מפולגים, שייכים וחזקים מתמיד

למה אנחנו מי שאנחנו? זו שאלה שלפעמים התשובות שלה יכולות להפתיע אפילו אותנו.

אם אתם זוכרים, היו ימים שבהם הנושא העיקרי המדובר במדינת ישראל היה המהפכה המשפטית. התקופה הזו, כצפוי, הניעה ספרים רבים, שחלקם יצאו רק כעת ומחדדים תובנות לאחר השביעי באקוטובר, לפחות בנספחים ובהקדמות.

אחד מהם הוא 'הגניוס הישראלי', שכתבו שאול זינגר ודן סינור, מחברי הספר 'מדינת הסטארט־אפ'. בספרם הקודם, הם ניסו להבין איך האומה הקטנה והנרדפת הזו הפכה למעצמה טכנולוגית בינלאומית. עכשיו הם מנסים להניח את הנקודה על החוסן המפתיע של ישראל כאומה מפולגת מלאת מחלוקות שגם יודעת פתאום לתת כתף ברגעי משבר ולא רק אז. 

הספר מביא נקודות עוצמה בפאזל שמרכיב את האופי הישראלי הייחודי, כמו למשל הילודה והחיים סביבה כמטרה, כך גם היחס לילדים כדבר מרכזי, בניגוד למקומות אחרים בעולם. גני השעשועים הפזורים בכל מקום ונראים לנו טבעי, בדיוק כמו לקחת את הילדים למסעדה יחד איתנו. סעודת השבת, שגם בלי הצד הדתי שלה, הפכה לחלק מהישראליות, זמן שבו המשפחה יושבת כולה יחד מדי שבוע לגיבוש שנותן המון עוצמה ומהווה בעצם חוויית 'חג הודיה שבועי' כלשונם.

בספר ישנם רגעים ישראלים מעניינים למדי כמו זה שבו רוני נומה, איש הצבא שהפך פרויקטור הקורונה לבני ברק, עומד מול רבני העיר שמסבירים לו שביעור חמץ הוא דבר שיש לקיים, והוא שלא רואה את זה קורה בשום תרחיש, מצליח להביא פתרון יצירתי שנראה להם לא מציאותי, אבל יחידת צנחנים שפושטת על בני ברק צולחת את זה בגדול.

הספר מאיר זרקור על מאפיינים רבים של הישראליות. נע בין הצבא – לא רק כמדורת השבט או כור היתוך, אלא גם מקום שצורת הקיום בו היא ייחודית מאוד, ועד לאירועים תקופתיים כמו הקורונה ומחלוקות פוליטיות. בכולם, המבט על היצורים הנדירים שחיים פה, מוגש היטב.

איכשהו החרדים והערבים, המהווים אחוז ניכר של אזרחי המדינה ובהחלט, אם ירצו או לא, ואם הישראליות תרצה או לא, הם גם חלק בלתי נפרד ממנה, מאופייה ומעיצובה – כמעט לא קיימים בספר כחלק ממה שמעצב את הישראליות כי אם בפרק נפרד של 'ישראל האחרת'. גם בפרק הזה שנפתח בציטוט מכובד של הרב יהושע פפר, מדובר בעיקר על שילוב בהייטק (איך לא) ועל מגמת המעורבות של החרדים העובדים. 

איפה היו יכולים לפגוש אותם? בפרקים שבהם כמה וכמה עמודים מוקדשים לתיאור של אירועים זמניים כמו ההפגנות נגד הרפורמה אפשר היה למצוא מקום מכובד גם למגזר השלישי, עולם נדיר וייחודי לישראל של גופי התנדבות וחסד שמאפיינים מאוד את הגניוס הישראלי במציאות ומשום מה כמעט לא קיימים בספר, בטח לא לפי גודלם בחברה הישראלית והמשמעות שלהם לעניין החוסן הלאומי.

אם לשפוט לפי אופי המרואיינים והתחומים השונים המובאים בספר, נדמה לפרקים שמדובר בספר שמושפע מאוד מקודמו, ואם זה המשך ל'מדינת הסטארט-אפ', אולי זו ההזדמנות לחשוב על ספר שלישי שייגע גם בדברים המשמעותיים שהוחמצו כאן ומתחבר היטב גם לרוח העם שפרצה אחרי השביעי באוקטובר ומובאת בפתח המהדורה הזו.

כי בסופה של קריאה, ה'גניוס הישראלי', הוא ספר שמחבר היטב חלקים שונים ומאיר נקודות שלא תמיד אנחנו כמי שחיים אותם, שמים לב אליהם בשגרה או מעריכים אותם, וככזה הוא מביא עמו תקווה שמתאימה מאוד לימים אלו. 

הגניוס הישראלי

• שאול זינגר ודן סינור
• מאנגלית: הד סלע
• 279 עמ'
• הוצאת ידיעות ספרים

מוכרי הנשמות

מה יכול להסתתר באמת מאחורי פאנליסטים ונואמי כיכרות זועמים?

שי תמוז, הוא איש תקשורת שמאלני אפרורי למדי שכוכבו הלך ודעך בחייו האישיים והמקצועיים. ביום בו ה'ערוץ הפטריוטי' תומך ראש הממשלה קרא לו לריאיון, הוא גילה את האפשרות לחיות מחדש והפך לכוכב הימין הנערץ. 

הדמות הזו שמובילה את הסיפור של ישי שריד, נכתבת עם הומור רב אבל עם לא פחות בוז של הסופר לכל שנייה בחייו של שי. לשי אין אידיאולוגיה. הוא בעד לצמצם ילודה חרדית כי חרדיות חסמו לו את הדרך כשיצאו מהחוף הנפרד, הוא שונא את יאיר לפיד כי לא כיבד אותו, הוא בעד המהפכה המשפטית כי הפסיד בתביעות קטנות והוא הופך לימני כי חבורת נערים ערבים הציקה לו. בכלל, דומה שבספר הפוליטי מאוד, יש אמת אחת ומולה צד שני שלא מחזיק בדעה הפוכה כי אם באוסף של נבערים מסוכנים. 

לאנשים בסיפור אין כמעט שמות, אלא תיאורים שדי ברור מהם מי הוא מי, כמו שר המשטרה שתלש את הסמל מרכבו של רבין ומצהיר בריאיון לתקשורת כי אם יהיה ראש ממשלה ההחלטות הראשונות שלו יהיו לקבוע יום זיכרון לכהנא ולהניח אבן פינה לבית המקדש. אלו עם שמות, זו למשל הפאנליסטית נירית דינור, שהיא בטח לא קשורה לעירית לינור.

למה עניין השמות משעשע? כי שי, מגיש אמיתי בערוץ 14 עשה את מה שלא עושים לעולם ולמרות מחאות המחבר טען בתוקף שהספר הבדיוני נכתב עליו. האירוניה היא שזמן מה אחרי זה, דעותיו הפכו לנוטות למרכז, הוא עזב לערוץ אחר ולמחרת כבר נאם בעצרת מחאה בתל אביב כאורח כבוד.

וזה בדיוק מה שהופך את הספר למשובח, למרות שמסתתר בו טור דעה ארוך וספציפי מאוד, הרומן הזה שווה לכל צד במפה הפוליטית והוא מביא איתו תובנות ושאלות על מי הם באמת גיבורים פוליטיים ותקשורתיים. בגלל המקוריות, נוותר על הרדידות של הדמות וגם על כמה חוסרים קטנים בתחקיר, כמו זה שבו אם בית כנסת אשכנזי הופך להיות של בני עדות המזרח הוא משנה את הנוסח מאשכנז לספרד. 

כי במקרה של 'הפאנליסט', הגיבור הוא אמנם חסר חוט שדרה שהופך לגיבור ימני, אבל במקרים אחרים, רבים מאוד, זה יכול להיות בדיוק הפוך. בסוף הבמה מאפשרת לאנשים מצד אחד שעבר עליהם הכלח לקבל חיים חדשים תמורת מכירת השקפתם. 

הפאנליסט

• ישי שריד
• 216 עמ'
• עם עובד

כשהעולם יימחק

העולם אולי לא יימחק כל כך מהר, אבל כשזה יקרה, זה יקרה מהר, מהר מאוד

פצצת אטום הייתה נשמעת משהו ששייך להיסטוריה. כלי איום בלבד בימינו. אבל רק בחודש האחרון, אמר נשיא רוסיה כמעט באגביות כי בצעד אחד יותר מדי של תמיכה באויביו, הוא יפעיל פצצה אטומית. כמות האנשים ששאלו למה במזרח התיכון לא משתמשים באטום או מה יקרה כשאיראן תתחמש בגרעין הולכת וגדלה.

בספר 'מלחמה גרעינית', מביאה אנני ג'ייקובסון באופן מטלטל את התרחיש האפשרי למלחמה גרעינית. זהו סיפור מתח מורט עצבים שהוא גם מסמך מרתק מלא בידע וחלקי היסטוריה מרתקים. הכל מתעורר לחיים, מלווה בתמונות ותרשימים ומידע אמיתי רב מאוד. הוא מפורט וברור למדי עד שהוא גורם לך לזוע באי נוחות ולקוות שהעולם בניגוד אליך, יישאר יציב. כי גם טעות אחת קטנה יכולה לגרום לשרשרת שתמיס את כולו [אם זה יקרה חלילה, נסו למצוא עצות פרקטיות על 'איך לשרוד נשורת גרעינית' במדריך להישרדות במצבי קיצון שנסקר אף הוא במדור זה].

ג'ייקובסון מגיעה לתחנות השונות בין וושינגטון לפיונגיאנג במשך 72 דקות שנדמות כנצח, ובתוכן רגעים עוצרי נשימה כמו הרגע שבו נשיא ארצות הברית מבין שעליו להגיב בנשק גרעיני ויש לו שש דקות להחליט איזה. השילוב של סיפור בדיוני עם תיאורים ומידע אמיתי עובד מעולה.

האטום הוא קטן מדי מכדי שהעין תראה, אבל גדול מספיק בשביל להחריב עולמות. זו גם הסיבה שלמספר המילים המצומצם בהמלצת הקריאה הזו, אין משמעות כלל לגבי הספר הזה שהוא אחד הטובים המקיפים את השאלה הגרעינית.

מלחמה גרעינית

• אנני ג'ייקובסון
• מאגלית: כרמית גיא
• 332 עמ'
• כנרת, זמורה, דביר