, דורשת להקים מוסד חינוכי ולגלגל כמה שנים עם התלמידים.
האקדמיה עוטה על עצמה את מסכת החוקר, המשקיע את כל כוחותיו לגלות עולמות חדשים, ללכת בארץ לא זרועה, רק כדי למצוא הגדרות ולדייק ממצאים. ומתחת למסכה המכובדת משוטטים פרופסורים חנוטים בקביעות, המצטטים את עצמם לדעת ומעלים גרה שוב ושוב. חלק גדול מהפקולטות, בטח אלו של 'מדעי הרוח' כלל אינו עוסק בחקר או העמקה, בטח לא בחידוש, אלא בשימור הכח, לצד הצלבת מידע וארגון מחדש של מסדי הנתונים.
על מערכת המשפט, לא נרחיב שהרי גם מתנגדי רפורמה אדוקים יודעים שהיא זקוקה לניעור דחוף, בשעה שהצדק לא מבקר בה אפילו כאורח. מפקדי המשטרה עסוקים כמו אלופי הצבא באינטריגות ומאבקי כח. כל המוסדות, הלאומיים והמקומיים, מכל המגזרים והחוגים, מלאים באינטרסים, אינטריגות ומאבקי שלטון, ובאנשים קטנים ששכחו את מהות תפקידם והסתאבו.
העולם הבא נקרא בפי כולנו 'עולם האמת', מה שחושף בבירור מה אנחנו חושבים על העולם שלנו. הדרך היחידה לשמור על הראש מחוץ למים הזידונים, היא להפסיק להתפעל מהכוח, מהפרסום, מהמסכות הנוצצות. להפעיל מחשבה ביקורתית, לנענע לכל גל וגל ולבדוק את המחולל אותו. ובעיקר, לסגור את הדלת מפני המבול, להתבונן פנימה, בנקודות האמת שמבצבצות בתוך ים השקר, ולהתמקד בהן.
נ. ב. מסכה של מסיר מסכות – מקלף קליפות, היא לא עניין יקר. 3 ב-100 כל הסיפור. אל תשאלו איך אני יודע.
איור: shutterstock
