ניכור הורי: אנטומיה של טרגדיה משפחתית

אחרי שנים של סבל והתמודדות, אורית יהודה יצאה סוף סוף לחופשי. הדרך לגט המיוחל הייתה ארוכה ואכזרית, אבל כשאחזה אותו סוף סוף בידיה, לא הייתה שמחה ממנה. רק לאחר מכן הבינה פתאום את גודל השבר. חלק גדול ממנה נשאר מאחור, זר ומנוכר. מוסת ומורעל.

"תהליך הניכור התחיל לפני שנים רבות שבהן הוא ניהל עם ילדיי שיחות עליי ונגדי במשך שעות ארוכות", היא מספרת. "במשך שנים הוא נתן להם הלוואות מחשבונות הבנק שפתח על שמו בלבד ללא ידיעתי. השתלט עליהם טיפין טיפין, כל פעם ילד או שניים עד שכולם ידעו שאני חולת נפש ושאני אמא מכה ואלימה. שאני אישה קשה ומתעללת בו. הניכור כלל דיבור חצוף ואכזרי אליי, התעלמות ממני ומכיבודי וטיפול בו וכיבודו בלבד. התהליך הזה התחיל הרבה לפני שהתגרשנו, והלך והחריף עם השנים. זה נשמע קיצוני, אבל מגיל צעיר מאוד הילדים שלי שמעו שאמא חולת נפש, לא שווה כלום ומנצלת את אבא. שהיא אשמה בציניות כלפיה ובפגיעה בה. הוא הכין את הקרקע במשך שנים. ואני נרדמתי בשמירה. ביום שנפרדנו, התהליך הלך והקצין. הילדים, שרובם גדולים, עברו ממש שטיפת מוח נגדי, באופן חסר רחמים".

אורית היא אם לשמונה ילדים, רובם נשואים. בתה הקטנה, עדיין ילדה, נשארה מאחור חרף החלטות בית הדין והסכמי הגירושין. "היא רצתה להיות איתי, אבל עברה שטיפת מוח בלתי פוסקת. הוא שיתף אותה בהליכים משפטיים מבית הדין. טען שאני לא רוצה אותה ושאני מעוניינת בה רק כדי לחלוב ממנו כסף אחרי הגירושין. כדי לא לשלם מזונות וכדי לפגוע בבטן הרכה שלי ובליבי, הוא ניצל אותה ופעל איתה בדרכים מניפולטיביות וערמומיות. הוא היה מארגן אירועים משפחתיים שכללו את שאר הילדים והנכדים בזמן שהיא הייתה אצלי. כולם מגיעים, חוץ ממנה, כי היא אצל אמא. באיזשהו שלב הוא פשוט כפה עליה לבחור צד. היום כמעט ואין קשר, וכשיש הוא דל ומנוכר מאוד. הלב שלי נכמר עליה, אין לה לא אבא ולא אמא. הכאב נוראי והלב קרוע. לילות של בכי איך זה ייתכן. מה גורם לאב לנתק את בתו מאימה? לפגוע בה, לנצל אותה, לגרום לה להיות כלי כדי לפגוע ולנקום? זה דבר נוראי ולא נתפס בשכל האנושי".

ומה לגבי הילדים הגדולים?

"גם כאן היו לו דרכים מתוחכמות לנתק אותם ממני. הוא הרעיל אותם נגדי, שיתף בפרטים אישיים מחיינו המשותפים ומתהליכי הגירושין, קנה אותם בכסף. באחד החגים שהנשואים היו אמורים לבוא אליי, הוא הזמין פתאום לכולם בהפתעה חופשת חג במלון יומיים לפני החג, והם השאירו אותי לבדי בחג כדי לבלות איתו. הוא תומך בהם כספית, בתנאי שינתקו איתי קשר. הם מפחדים לספר לו שהם בקשר איתי, כי הם מפחדים שיפסיק את התמיכה בהם. בעיניי זו התעללות, פגיעה בנפש, להעמיד אותם במבחן כזה. 

"אין לי כמובן שום דרך לתמוך בהם כספית כמוהו ואני גם לא מעוניינת להתחרות איתו וודאי לא להשתוות אליו. במצב כזה מנסים לשמור על קשר בדברים קטנים. עם הילדים הנשואים זה דרך הנכדים, לפנק ככל האפשר, להעביר להם את המסר שאני תמיד כאן בשבילם, לא משנה מה יהיה. עם הילדה זה באמת נורא. ניסיתי וניסיתי להמשיך לשמור על הקשר ולשווא. היא לא הייתה עונה לשיחות, אם כבר הייתה עונה הייתה מתחצפת ומאשימה. באיזשהו שלב החלטתי להפסיק את המאמצים וניסיונות הקשר. אני שומרת על ערוץ פתוח ומקווה שהיא מאמינה במה שאמרה לי לפני חודשים רבים וגם זוכרת שתמיד אהיה שם בשבילה".

מבית הדין ומאנשי מקצוע, מספרת אורית, לא קיבלה מענה. גם לא ממכרים וקרובי משפחה. "אף אחד לא עשה מאומה כדי לסייע לי כי לא היה עם מי לדבר על זה. הילדים שטופי מוח ומוסתים ועדיין לא בשלים לשמוע מאומה על כיבוד הורים או את האמת של מי ההורה הפוגע ומי האכפתי והשומר ומגן ולא מערב אותם במאומה. לא ראיתי טעם לכפות על הילדה מפגשים איתי בצו בית משפט. אי אפשר להכריח בגיל כזה. מה אעשה? אגרור אותה בכוח למפגשים איתי, כי כך בית המשפט החליט, כשהיא לא מעוניינת ולא רוצה? אני מאמינה שיום יבוא והיא תחזור אליי, וזה יקרה מרצונה שלה. בינתיים, אני לא חושבת שאפשר להכריח ילד ליצור קשר עם הורה, כל זמן שהוא שטוף מוח ולא מעוניין בכך ובעיקר כשהוא מאמין שתמיד ההורה המנוכר יהיה שם בשבילו".

הסיפור שלה לא חריג, היא מציינת. למעשה, לדבריה הוא אפילו פחות חמור מסיפורים אחרים שנחשפה אליהם בקבוצת התמיכה לאימהות מנוכרות, קבוצה שמונה כיום יותר משמונים נשים, רובן חרדיות. "את נחשפת לסיפורים מזעזעים", היא אומרת. "קשה להאמין שקיים רוע כזה. אנחנו בקבוצה משתפות מהחוויות ומהניסיון האישי, תומכות זו בזו ומעודדות. לצערי, בציבור החרדי בשם הדת וההלכה נעשות הרבה פגיעות ועוולות".

איך מתמודדים?

"לאט לאט מבינים שעם זה צריך לחיות עכשיו. שהכול מידו יתברך ברחמים – גם אם אני לא יודעת כרגע איך ולמה. חייבים ללכת לטפל. חייבים לקבל עזרה, תמיכה וחיזוק. אם מתאים כדאי ללכת לבית המשפט או לרווחה. תמיד כדאי לשלוח מחשבות של אהבה וגעגועים, אבל כאלו שלא יפילו אותך. לכתוב מכתבים כל יום גם בלי לשלוח. להתפלל, להתפלל, להתפלל, וכך איכשהו לנסות להחזיר את הקשר. גם החור באבן של רבי עקיבא נוצר מטפטופים. כל פעם מעט, אם אפשר, אם יש כוחות נפש. ורק כשמתאים לך. חלילה לא לומר מילה על המצב, על האב ורשעותו, על הבחירה שהילד עשה להתנתק. כשנדע שזו התוכנית של ריבונו של עולם בשבילנו, כשנאמין בכך שזה לטובתנו וגם נמצא במה ואיך  – נצליח לחיות עם הכאב ולחיות טוב".

"יום אחד הם פשוט לא חזרו הביתה"

הסיפור של אורית, כאמור, אינו יוצא דופן. אפרת התגרשה אחרי שנות סבל קשות ורעות. "הייתי מחוקה, לא היה בשנים האלו רגע אחד של חסד", היא מספרת. "בעלי דאז סירב לכל טיפול וייעוץ. הייתה אלימות מכל סוג שאת יכולה לחשוב עליו, פיזית, מילולית, כלכלית. באיזשהו שלב הבנתי שאני צריכה לצאת משם, שכך לא אמורה להתנהל מערכת יחסים זוגית תקינה ומכבדת. עזבתי את הבית ופתחתי בהליכי גירושין, והוא פתח במלחמה אכזרית נגדי. את כל העולם הוא גייס לטובתו. ובתוך כל התהליך הזה, התחלתי לשים לב שמשהו קורה עם הילדים…".

הבן הגדול היה אז בן עשר, הבן שאחריו היה בן תשע. במשך שנה הסית אותם האב בתחכום ובנקמנות, הפעיל כל מניפולציה אפשרית כדי להסית אותם נגד אימם. כל זה, כשהם עדיין מתגוררים איתה באותו הבית. "איך זה מתרחש? קודם כל, הם נמנעים מקשר איתי, לא מדברים. הם גרים איתי, ולא מגיבים כשאני מדברת. מתעלמים ממני. טלפונים לאבא כל הזמן, 24/7. מדווחים לו על כל מה שמתרחש בבית. כל מילה שלי וכל פעולה. פעם אחת הוצאתי את בן השנתיים מהאמבטיה והוא בכה, לא רצה לצאת. האבא שמע בטלפון, וכמה דקות אחר כך דפקו שוטרים בדלת. קיבלו דיווח על התעללות בילדים. הסיטואציה הזאת קרתה לא פעם אחת ולא פעמיים. היו עשרות תלונות שווא. שעות של שטיפת מוח לילדים. 

"הוא היה משתף אותם בכל פרט מהליכי הגירושין, מקליט דיונים מבית הדין ומשמיע להם. מספר להם שאמא לא רוצה אותם ואמא לא דואגת להם. אחרי שנה, שניהם עברו לגור אצלו. יום אחד הם פשוט לא חזרו הביתה. ארזו מזוודות ובגדים והלכו אליו. בהתחלה הם עוד היו מגיעים מפעם לפעם לשבתות, היו בקשר, גם אם עוין ומתריס, ואחר כך התחיל ניכור מוחלט. שנים של נתק. במשך שנים לא פגשתי אותם ולא דיברתי איתם. אם הם היו רואים אותי ברחוב הם היו בורחים לכיוון השני. במובן מסוים, אני לא יודעת מה קשה יותר. להתמודד עם ילד בן 11 שמסוגל להגיע בליל שבת ולמשוך בהתרסה את המפה שעליה כל הכלים ומאכלי השבת, לנפץ ולהרוס חפצים, או להתמודד עם ילד שמנתק קשר לגמרי. זה כמו חלל פעור בלב שאי אפשר לרפא. את אם שכולה לכל דבר. אם שכולה, בלי שישבת שבעה. יש ילד שהולך וגדל ושונא אותך, שומע אותך ברחוב ובורח".

אבל בניגוד לאם שיושבת שבעה על בניה, כאן לא היו ניחומים. גם לא חמלה או הבנה מהסביבה ששפטה ושפטה בלי רחם. "את מי הוא לא גייס לעזרתו?" נזכרת אפרת. "הוא הסית נגדי את כל מי שאפשר. הפיץ עליי חוברות ופשקווילים. הסתובב אצל רבנים והוציא מכתבים נגדי. לוחמה חרדית קלאסית. הרבה רבנים חתמו נגדי בלי ששמעו בכלל אותי או את הצד שלי. ראו אברך מרשים עם זקן, תלמיד חכם, ואוטומטית האמינו לו. מי יאמין שבבית הוא מפלצת? הוא אברך, כל היום לרשותו, ואני מגדלת ילדים לבדי, עובדת במשרה מלאה כדי לפרנס. אין לי זמן ואמצעים להילחם. באיזשהו שלב פיתחתי עור של פיל. הבנתי שזו מלחמה אבודה מראש. בהתחלה גיחכתי על עצם המחשבה שהוא יכול להסית את הילדים נגדי. הייתי אמא מדהימה, הדבר היחיד שידעתי היה להיות אמא, לא האמנתי שזה יכול לקרות, אבל ברשעות ובתחכום הוא הצליח".

מה עובר עלייך בשנים האלה?

"זה רוע שאי אפשר לתאר, שליטה לשם נקמנות. להורה כזה אין אף מטרה אחרת מלבד טובתו האישית, כי מי מסוגל להכאיב למישהו אחר באמצעות הילד שלו, עצמו ובשרו? זה כמו לקחת תינוק ולזרוק על מישהו אחר כי הוא הרגיז אותך. לקחת מאמא ילד בשנים הכי קריטיות זה פשע, זה נגד הטבע. היו שנים קשות מאוד. לא הייתי בבר מצווה שלהם. הייתי מצלצלת והם היו מנתקים מיד כששמעו את הקול שלי. זה הגיע אצלי לרמה של אובססיה. הייתי הולכת ברחוב, מבחינה בבחור עם חליפה, ואוטומטית חושבת אם הוא הבן שלי. הייתי שולחת עוגיות ופתקים לישיבה שלהם, כותבת מכתבים ארוכים ושולחת למזכיר של הישיבה. אף פעם לא ידעתי אם זה הלך ישר לפח, אם הם קוראים את המכתבים שלי או קורעים אותם. זה היה קשה, את שולחת את הלב שלך ואין משוב אף פעם. ואת תוהה ותוהה אם יש בכלל טעם להמשיך. בזמנו האמנתי שהם באמת שונאים אותי, שהם באמת לא רוצים שום קשר. במרחק של שנים אני יודעת שזה מה שהשאיר אותם שפויים. הם היו חייבים להגן על עצמם כדי לשרוד, וזו הייתה הדרך שלהם".

אחרי שלוש שנים של נתק, הקשר עם ילדיה חזר בהדרגה. היום הם גרים איתה, משלימים יחד שנים של ניכור ושל חוסר. "לאורך כל הדרך נעזרתי בלראות את הצד שלהם. תביני, ילד שיושב מולו חוקר משטרה כי אחד ההורים העליל על ההורה השני, לא יכול לצאת בסדר עם שני ההורים. בגיל שמונה הוא צריך לבחור במי מההורים לפגוע. זה סוג של מלכוד הרי, ובמי הילד יבחר לפגוע? בהורה שהוא יודע שתמיד יסלח לו. למדתי לראות בכל סיטואציה כזאת הצהרת אמון שלהם. להבין שהם יודעים שלא משנה מה יעשו, אמא תמיד תסלח. הייתי קונה להם ספרים במתנה. שולחת אליהם לבית וכותבת הקדשה על הדף הראשון. חברה קרובה שאלה אותי פעם אם אני חושבת שהם שומרים את ההקדשה הזאת ולא קורעים את הדף הראשון מיד. אמרתי לה: ברור שהם קורעים את הדף! אבל מה? יש בבית שלהם  מדף מלא ספרים עם עמוד ראשון קרוע, ושם אמא נמצאת.

"כשאני נפגשת עם אימהות שעוברות ניכור, אני אומרת להן שהדבר הכי חשוב הוא לא לקחת שום דבר באופן אישי, לא להאמין לילד שזה אישי. גם אם הילד מתנכר אלייך ונלחם בך, את המשענת היחידה שיש לו בעולם. אבא שלו פסיכופת, הוא לא אבא. מי יישאר אם תלכי? מצד שני גם אי אפשר לאפשר התעללות. אי אפשר לתת לילד לפרק את הבית, צריך להציב גבול. לא להסכים להתנהגות דורסנית ואלימה. לילדים שלי הקפדתי לומר ולכתוב שאני תמיד אוהבת אותם, לא משנה מה יעשו. אם אני תמיד שמחה בהם? תלוי. מאוד חשוב לעשות הפרדה, במיוחד במצב של ניכור. לעולם לא להיגרר למקום הזה שכועס ומאשים, כי זה מקום נורא וכואב".

"אין כמעט דרך לעצור ניכור הורי"

מנחם סוכות היה נשוי 13 שנה. ביום שבו הגישה גרושתו תביעה לגירושין, החל תהליך אכזרי וממוקד של ניכור הורי. "היו לנו ששה ילדים משותפים, ויום אחד התחיל מסע גירושין קשוח ואכזרי שלא אכנס לפרטיו", הוא מתאר. "חצי שנה אחר כך הבת הגדולה שלי שהייתה אז בת 12 הפסיקה להגיע למפגשים. ביום אחד, בלי שום סימנים מקדימים, היא פשוט נעלמה. זה היה מטורף, שבועיים לפני עוד דיברנו כרגיל, ופתאום ביום אחד דממה. הילדה איננה. עד עצם היום הזה".

סוכות לא ויתר. הוא ניסה ליצור קשר, להילחם על זכותו לראות אותה, אך ללא הועיל. הבת סירבה ליצור איתו קשר, והיא לא הייתה היחידה. בזה אחר זה, ניתקו קשר הילדים הבאים בתור. הם סירבו להגיע למפגשים, התעלמו מהטלפונים הנואשים, מניסיונותיו להגיע לליבם. חלקם לא בקשר איתו עם היום. "נשארו שתי ילדות שהמשיכו להיפגש איתי, ובית הדין התחיל להבין שאכן יש כאן צעדים מכוונים ושיטתיים לנכר את הילדים מאביהם. הדיינים בבית הדין הפעילו סנקציות כדי למנוע את הנתק העתידי, ושתי הבנות המשיכו לשמור על קשר, אבל זה היה קשר מאולץ, טכני במהותו. היה ניכר שהן עברו שטיפת מוח בבית, שהמשיכו להרעיל אותן נגדי. השיח איתן היה קשה וקר. הקשר בינינו תמיד היה תחת שליטה. ובשלב מסוים גם הן ניתקו קשר".

במקרה שלך, בשלב מסוים היה ניתן לזהות את העומד לבוא. אפשר לעצור ניכור הורי בשלב מוקדם?

"את האמת? לא. אין כמעט דרך לעצור ניכור הורי. אתה יכול לדעת שבכל יום יש סיכוי שתאבד עוד ילד, וזה נורא ואיום, ואין כמעט מה לעשות. אבל לפעמים יש מניעים שגורמים להורים לנכר, ובהם אפשר לטפל. יש אבות שמנכרים כדי שלא ישלמו מזונות ולהיפך, אימהות שמנכרות ילדים כדי להשיג מזונות, וברגע שגורמים כמו בתי משפט ובתי דין מעורבים, ייתכן שיצליחו לעצור את המניע, יש סנקציות שאפשר להפעיל. בנושא הזה יש קצת שיפור ביחס לשנים קודמות, שבהן בכלל לא הייתה מודעות לנושא של ניכור. אם פעם כשהייתה מוגשת תלונה על ניכור גלגלי הצדק היו נעים לאט, והיו מחכים חודשים לדיון ואז חודשים לתסקיר מהרווחה וחודשים לדיון נוסף, ובפרק הזמן הזה עוברות שנתיים ויותר, ובסופן המצב כבר אבוד – היום יש הנחיה לקיים דיון כמה שיותר מהר כדי לבלום את הניכור.  חשוב לציין שטיפול בילד שיש לגביו חשש לניכור חייב להיות אצל מישהו שמבין בניכור, כי יש הרבה מטפלים שלא מבינים. פה חייבים להיכנס ממש בכל הכוח, לפעמים אפילו לנתק את הילד מהגורם המנכר ולהעביר אותו למקום ניטרלי, שלא יהיה נתון לשטיפת מוח".

סוכות שב ומדגיש את החשיבות בפנייה לאנשי מקצוע שמכירים את נושא הניכור מקרוב, ויודעים כיצד להתמודד עם הורים מנכרים. "לא תמיד כל מי שמצהיר על ניכור באמת סובל מניכור. הליכי גירושין הם מטבעם טעונים וקשים. אנשי מקצוע שמתמחים בתחום יודעים לזהות הורים שבאמת מנכרים את הילדים ומונעים מהם קשר עם ההורה השני, באופן מכוון ושיטתי. אחת הטקטיקות הכי נפוצות אצל הורים כאלה היא שימוש בתלונות שווא. לא פוליטיקלי קורקט לדבר על זה, אבל במקרי גירושין יש מספר גדול של תלונות כאלה. כל תלונה כזאת על התעללות ופגיעה בילדים דורשת כמובן בירור וחקירה של הרווחה, ועד שחקירה כזאת לא מסתיימת אין קשר עם הילדים. תהליך כזה יכול להימשך שנים, עד שההורה ינוכה מכל אשמה. 

"עכשיו, כמובן שיש כאן דילמה בעייתית. אף אחד לא רוצה לקחת אחריות על כך שיהיה הורה שחלילה ימשיך לפגוע בילדים, אבל מצד שני, גם לנתק מיידי מהילדים בבת אחת יש מחיר. אני לא מכיר הורה שעבר ניכור ולא עבר תלונות שווא. במקרה שלי, פניתי לבית הדין שמכיוון ויש תלונות נגדי, אבקש שייקחו את כל המשפחה לבדיקה פסיכודיאגנוסטית. ממצאי הבדיקה היו בסופו של דבר חד משמעיים שיש כאן ילדים שחווים ניכור קשה, והם במצוקה ובדיכאון. בית הדין פסק שאת שתי הילדות הקטנות צריך להוציא מהבית למשפחות אומנות, זו הייתה המלצה קיצונית. לאסור מפגש עם האמא, כל זמן  שהבנות לא יחזרו לקשר איתי".

אלא שכאן, לדבריו של סוכות, התרחש סיפור שאופייני לציבור החרדי. הקשרים הסמויים והלחצים הלא־פוסקים על גורמי הרווחה ועל בתי הדין, מצידם של עסקנים ובעלי כוח. "במקרה שלי, הייתה ועדה שהגיעה למסקנות חד משמעיות בשיתוף פעולה עם הרווחה שיש לפעול מהר כדי למנוע את הנתק. אחרי חודשיים שלא קרה כלום, קיבלתי טלפון מעו"ס שמתכנסת ועדה נוספת שהחליטה שבשלב זה היא מבטלת את החלטות הוועדה הקודמת. התברר לי שגורמים בעלי כוח הפעילו לחץ לשנות את ההחלטות. זו תפיסה מובנית בציבור שלנו, לצערי, תרבות השטייטל והעסקנות. להשאיר הכול בגבולות הקהילה. 

"חשוב לי לציין שהורים מנכרים הם ממש לא מאפיין ייחודי לציבור החרדי. זו לא תופעה תלוית מגזר או קהילה ובהרבה מקומות יהיו כאלו שיעזרו להורה המנכר. מה שאולי שונה הוא שאם בציבור הכללי כל אחד חי לעצמו, אצלנו אתה חי בקהילה, וגם ההשפעה שלה גדולה יותר. יש לחצים ויש קשרים ויש הרבה מקרים שלא מקבלים מענה. קיימת תופעה נוספת וייחודית לציבור החרדי, של הסכמים בזמן הגירושין. הרבה אבות מתבקשים לחתום על הסכם שבו האמא מסכימה לוותר על מזונות, בתנאי שלא יהיו בקשר עם הילדים. נתקלתי בכמה מקרים כאלה. אך לאבא אולי יהיו עוד ילדים, אבל לילד לא יהיה אבא נוסף! זה האבא היחיד שיהיה לו".

הנזק לילד, אומר סוכות, הוא קשה וכואב. "ילד שעבר ניכור הוא ילד שהאמפתיה שלו כבויה, ילד שחלק ממנו חסר. פגשתי מישהי בעבר שהציגה את עצמה בפני כך: לא רואים עליי, אבל אני נכה. עברתי ניכור הורי כילדה, חצי ממני מת, חצי ממני יהיה חסר לנצח. וזו הייתה אישה בת ארבעים, שחיה עד היום את החסר.  לפני כמה שנים הקמתי קבוצת תמיכה להורים מנוכרים. בתחילה היו חברים בודדים, היום כבר יש מאות הורים. יש המון מקרים, המון! וניכור הורי חוצה מגזרים ומגדרים. אנחנו עוסקים הרבה בסיוע ושיתוף דרכי התמודדות. הרבה פעמים עולות דילמות קשות סביב אירועים שונים. קחי לדוגמה חתונה של ילד שמנותק קשר במשך שנים. האם ההורה מסוגל ללכת לשם? יכול להשתתף? האם נכון שישתתף?".

ואיך נכון לפעול, באמת?

"אני חושב שהורה לא יכול באמת לוותר. הרבה הורים מעדיפים להדחיק את הרגשות האלה מכיוון שאין להם כוח להתמודד. לדעתי, טובת הילד היא שהילד יבין שלא ויתרו עליו. הבת שלי, רחלי, הייתה מנוכרת ממני במשך שנים. הייתי שולח מכתבים והיא הייתה מתעלמת. לימים סיפרה לי שבתחילה הייתה זורקת אותם, אבל את רובם שמרה. אחרי שנים, כשעזבה את הבית, היא לא לקחה איתה כלום חוץ מהמכתבים האלה. היו לה הרבה דברים שאגרה, אבל רק את המכתבים ממני היא לקחה. אחרי שחזרנו לקשר, היא סיפרה לי שלאורך השנים תמיד ידעה שיש לה איפשהו אבא שרוצה אותה. היא לא ידעה אם הוא אדם רע כמו שסיפרו לה וכמו שהאמינה אז, אבל דבר אחד ידעה: שהוא רוצה אותה. ילד צריך לדעת שלא ויתרת עליו, לא משנה מה יהיה".

במקרה של סוכות, הסוף טוב בחלקו. אחרי שנות ניתוק ארוכות, בתו יצרה איתו קשר. בעקבותיה יצרו קשר ילדים נוספים. "אני יכול לברך כל הורה שיהיה לו קשר אוהב ומכבד כמו זה שיש לי עם הבת שלי", אומר סוכות, "אבל חשוב להדגיש, שגם כשהילדים מתחילים ליצור קשר צריך ליווי והכוונה של אנשי מקצוע. ראיתי לא אמא אחת ולא אבא אחד שבזמן שהקשר חודש נשברו יותר מבזמן ההמתנה. יש חלום שברגע שתיפגשו יוסר הכישוף והילד ירוץ אליך בזרועות פתוחות, וזה לא מה שקורה. זה לא להתחיל מאפס, אלא להתחיל ממינוס, יש הרבה מחשבות שליליות, הרבה משקעים וכעסים מהעבר. 

"היום ב"ה אני בקשר טוב שהולך ונבנה עם ילדים נוספים. המסר שלי לילדים האחרים הוא שאני אוהב אותם. מתגעגע אליהם מאוד, לא מוותר. אני מבין שהם לא אשמים. אין בי שום כעס. אני מאמין שילד שנמצא בניכור דומה ממש למי שנמצא בכת. חשוב לי לומר להורים שמתמודדים עם ניתוק שלא יכעסו על הילדים. הילדים לא אשמים. אל תפילו עליהם רגשות וכעסים. לילד חשוב שיהיה הורה חזק, הוא לא יחזור להורה חלש. תהיו חזקים גם בשביל עצמכם, כי החיים שלנו הם שלנו גם בלעדיהם". 

כשעולם המשפחה פוגש את עולם המשפט

"עד כמה קיימת תופעה של ניכור הורי? זו שאלה קשה", אומר אלעד זמיר, עו"ד לענייני משפחה וטוען רבני שטיפל בשנים האחרונות במספר גדול של תיקים כאלה. "בשנים האחרונות המושג ניכור הורי הפך להיות ׳טייטל׳ שקל להדביק, ולא תמיד רלוונטי למקרה. הליכי גירושין הם תמיד טעונים ומלאי אמוציות, אבל ההגדרה של ניכור הורי היא הסיטואציה שבה יש צד מנוכר וצד מנכר ש׳שוטף׳ את הראש של הילד, ונוצר מצב של ניכור שבו הילד, כמו אישה מוכה, עובר ׳שטיפת מוח׳ שגורמת לו לנתק קשר עם ההורה. כשזה כבר מגיע למצב זה – על פי רוב, אין כלים למערכת המשפט להתמודד על מנת לתקן את המצב. אפשר לראות פסקי דין חמורים שקונסים את ההורה בעשרות ואפילו מאות אלפי שקלים, אבל זהו עונש על המצב הקיים מבלי הצלחה לפתור את הבעיה. בסופו של יום, הדבר הבעייתי הוא שעולם המשפחה הוא עולם רגשי מטבעו ומצד שני, עולם המשפט הוא עולם רציונלי. ברגע ששני העולמות האלה נפגשים נוצרת תאונה שהתוצאה שלה זה יציר כלאיים. אי אפשר לנהל משפחה במשפט. בעולם של ניכור הורי, קשה מאוד לשופט לרדת לדקויות אפשר להכריע איפה ומתי יתקיימו זמני שהות. מה יהיה בזמני השהות?  מה המסר שעובר לילדים? על זה על פי רוב אין שליטה , אי אפשר לתפוס אמא באוזן ולהכריח ילד להיות בקשר אמיתי עם האבא".

חלון הזמן הקריטי, טוען זמיר, הוא לפני גיל ההתבגרות. "בעיני עד גיל 11–12 אפשר לפתור ניכור הורי, בגיל ההתבגרות הילד כבר אבוד. הוא מסוגל גם להעליל עלילות שווא על ההורה המנוכר, ולהיות משוכנע שהכול אמת. היו לי מקרים שבהם הצלחתי להוכיח באמצעות איכון טלפוני שהאב לא היה מסוגל לפגוע בילדים במקום ובשעה שהבת טענה שפגע בה. מבחינת הילדה שכבר הייתה בוגרת לא הייתה מילה אחת של שקר או דמיון. היא באמת האמינה שהאב פגע בה. נקודת האמצע היא לטפל לפני שמתחיל הניכור ההורי מחריף. בסיטואציות האלה, כבר ברגע שילד מתחיל לדלג על מפגשים או לנתק קשר ואז נכנסת הערכאה המשפטית ומאיימת, זה בהחלט עוזר".

יש הבדלים בגישה בין בתי הדין הרבניים לבתי משפט?

"זה תלוי שופט או דיין, אבל אפשר לומר שבתי משפט יותר ערים ומודעים לסוגיה מאשר בתי דין. בנוסף, בבית המשפט יש סדר ברור, יש כללים וחוקים. ככלל, בתי דין רבניים לעיתים יותר רכים מאיך שאנשים תופסים אותם, ובמקרים כאלה המהירות והקשיחות היא קריטית, אבל שוב זה מאוד תלוי בשופט או בדיין שדנים בתיק".

ומה לגבי הבדלים מגזריים? יש שוני בין מקרי ניכור בציבור הכללי לציבור החרדי?

"בסופו של יום, כולנו עומדים על אותה הקרקע, המלחמות הן אותן מלחמות. אנשים טובים יש בכל מקום ולהיפך. אבל באופן יחסי, אפשר לומר שההבדל בתרבות המשפחה בין המגזרים משפיע. בציבור החרדי יש מקום מאוד ברור ומרכזי לתפקידים של אבא ואמא במשפחה, יש כללים מאוד ברורים מי עושה מה. אבא עושה קידוש והולך לבית הכנסת ואמא מדליקה נרות וכו'. המקום של ההורים מאוד ברור ומרכזי בחיים של הילדים, ולכן כשהורים מתגרשים זה שבר נוראי לילד שבא לבד לבית הכנסת או כשהאמא עושה קידוש והילד מרגיש ׳יתום׳. אם בבית ספר חילוני חצי מהכיתה יהיו ילדים להורים גרושים, בחיידר חרדי יהיו מקרים בודדים. זה משבר מטורף לילד החרדי. לפעמים ילד באמת ירגיש ׳בגידה׳ ולא ירצה לפגוש את ההורה כי לדעתו הוא היה האחראי לגירושין. 

"בפן הקהילתי, אין ספק שיש השפעה לקהילה ולפעמים מתערבים גורמים לא רלוונטיים. יש מקרים שבהם הרב נותן מכתב לבית הדין נגד אחד הצדדים כאשר הוא כלל לא מבין בתחום הרלוונטי. אני לא חושב שהוא שקרן או פועל מרוע בהכרח, אבל הוא מכיר את האבא ולכן מתגייס לטובתו. או להיפך, מקרים שבהם הבעל נהיה יותר מודרני או חוזר בשאלה והאישה נשארה בקהילה, אז הקהילה מתגייסת לטובתה. יש גישה חרדית שכולם מבינים בהכל, כולם מתערבים ונותנים עצות, ואז רואים התערבויות של גורמים או מוסדות חינוכיים מעבר לתחומי הסמכות שלהם. או שהאמא נהייתה חילונית ואז המוסד החינוכי תופס צד נגדה. קהילה זה לטוב ולרע".

לפי נתוני משרד הרווחה והביטחון החברתי לשנת 2020, מתוך למעלה מ-10,000 תסקירים שנערכו למשפחות בסכסוך משפטי – ב־8% מהמקרים הקשר של הילדים עם אחד משני הוריו נפגע באופן משמעותי עד כדי ניתוק. ביותר משליש מהמקרים הניתוק נגרם בעקבות הסתה שהובילה לסרבנות קשר בקרב ילדים. בשפה המשפטית מכנים את התופעה "ילדים סרבני קשר" או "ניכור הורי". במרבית המקרים קשה להוכיח הסתה והמערכת המשפטית ושירותי הרווחה מתקשים לזהות את הסימפטומים של התופעה. כדי לטפל בה כראוי נדרש אבחון מעמיק וטיפול מקיף ואינטנסיבי לכל בני המשפחה.

מעט מדי מטפלים

"ניכור הורי זו תופעה שמייצרת דינמיקה שבה ילד לא יכול להחזיק את שני הוריו בחייו", מסבירה ענבל שני גרינברג, חוקרת, מרצה ומטפלת בהפרעות נתק, קשר וניכור במשפחה ועל רקע פרידה וגירושין. "במקרים של ניכור הורי נראה לכידות יתר בין ההורה לילד שעשויה להראות כאהבה, אבל היא פוגענית וכוללת דחיית קשר עם ההורה השני, מרמת הפרעות קשר ועד למצב של נתק פיזי מוחלט. הדינמיקה הזאת עולה על פני השטח כשהבית מתפצל לשניים. כדי לאבחן ניכור הורי צריך לבחון את כל הדינמיקה המשפחתית, זה בעצם לאבחן משפחה שלמה כי זו דינמיקה מורכבת. אי אפשר לשפוט רק לפי עדות של אחד ההורים".

גרינברג עצמה בעלת ניסיון, כמי שהתמודדה בעצמה עם ניכור הורי לאחר גירושין. "אני התמודדתי בעצמי עם נתק מוחלט מהילדים שלי על רקע הפרידה", היא מספרת. "הנתק המלא נמשך שנה וחצי, ואני זוכרת שבזמנו ניסיתי וניסיתי לאתר איש מקצוע שידע להסביר מה קורה פה, להסביר עם מה אני מתמודדת. בזמנו לא הייתה בכלל הכרה של הנושא בארץ. לא כתבו עליו, לא היה ידע מקצועי. הייתה מעט מאוד הבנה של הדינמיקה המשפחתית שגורמת לניכור. היום אני יודעת להגיד, אחרי עשור של התמקצעות ועבודה בנושא, שהמופע החיצוני מאוד דומה במשפחות השונות, אבל המקורות בכל משפחה מאוד ספציפיים ולכן אין ספר הדרכה או מתודיקה אחת. בכל משפחה צריך למצוא את הנתיב שימנע את הניכור".

יש מגזרים שבהם זה נפוץ יותר? שוני בין גברים לנשים? 

"לא. אני פוגשת ניכור הורי בכל המגזרים ובכל המגדרים, בכל שכבות האוכלוסייה. מטבע הדברים, אני פוגשת יותר אנשים ממעמד סוציו־אקונומי בינוני גבוה, כי לאלו שבמעמד מבוסס פחות יש פחות יכולת כלכלית לטפל. אני גם לא שותפה לטענה לפיה יש יותר אבות מנוכרים. בעשורים האחרונים,  עם ההתחזקות של נשים בשוק העבודה והכניסה של אבות לזירה ההורית, אני רואה המוני אימהות שמגיעות לקליניקה ומנוכרות. יש ניואנסים באופן הניכור, וגם בזה אני מרגישה שיש הרבה שינויים. ככל שהגיל יותר צעיר, נוצרת העדפה לבית המגדל, אבל היא מאוד מהר משתנה בגיל המתבגר שהוא הגיל הקריטי בניכור הורי".

מה עובר על ילד שמנוכר מאחד ההורים?

"ילד שחווה ניכור הוא ילד שנמצא במתח נפשי בלתי נסבל בגלל רגשות הוריים. ילד שנדרש להתמודד עם רגש צונאמי שהוא נדרש להכיל אותו והוא מציאות חייו, וכדי להתמודד הוא מנכר חלקים מתוך עצמו כדי לשרוד. הוא בעצם דוחה את ההורה שמייצר את המתח, כי כשיש קונפליקט בין ההורים האינסטינקט הוא להתרחק, ולכן אם המפגש של רגשות ההורים מציף צונאמי גדול וההורים הבגירים לא מטפלים ברגשות האלה, הילד מפעיל את המנגנונים הפרימיטיביים שלו כדי לשרוד, והם נוגדים מנגנוני נפש בריאים וקיומיים. במובנים מסוימים, זה דומה להפרעות כמו הפרעות אכילה שבהן ילדים מפסיקים לאכול ונלחמים בעצמם נגד כל מנגנוני הקיום של הגוף. זה שבר גדול לילד".

איך מתמודדים במקרים של ניכור? יש דרכים לזהות ניכור כשהוא מתחיל?

"קשה לי מאוד לתת טיפים לתופעה, כי קשה מאוד לזהות אותה כשהיא בתחילתה. יש נורות אזהרה שלפעמים הן מאוד קטנות, אין צ'קלקות מהבהבות שמתריעות על ניכור כשהוא בחיתוליו. יחסים בין הורים לילדים הם תמיד מורכבים, בוודאי בגיל ההתבגרות. לא כל ויכוח בין הורה לילד מעיד על תחילתו של ניכור, יש הרבה קשיים שהם לא ניכור. אני כן ממליצה, כשהורה מרגיש שמערכת היחסים החמה והאוהבת עם הילד מתדרדרת, ללכת לקבל עזרה, לא להכחיש ולא להדחיק אלא לקבל עזרה. להתייעץ עם אנשי מקצוע. בוודאי שלהורים שמתגרשים כדאי לקבל עזרה והכוונה בלי קשר לניכור".

גרינברג מדגישה שאף שיש שינוי בעצם ההכרה בתופעת הניכור ההורי, יש מעט מאוד אנשי מקצוע שמבינים את הדינמיקות האלה לעומק. "הכי גרוע זה שיש מעט מאוד אנשי מקצוע שמוכנים לטפל, אנשי מקצוע מיומנים ומקצועיים לא רוצים להתקרב לתחום הזה, כי זו זירה אלימה וגם קשה רגשית. אנשי מקצוע מדירים את רגליהם משם. יש רבים שמודים שזה תחום שלא רוצים לטפל בו, ואז לנפגעים יש מעט מאוד אלטרנטיבות. מעבר לזה, המערכות שאמורות להגן ולמנוע כאלו מקרים, כמו מערכת החוק ומערכת החינוך והבריאות, מידת ההבנה שלהם את התחום וההתמקצעות נמוכה מאוד, וגם הכלים שיש להם כדי לפעול מצומצמים ומעטים. זה משאיר את ההורים נדרשים לעשות עבודה מאוד משמעותית כדי להציל את עצמם, בעיקר להורים הממודרים. אם ילד מתנתק מעצמו, הורה שהוא חלק מהסיבה לניתוק לא ישתף פעולה, אבל המעמסה הכבדה ביותר היא על הכתפיים של ההורה המנוכר, ולפעמים אין לו את הכוחות, הוא שבור מדי ומותש מדי, ולא יודע איך להתמודד".

לילד שלי / שיר שכתבה אפרת לילדיה בתקופת הנתק

סולחת לך, ילד
לא ממש התכוונת
כשברחת מבעד לדלת
ואחריך טרקת

סולחת לך, ילד
על המילים הדוקרות
"רשעית" "מפגרת"
ועיניך רושפות

סולחת לך, ילד
על הנעל שנזרקה
ועדיין חושבת
שזה לא לגמרי בכוונה

סולחת לך, ילד
על חציית כל הקווים
בהתפרצות נזעמת
וטונים מחרישים

סולחת לך, ילד
חסרה לך ההבנה
שהבגידה הזו בועטת
ישר לתוך הנשמה

סולחת לך, ילד
שאחרי כל הנתינה
על השולחן נתקלת
במכתבי שנאה

סולחת לך, ילד
על הצד שלקחת
למרות שאני נזהרת
ולגמרי לא הוזמנת

סולחת לך, ילד
סולחת מכל לב
מי אם לא אמא
תכיל את הכאב?