כנס השמרנות הישראלית היה כבר למסורת, עם פז"מ של שלוש שנים וסוללה מרשימה של דוברים אנשי ציבור, פוליטיקאים, פובליציסטים, אנשי צבא וביטחון, משפטנים, פרופסורים ואנשי הגות, היסטוריונים ואנשי עסקים.
מדינת ישראל היא, מבחינה חברתית, המדינה השמרנית בעולם המערבי. הדבר מתבטא בילודה גבוהה, כבוד וחיבור למסורת ורגשות פטריוטיים. עם זאת, מבחינה אינטלקטואלית ופוליטית, לשמרנות כמעט אין קול. בישראל, האקדמיה והאינטליגנציה כמו גם האליטה התרבותית, התקשורתית, המשפטית והביורוקרטית, מתאפיינות בנטייה פרוגרסיבית, בעוד הקול השמרני הדומיננטי בציבור כמעט שאינו נשמע. ניתן להבין זאת. השמרנות מעולם לא התיימרה לייצר אג'נדות. שמרנות היא תפיסת עולם שחיה את המציאות ומתרחקת מן הקצוות. זאת בניגוד לשמאל האינטלקטואלי שלפעמים מנתק קשר עם כדור הארץ כשהוא יושב ומנסח את האידאות האוטופיות שלו ברוב הנאה.
הגות שמרנית ושיח על שמרנות הם אם כן הילד החדש שבא לגן, בניסיון להתגבר על הפער שבין האינטואיציה הרווחת של הציבור (נהגי המוניות כמשל) לבין היכולת לתת מענה הולם לטענות המהוקצעות יפה של השמאל הפרוגרסיבי בישראל. התנועה השמרנית שמה לה למטרה לתרגם את האינטואיציות השמרניות, הנבונות והמפוכחות של הישראלים לשפה ברורה, למשנה סדורה אינטלקטואלית המיתרגמת למדיניות ציבורית מחושבת.
הציבור הדתי והחרדי הוא ציבור שמרן. משום כך לא מפתיע היה שאחד ממושבי הכנס עסק בנושא פנים חרדי מובהק: סוף עידן הפוליטיקה החרדית.
חברו למושב אנשי ציבור ודוברים שונים, והם הציעו…
