חובבי עיתונות כלכלית התרגלו בשנה האחרונה לקרוא חדשות רעות. בחודשים האחרונים, עם זאת, גם אנשים ששפת הפיננסים היא סינית עבורם הצטרפו אליהם במועדון המודאגים. אחרי הכל, יש הבדל ענק בין גרפים אדומים מעבר לים ומאמרים מעורפלים על משבר אנרגיה באירופה, ובין החזרי משכנתא שהתחילו לפתע לגדול בקצב מבהיל או פירוט ויזה שגרתי שגורם לפרפורי לב כל חודש מחדש.
האזרח הממוצע שומע בחדשות שהמלחמה באוקראינה אשמה והקורונה אשמה, ובעיקר שהממשלה אשמה. בעונת הבחירות הנוכחית הוא מאזין תחילה לנציג מפלגה אחת ואז לנציג מפלגה אחרת מבטיחים לפתור את הכאבים שהוא חש בכיס. אבל מה באמת הכיוון הכלכלי אליו אנחנו הולכים? האם החורף הקרוב יהיה קר לא רק בבתיהם של אירופאים שידם לא משגת לשלם את חשבון החשמל, אלא גם בחשבונות הבנק שלנו בישראל? ומה בכלל אנחנו יכולים לעשות בנידון? יצאנו לעשות סדר בבלגן.
משחק לא הוגן
שאול אמסטרדמסקי, ראש הדסק הכלכלי בחטיבת החדשות של תאגיד השידור 'כאן', מזוהה כבר מזמן עם הנגשת מידע פיננסי לציבור. מנבכי הפנסיה ועד הסודות למחיקת עמלות הבנקים, הוא מיטיב להגיש ידע עדכני אופן קולח וברור לכל אוזן. לאחרונה, הוא כבש יעד חדש במסלול ה'הסברה-כלכלית-לכל-נפש' שלו, כשהוציא את 'כסף טוב', ספר שמוגדר בתור 'המדריך הידידותי להתנהלות נכונה ומבריאה של משק הבית'.
אמסטרדמסקי התחיל לעבוד על ספרו לפני כשנה וחצי, כשהמצב הכלכלי הגלובלי היה יציב בהרבה. האינפלציה טרם גאתה לממדים הנוכחיים, הריביות עוד היו אפסיות, באירופה לא נערכו אזרחים למכור את נשמתם תמורת עוד קצת אנרגיה. המניע העיקרי לכתיבת הספר, הוא אומר, הוא אותו גורם שמניע אותו בעבודתו העיתונאית: התחושה שהמשחק הכלכלי הינו, בלשון הילדים, פשוט 'לא פייר'.
"יש פער לא הוגן, ואני כועס מאד על שהפקירו את כולנו להתמודד איתו. אנו עומדים לפני הכרעות פיננסיות כבדות משקל מבלי שיש לנו כלים לקבל את ההחלטה הנכונה. ואני לא מדבר על אנשים חסרי השכלה: אני פוגש את הפער הזה בקרב אנשים חכמים מאד, בקרב דוקטורים, אפילו בקרב אנשים שעובדים בעצמם במשרות שקשורות להתנהלות עם כסף".
לא רק שרובנו המוחלט גדלנו בלי שום השכלה מסודרת באשר להתנהלות עם הכסף, אומר אמסטרדמסקי, רובנו גם ממשיכים את הבורות הזו בבגרות ולא מנסים לסגור את פערי הידע "גם כי נראה לנו שזה משעמם, וגם כי אנחנו מרגישים שאנשי המקצוע בצד השני יודעים הכל, ואין לנו סיכוי מולם".
יש טעויות פיננסיות שנפוצות במיוחד בישראל?
"בהחלט, אני יכול לחשוב על שתי טעויות עיקריות כאלה. האחת היא משיכת כספי פיצויים אחרי עזיבת עבודה. אלא אם כן זקוקים לכסף עבור מחייה בסיסית – שאז מוצדק לחלוטין למשוך את הפיצויים ולא לשקוע בחובות – אסור לגעת בכסף הזה. לא כדי לשפץ את הבית ולא כדי לסגור את המשכנתא.
"הטעות השנייה היא הגישה השגויה לחסכונות, במיוחד חסכונות לילדים. בישראל קיימת טראומה מפרשת הרצת מניות הבנקים בשנות השמונים. גם אנשים שטרם נולדו אז או היו ילדים קטנים נוטים להרגיש שהבורסה היא קזינו ומפחדים לחסוך במסלול מנייתי. כתוצאה מכך שמים את כספי החסכון לילד באפיק הכי סולידי וגורמים לו כך נזק רב".
העדר חינוך פיננסי, אומר אמסטרדמסקי, זו בעיה של כלל העולם המערבי, לא רק של ישראל. היתרון של ישראל, עם זאת, הוא רמות חיסכון גבוהות מאד. "מאחר שיש חוק פנסיה חובה, כולם חוסכים לפנסיה. כמובן שהייתי שמח שהמדינה הייתה משלבת אוריינות פיננסית במערכת החינוך, אבל בינתיים, עבור המסה העיקרית של האוכלוסייה שלא יודעת לקבל החלטות פיננסיות, זו תפקידה של המדינה לייצר ברירות מחדל טובות. חוק הפנסיה הוא ברירת מחדל כזו, כמו גם העובדה שאם אתה צעיר, מסלול החיסכון שלך ינוהל אוטומטית באפיק סיכון גבוה אלא אם כן תנקוט צעד לשנות את המסלול – ותשעים ושמונה אחוזים מהאוכלוסייה לא עושים זאת".
אם 'ברירת מחדל טובה' בכפיית החוק נשמעת לכם כמו רעיון פטרנליסטי, אמסטרדמסקי לא מתכחש לכך. "אני מאמין ברגולציה פטרנליסטית בתחום הפיננסי. למשל, אשראי מתגלגל לדעתי זה דבר שאסור שיהיה קיים, ואם בכל זאת מאפשרים לו להתקיים, כל הצעה כזו צריכה לבוא בצמוד לאזהרות ברורות, ממש כמו סיגריות. ואני מאמין גם בהעמקת הרגולציה על הבנקים בצד הצרכני, כדי לוודא שהם מתייחסים ללקוחותיהם בצורה הוגנת".
הספר, כאמור, נולד בתקופה סוערת פחות מבחינה כלכלית. איך רואה אמסטרדמסקי את האימפקט שלו בימים אלה, בהם אנשים מגלים שאירועים עולמיים משפיעים על התקציב האישי שלהם?
"אנחנו בכלכלה גלובלית, כך שגם אם נתנהל בצורה המושלמת ביותר, הגל ששוטף את העולם ישטוף את כולנו, וכנראה שגם לא ייעלם כל כך מהר. אני לא בא להגיד לאנשים עצות מסוג 'תשתו פחות קפה', אני כן מבקש להעביר את המסר שכל משפחה צריכה לקחת אחריות על המצב הכלכלי שלה כמו שהיא לוקחת אחריות על חינוך הילדים. אחריות אישית היא מושג המפתח כאן וככל שנפנים אותו טוב יותר נעבור את הטלטלה הנוכחית בקלות רבה יותר. אחריות כזו תגרום לנו להיות עם יד על הדופק, ולא להגיע למצב שאנחנו מוציאים 14 כרטיסי אשראי ואז מחכים שהמדינה תושיע אותנו".
המדינה ואני
אם מאזינים למלל הבטחות הבחירות של הפוליטיקאים, ברור למדי שלא פסו מהארץ אזרחים שעדיין מצפים לישועה כלכלית מטעם המדינה, או מפלגות שמוכנות להבטיח ישועה כזו. תחושות כאלה, מן הסתם, הן אלה שגרמו לד"ר אורי כץ, כלכלן, מחבר הספר 'כסף כחול לבן' ומדען נתונים בחברת פאגאיה, לנעוץ בראש פיד הטוויטר שלו את הציוץ הבא: "גם הבוקר הפתרון לבעיותיכם הכלכליות עובר דרך החלפת מקום עבודה, מקצוע או מקום מגורים, חיסכון, השקעה והתנהלות אחראית, ולא דרך בחירת "הפוליטיקאי הנכון" או מחאה בעלת מטרות עמומות".
"בישראל זו השקפה מאד מקובלת", הוא אומר. "והפוליטיקאים כמובן מודעים לכך וזו השיטה שלהם להיבחר. אבל חיוני לזכור שהכוחות העצומים שקובעים את מצבנו הכלכלי הם לא ממש בשליטה של הפוליטיקאים. כשמתרחש משבר כלכלי עולמי, היכולת של הממשלה לשנות את המצב מוגבלת: בין אם מדובר במשבר שפרץ בגלל התנהלות בנקאית שגויה בארה"ב כמו ב-2008 או בגלל הקורונה והמלחמה באוקראינה. אנחנו חיים בעולם אקראי ולא ודאי. גם בעבר אדם יכול להיות חקלאי מצליח, ולפתע הייתה מגיעה בצורת ומכריחה אותו לרדת למצרים… לכן אנשים צריכים להשקיע בביטוח, בחסכונות, במציאת עבודות יציבות יותר, ובהתגוננות מסיכון באמצעים שונים".
למעשה, מצביע ד"ר כץ, הרבה פעמים התערבותה של הממשלה מחמירה את המשבר, אם לא יצרה אותו מלכתחילה. "המשבר הכלכלי בישראל בשנות השמונים נגרם כתוצאה מסירובה של הממשלה לקצץ בהוצאות הביטחון והסיוע לפריפריה, למשל".
איך יראו לדעתך השלכות המשבר הכלכלי הגלובלי בישראל?
"לגורלה של ישראל אני פחות חושש. רוב הכלכלנים מאמינים שהמשבר הנוכחי הוא בעיקר תוצאה של המלחמה באוקראינה ושל הקורונה, ואלו דברים זמניים. אלו לא הסכנות הדרמטיות בעיני. יחסית למדינות אחרות חובות משקי הבית בישראל ממוצעים. האבטלה נמוכה, המשק בצמיחה, האינפלציה בעיקר נובעת ממה שקורה בעולם, ומיתון בארה"ב ישפיע עלינו אבל לא בצורה דרמטית".
אם לא המשבר הגלובלי, מה כן מדאיג את ד"ר כץ? אשליית השליטה, הוא שב ואומר, האמונה שהמדינה יכולה לגרום למציאות הכלכלית להשתנות.
"אפשר לראות את זה בתחום ההשקעה בפריפריה. כל פעם מחדש אנשים מאמינים שאם המדינה תרצה מספיק ותשקיע מספיק אז יותר אנשים יעזבו את המרכז ויעברו לגור בנגב. הם פשוט לא מצליחים להבין שלהצניח מפעל בפריפריה לא ייצור דינמיקה כלכלית כמו של תל אביב. המשיכה של ערים גדולות כמו ניו יורק או פריז או תל אביב הוא במגוון העצום של אפשרויות פרנסה שהן מספקות, ואת זה אי אפשר ליצור בהנחתה מלמעלה.
"זה לא ששום דבר מלמעלה לא יכול לעבוד. רק המדינה יכולה להקים צבא ולנצח במלחמה. אבל בעניין הכלכלי יש אשליה שמדינה יכולה לבנות יש מאין. לפעמים מצפים מהמדינה שתנהג כמו קהילה יהודית בגולה. נכון, שלפעמים לא העניין הכלכלי הוא הגורם שמכתיב את המטרות: יש ישראלים שחושבים שזה טוב ליישב את הנגב או לעודד ילודה בלי קשר לשיקולים כלכליים. אבל חשוב לזכור שבארץ, בניגוד לרוב המערב, יש שכבה צרה שמשלמת את רוב המיסים, ואנחנו לא רוצים להגיע למצב שחלק גדול מהם מחליט לעזוב את הארץ".
עד כמה צרה שכבת משלמי המס בישראל?
"שני העשירונים העליונים בישראל משלמים כמעט את כל המיסים. הסיבה שאין להם מזמן מפלגה משלהם שתגן על האינטרסים שלהם היא שבישראל אנשים מצביעים כמעט אך ורק משיקולי חוץ וביטחון. אנשים אומרים שהנושא הכלכלי חשוב להם אבל בסוף מצביעים לפי המצב עם הפלסטינים. כתוצאה מכך, לפוליטיקאים אין תמריץ להוביל שינוי. לפזר הבטחות בחירות על מעונות חינם זה דבר שלא דורש מחיר פוליטי, אבל לעשות רפורמות כמו ביטול חסמי סחר וביטול כפיית תקנים ישראלים, גובה בהחלט כאלה מחירים".
עדכון חודשי לתקציב המשפחתי
איך מממשים את עקרון האחריות האישית בתקציב הביתי שלנו? כרמי אור, יועצת כלכלית, מנהלת מיזמים להשכלה פיננסית, ומחברת הספר 'לא חייבת כלום לאף אחד', עוסקת בדיוק בתחום הזה. ובתקופה האחרונה, היא אומרת, היא נתקלת יותר מתמיד בזוגות שהתקציב שלהם היה בנוי היטב עד כה, אבל השינויים הכלכליים הפכו אותו לבלתי רלוונטי.
"בעולם שלנו חייבים תמיד להיות ערוכים לשינויים. את זה לפחות הקורונה הייתה אמורה ללמד אותנו. אנחנו חיים במציאות כלכלית שבה שום דבר לא יהיה כמו אצל ההורים שלנו, עבורם המסלול היה משורטט וברור: לימודים, עבודה בדרך כלל באותו מקום במשך עשורים, יציאה לפנסיה. המסלול הזה עבר מהעולם. אנחנו צריכים להתמודד עם המצב החדש בשני מישורים: גם להכין הגנות טובות, וגם להיות בתנועה".
צד ההגנות, היא אומרת, בנוי על שלושה עמודי תווך. "ביטוחים טובים למקרי קיצון, פק"מ בלת"מ שבו סגרנו כסף שיספיק לשלושה עד שישה חודשי קיום בסיסיים לשעת חירום, והתנהלות בסגנון 'האפס החדש'. התנהלות כזו פירושה שלא רק עושים תכנית הבראה כדי למחוק את המינוס, אלא מגיעים למצב שיש בחשבון תמיד פלוס של חודש קיום אחד, והוא נקודת האפס ממנה מתחילים להתנהל".
המישור השני, תנועה בלתי פוסקת, רלוונטי מתמיד למי שגילה לפתע שתשלומי המשכנתא שלו צמחו, הנסיעות יקרות מתמיד, וגם סל המזון משאיר חור גדול יותר בכיס. "אם פעם הכנו תקציב שנתי וזה היה מספיק, היום תקציב כזה בעיקר נותן כיוון אבל חייבים לעדכן אותו מחודש לחודש. מחירי הדלק עלו? אולי אפשר לצמצם נסיעות בחודש הקרוב. מחירי הביגוד עלו? הרי רובנו יכולים לא לקנות בגדים שנתיים ועדיין יהיה לנו מה ללבוש. תכניות לשיפוץ או החלפת רהיטים? זה כנראה הזמן להקפיא אותן. אנו נדרשים כל פעם מחדש לעשות תיעדוף ברור והבדלה ברורה בן מה שהוא חובה ומה שלא. הרי גם בסופר אפשר לקנות הרבה פחות ועדיין לא נתהלך רעבים".
ולצד צמצום ההוצאות, אור מצביעה על צידו השני של המטבע: הגדלת הכנסות.
"בתקופת הקורונה, אנשים שיצאו לחל"ת מצאו עצמם מרוויחים כסף מדברים שהם לא עסקו בהם מקצועית עד היום, מבישול ועד תיקונים בבית. מה שקרה הוא שהעולם העמיד אותנו עם הגב לקיר, ואז לומדים למצות תחביבים או עיסוקים שוליים כמקור הכנסה. המשבר הכלכלי הנוכחי – זה לא גב לקיר. זה בישול איטי של הצפרדע עד שתתרגל, אבל אנחנו חייבים להתעורר למציאות, ולא לחכות לשינוי חיצוני כי יציבות פוליטית לא נראית באופק. האחריות דורשת בחינה קפדנית של גרף ההכנסות. האם אולי שווה להשקיע שנה או שנתיים בלימודים כדי לפצוח בקריירה רווחית יותר? האם יש עיסוק צדדי שניתן להפוך לעסק מניב? ומה לגבי הילדים שלנו – אלו כלים כלכליים אנחנו נותנים להם לחיים?"
מה לגבי הנטיה הנפוצה לגשר על תקופות משבר כלכליות באמצעות הלוואות?
"הלוואות צרכניות אין שום טעם לקחת, אפילו אם מציעים אותן בלי ריבית. נגיד שתקחו הלוואה כי עלו מחירי המזון – הרי בחודש הבא הם יעלו שוב. זה לא פתרון. הסיבה היחידה שעבורה יש לקחת הלוואות היא למטרת השקעות בנכסים – למשל, כדי ללמוד מקצוע חדש שיאפשר פרנסה יותר ברווח".
כמובן, התקופה הנוכחית מציבה אתגרים גם בפני המחושבים שבחבורה. "אני נתקלת באנשים שבאים ואומרים 'תקשיבי, בנינו תוכנית כלכלית לפני חצי שנה ועכשיו הכל השתנה', וכאן מגיעים להבנה שציינתי, שיש צורך להתעדכן כל חודש, ולהיות פתוחים לשינוי תכניות. אם יש לי ילד בן 11 ובניתי תכנית לצבור 20 אלף שקלים למימון הבר מצווה ועכשיו זה הרבה פחות אפשרי, אולי צריך לתת לתכנית טוויסט. אולי סבא קונה תפילין, משקיעים 1500 שקלים בקידוש מהמם, ובזה זה נגמר? האם אנחנו מעדיפים להיכנס לבור כדי להגיש 4 סוגי בשר לאורחים, או שאולי עדיף לנו להזמין רק את המשפחה לסעודה שנבשל בעצמנו?
"לספר שלי קוראים 'לא חייבת כלום לאף אחד' בדיוק בגלל זה. בסוף זה אנחנו והילדים מול הקב"ה. אפשר להגיד 'אבל לא יהיו לילדים שלי חברים ככה' ולקחת הלוואות צרכניות שקודם כל יפגעו בעתיד הכלכלי של הילד הזה בדיוק. ואפשר גם אחרת. לא חייבים להסכים עם מציאות שבה הורים מחתנים ילדים ובילד השלישי כבר מרוקנים את החסכונות שלהם לפנסיה. אנחנו רוצים לחיות בחברה ולגמול חסד, אבל לא להיכנע לתכתיבים שיפגעו במשפחה שלנו. זה המקום להתחבר לסולם הערכים האמיתי שלנו. הרי כולנו מבינים שזה לא ממש יהודי לפזר הון רב על מסיבת בר מצווה או בת מצווה, ואז לפנות לבית הספר ולבקש הנחה בשכר הלימודים. התקופה הזו תכריח אותנו לעשות סטופ ולערוך אבחנות ערכיות: מהם הנכסים האמיתיים עבור הבית שלנו?".
איור שער: shutterstock
