סורגים חשבון

בבוקר אחד של חול המועד סוכות האחרון, בשער הכותנה, התאספו מאות מתפללים שיצרו פסיפס דתי מגוון. היו שם כיפות סרוגות לבנות גדולות לצד מגבעות וחליפות שחורות. הרגע היה עוצמתי וסימל שיתוף פעולה שכבר איננו נדיר – קהל רב שחולק את השאיפה לגאולה, בהתלכדות שהייתה נראית בעבר כמעט בלתי אפשרית.

הרגע הירושלמי הזה, הוא דוגמה חיה לתופעה שהלכה והתרחבה בעשור האחרון: התקרבות של שני ציבורים קרובים-רחוקים, חרדים וחרד"לים. המתח בין ההתבדלות החרדית המרוחקת מהמדינה וסמליה, לבין החרד"ליות האקטיבית והשואפת לפעול מתוך חיבור לציונות ולמדינה, יצר דינמיקה מרתקת של שיתופי פעולה המתקיימים על רקע מתח אידיאולוגי שלעולם לא דעך לחלוטין, ובימים אלה הולך ומתלקח על רקע סוגיית הגיוס.

הקשר בין חרדים לחרד"לים נבנה בעשורים האחרונים לא רק מתוך מצע משותף של שמרנות והקפדה הלכתית, אלא גם מתוך אינטרסים פוליטיים משותפים, אשר בתורם השפיעו על תהליך התזוזה באידיאולוגיה החרדית הנפוצה. הציבור שבעבר נמנע ממעורבות ב"מדינה הציונית", מצא עצמו בשותפות הולכת ומתהדקת עם הציבור הדתי-לאומי ועם הזרמים החרד"ליים. הפוליטיקה אפשרה להם לפעול במשותף למען שמירת אופייה היהודי של המדינה; החרדים זכו להגנה על עולם התורה והישיבות, בעוד החרד"לים קיבלו תמיכה בהתיישבות ובעיצוב המרחב הציבורי.

הקשר בין הציבורים הצמיח לחרד"לים לא רק תועלות פוליטיות. מסגרות רבות שנבנו מבחינת המדינה "בדיעבד" על מנת לאפשר השתלבות חרדית, אומצו במהרה על ידי הציבור החרד"לי, שראה בהם הזדמנות לשמירה הדוקה על אורח חיים שומר מצוות והתבדלות מפשרנות דתית, לצד יכולת להיות שותף למדינה.

כך לדוגמה, גדוד "נצח יהודה" שתוכנן במקור כדי לספק לצעירים חרדים מסגרת צבאית המאפשרת לשמור על אורח חיים תורני לצד שירות צבאי, במהרה נצבע גם בצבעים חרד"ליים. מדובר בסוד כמעט גלוי במשך עשור: הגדוד, שנבנה עבור חרדים, הפך עם הזמן לאחת הכתובות החמות לחרד"לים הדורשים שירות עם רמה דתית מחמירה. רבים טוענים כי הגדוד כמעט איבד את אופיו המקורי, ומציעים להגדיר מחדש את גבולותיו כדי להגן על מהותו החרדית.

כך גם מערכת הממ"ח – מוסדות החינוך הממלכתי־חרדי – חוותה חדירה חרד"לית משמעותית. המערכת אשר הוקמה מתוך כוונה ליצור אלטרנטיבה חינוכית חרדית ממלכתית בתוך המחוז החרדי, זוהתה מהרה על ידי החרד"לים שחיפשו את החופש מעולם הערכים הדתי-לאומי של החמ"ד (חינוך ממלכתי־דתי), ואת ההבנה לשמרנות משמעותית ולגמישות בתכני הלימוד הקיימת במחוז החרדי. כך מוסדות חרד"ליים רבים מצאו בה מוצא מהשפעות ליברליות שמאפיינות את מערכת החינוך הממלכתית-דתית, ומספרם גדל משנה לשנה. עד לעצירת המגמה בשלוש השנים האחרונות, הספיקו להיכנס אל הממ"ח מוסדות חרד"לים רבים.

גם במערכת האקדמית נרשמה "זליגה" חרד"לית מתוחכמת. מרכזי הלימוד האקדמיים (מח"רים), שנועדו לחרדים בלבד ואמורים להעניק להם מסגרת מותאמת, מושכים אליהם חרד"לים שמוצאים בכך הזדמנות לרכוש השכלה גבוהה בסביבה תורנית יותר. מוסדות רבים כבר "עוצמים עין" כלפי הסטודנטים החרד"לים שמביאים עימם רוח דתית לעיתים אף נחושה יותר מזו של חבריהם החרדים, וחלקם אף מברכים בשקט על כך שהחרד"לים "מעלים את הרמה הדתית".

התופעה חוצה גם את גבולות האקדמיה ונוגעת לשוק הקניות החרדי. מחזה ההולך ונהיה מצוי לראות בריכוזי אברכים של הציונות הדתית את המכירות בסגנון "משנת יוסף", ובבתי הכנסת את דוכני המכירה של "בלוי". החרד"ליות הלכה ורכשה, ויש אומרים אף ניצלה, את העמידה החרדית הקשוחה על תנאי ההשתלבות, ואת היצירתיות החרדית בהסדרת אורחות חיים תורניים, על מנת לבסס את עצמה כזרם מוגדר.

שרק לא יצא מזרוחניק 

הקשרים המתחממים בין המגזרים מהווים שינוי של ממש בהיסטוריית היחסים בין היהדות החרדית והציונות הדתית. היהדות החרדית למודת מלחמות ומאבקים מזה למעלה ממאה שנה. הרפורמים והחילונים, הציונות והמודרנה, ואפילו האינטרנט והטכנולוגיה – כולם זכו לקרבות מרים ולמערכות הגנה משוכללות. כמו כל קבוצה שלוחמת לאורך זמן, גם החרדים פיתחו ארסנל נשק מתקדם כנגד כל אחד מהאיומים. אבל את הנשק החזק והמתוחכם ביותר בארסנל שמרה היהדות החרדית דווקא למאבק נגד הציבור הדתי-לאומי. את נשק הבוז.

"הבוז הוא הנשק החזק ביותר שמצאו החרדים, כי הוא מבטל כל דבר", הסביר לי אלי אדלר, היסטוריון ומרצה על החברה החרדית. "מחלוקת היא מול אדם שאתה מחזיק ממנו כ'דמות' אבל מתנגד להנהגותיו או שיטותיו. מול הדתיים לאומיים לעומת זאת, היה ביטול מוחלט שמקורו בבוז גמור. זה לא שהחרדים לא מסכימים עם הדת"ל, אלא שמבחינתם זהו קוריוז דתי שלא שווה אפילו דיון". 

"אני לא מאמין שהציבור החרדי באמת מזלזל בציבור הדתי לאומי, לפחות לא בחלקים היותר תורניים שלו. אני לא חושב שהם באמת מזלזלים", מסביר ד"ר שי שטרן, המשנה ליו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות. "אני חושב שזו טכניקה, זה איזשהו מנגנון כדי באמת לשמור את הייחודיות שלך וגם לשמור את הקבוצה שלך".

הוא מספר על שיחה שערך עם חסיד גור במסגרת מחקר על החברה החרדית: "שאלתי אותו למה הם הולכים לגור באשדוד? למה לא מפתחים מרכזים יותר גדולים בערים החרדיות? אז הוא אמר לי – הסיבה שאנחנו הולכים לגור שם, זה כי כשהילד שלי רואה את השכן הרוסי עם סיגריה בשבת, אני לא מפחד שיקרה לו שום דבר. אני יודע שזה כל כך קיצוני, כל כך אנטי בצורת החיים, שהילד שלי לא יחשוב בכלל על הכיוון".

זו בדיוק הנקודה – קל יותר ליצור בידול מול מי ששונה ממך לחלוטין. הרבה יותר מסובך להתמודד עם מי שמציג אלטרנטיבה שנראית כמעט כמוך. "ברגע שאתה רואה איזושהי עמדה יותר מורכבת, זה יותר מפחיד", מסביר ד"ר שטרן.

על פניו, הפחד הזה מוצדק. הציבור הדתי-לאומי מצליח לעשות את מה שהחרדים טוענים שבלתי אפשרי – לשלב. כפי שמתאר ד"ר שטרן: "הוא מצליח להעמיד הרבה מאוד מוסדות תורניים, שלא היו לו בעבר. הוא מצליח מבחינה כלכלית, הוא מצליח לשלב הרבה דברים. השינוי ברור – שכשאתה הולך לעבוד אתה לא יושב יום שלם בישיבה ולומד, אבל הוא מצליח ברמה כלכלית והוא חי ברמה הרבה יותר טובה".

מול ההיפך המוחלט, קל להתבדל. שכן גוי לצורך העניין, זה לא דבר מאיים. לדתיים לאומיים לעומת זאת, יש את אותה התורה. האפשרות היחידה לענות לזה היא בבוז. 'פחחחח, לזה אתה קורא תורה? לנקד רש"י כל אחד יודע'. להכל יש תשובה. להכל אפשר להגיב. חוץ מאשר לבוז.

רגע מזוקק של היחס הזה אפשר למצוא בווארט המפורסם המיוחס לרבי שלום שבדרון: רבקה אמנו עוברת על יד האצטדיון ומרגישה איך תינוקה דופק ומבקש לצאת. ככל שהיא מתקרבת, הדפיקות מתחזקות. והנה, לאחר שעוברת מן המקום הכל חוזר לסדרו. וכאשר מתקרבת היא לבית המדרש, שוב דופק התינוק ומבקש לצאת, וככל שקרבה לבית מדרש דופק יותר חזק. רבקה נבהלה, יש לי תינוק ששייך ל'מזרחי'? ועל זה השיבו לה, 'שני גויים בבטנך' – עדיף שני גויים מאחד מזרוחניק. כמובן, בפועל לסיפור יש הקשר מורכב הרבה יותר: בין השאר, העובדה שר' שלום שבדרון גדל כמה שנים כילד יתום אצל הרב קוק. 

"נקודת הפיצול בתוך היהדות שומרת המצוות", מסביר ד"ר שי שטרן, "הייתה בעיקר בשלב שבו הוקמה התנועה הציונית. בשלב שבו הרבנים שחברו לתנועה הציונית בעצם החליטו לחבור אליה למרות שרוב הציבור הדתי לא היה שם". בתוך התנועה הציונית-דתית עצמה, הוא מוסיף, התפתחו שני זרמים: "היה זרם אחד שהיה יותר ציוני מאשר דתי, כלומר הפך את המדינה ואת התנועה הציונית לאיזשהו אידיאל חדש והם היו גם דתיים. והיה את הזרם של הרב קוק שבעצם הפכו את המדינה עצמה לחלק מביטוי דתי".

התיישבות תמורת ישיבות

את הציבור הדתי לאומי כיום מקובל לחלק לשלושה זרמים: הזרם הראשון הוא ה'דתי', דהיינו – החרד"ל; הזרם השני הוא ה'לאומי', דהיינו – הציבור הליברלי והזרם השלישי, שהוא גם החלק הגדול והמשמעותי ביותר, הוא המקף שמחבר בין המילים דתי ולאומי. 

בפיצול בין ה'ציונות', דהיינו – המגזר הדתי לאומי ל'דתית', דהיינו – המגזר החרדי, המקף המחבר הייתה הפוליטיקה. ואותה הפוליטיקה היא גם זו שתהפוך בהמשך את המקף המחבר, לקו שבר.

הברית הפוליטית בין המגזרים נבנתה על בסיס אינטרסים משותפים, אבל החיבור היה עמוק יותר ממה שנראה על פני השטח. "זה נכון לגבי החרדים שבשנות ה-80 היו לשון המאזניים בכל ממשלה", מסביר ד"ר שטרן, "ומשנות ה-90 בעצם, גם החרדים וגם הציונות הדתית בעצם הולכים באופן קבוע עם הליכוד ובונים איזשהו מערך של מיעוטים פוליטיים, שהם יוצרים אגרוף מאוד מאוד חזק".

מה שהתחיל כברית פוליטית טקטית, התגבש לאט לאט לתפיסת עולם שלמה של "גוש אמוני". לא סתם ברית של מיעוטים, אלא חיבור בין כל מי שרואה בתורה ובמסורת ערך עליון. זה לא היה רק חיבור של אינטרסים – זה היה חיבור של השקפת עולם. החרדים קיבלו הגנה על ענייני הדת והישיבות, הדתיים-לאומיים קיבלו תמיכה בהתיישבות, אבל מעבר לזה – שני הצדדים מצאו את עצמם נלחמים יחד על צביונה היהודי של המדינה.

אבל היו גם מתחים. בתוך הציבור הדתי-לאומי היו מי שראו בברית הזו בעייתיות עמוקה – איך אפשר לחבור למי שמתנגד לציונות? איך אפשר לקבל את ההשתמטות מגיוס? מנגד, בציבור החרדי היו שראו בחיבור לציונות הדתית סדק מסוכן בחומות ההתבדלות. אבל האינטרסים המשותפים, לצד תחושת האיום המשותף מצד הפרוגרס, גברו על הספקות.

זו הייתה ברית מורכבת, שנבנתה על פרדוקס מובנה. מצד אחד, החרדים המשיכו להחזיק ב"נשק הבוז" כלפי הציונות הדתית והדרך המשלבת שלה. מצד שני, הם נזקקו לכוח הפוליטי שלה. הדתיים-לאומיים, מצידם, המשיכו לראות בדרך החרדית דרך גלותית שאינה מתאימה למציאות של מדינה יהודית ודור אתחלתא דגאולה, אבל קיבלו אותה כלגיטימית בשם האחדות הדתית.

הברית החזיקה מעמד כל עוד כל צד שמר על הקווים האדומים של הצד השני. החרדים תמכו בהתנחלויות למרות הסתייגותם האידיאולוגית, והדתיים-לאומיים גיבו את דרישות החרדים בענייני דת ומדינה. זה עבד כל עוד הוויתורים לא באו "על חשבון" אף אחד מהצדדים. אפילו בימי המשבר של גוש קטיף, כששתיקת החרדים צרבה את הלב הדתי-לאומי, זה לא ערער על יסודות הקשר. הרי מראש היה ברור שהם מסתייגים מהציונות.

החיבור הפוליטי עודד יצירת מרחבים משותפים שהלכו והתרחבו. בחורי ישיבות דתיים-לאומיים החלו ללמוד אצל ראשי ישיבות חרדיות, רבנים חרדים הגיעו להעביר שיעורים בישיבות ההסדר. "הרבה פעמים אני פוגש חרדים, בחורי ישיבה ואברכים, שמספרים לי שהם מאזינים לשיעורי תורה של רבנים מהמגזר הדתי לאומי", מספר דביר עמר, עיתונאי המסקר ומתמחה בעולם הישיבות הסרוג. ההשפעה מהצד השני היא באופן פומבי יותר: "כיום, גדולי ראשי הישיבות החרדים מגיעים למסור שיעורים בבתי המדרש של הציונות הדתית. זה כבר הפך לדבר מקובל".

כאמור, החיבור ההדוק ביותר נוצר עם תת־המגזר החרד"לי, זה ששימר את ערכי הליבה של הציונות הדתית אבל חיבר אותם לשאיפה למצוינות דתית ואורח חיים תורני ללא פשרות. הפוליטיקה אמנם חיברה בין המחנות, אבל התורה היא זו שטוותה את החוטים העדינים של הבנה והערכה הדדית. "אם אתה גדל בחוגי מרכז הרב", אומר עמר, "החיבור הזה קיים." כמו מים שמחלחלים דרך סדקים בחומה, התורה מצאה את דרכה מעבר למחיצות המגזריות.

המשבר הנוכחי שונה לחלוטין. הפעם זה לא על הציונות – זה על התורה עצמה. על השאלה האם אפשר להיות גם תלמיד חכם וגם לוחם, על השאלה מי באמת נושא את דגל התורה. כשבני הציבור הדתי-לאומי נופלים בקרב על הגנת המדינה, הם מוכיחים שהשילוב הזה לא רק אפשרי – הוא מתקיים הלכה למעשה. 

ואז מגיע חוק הגיוס החדש, שמאיים להעניק פטור גורף לחרדים דווקא בשעה שהדם הדתי-לאומי נשפך כמים. בכל פעם שיוצאת הודעה על נפילת לוחם דתי-לאומי נוסף – בן ישיבת הסדר, תלמיד חכם שהצליח לשלב תורה עם הגנה על המדינה – הפצע נפתח מחדש. הרי אותם בחורים שנפלו בקרב הם אלה שישבו ולמדו באותן ישיבות, שמעו את אותם שיעורי תורה, התחנכו על אותם ערכים תורניים – אבל גם יצאו להגן על המדינה.

"אני מתבייש להסתכל לילד שלי בעיניים"

את רעות פגשתי קצת אחרי השבעה על אחיה. לוחם שריון במילואים שעבר קורס קצינים במלחמה הנוכחית, אב לילדים ותלמיד חכם עצום. "כשאח שלי היה עוד בישיבה, כבחור רווק, אני זוכרת שהוא היה מחכה לחופש, שאז זה גם בין הזמנים אצל החרדים, כדי 'לדבר איתם בלימוד' בישיבת בין הזמנים בשכונה. הוא היה האיש הכי צדיק ושמור שהכרתי. בן אדם קדוש וטהור באמת. גם במלחמה, בתמונות שקיבלנו למפרע מהחברים, בחצי מהסיטואציות הוא היה עם ספר פתוח. למה הוא, עם כל האהבה שלו לתורה, ההקפדה שלו על קיום מצוות והילדים שהוא השאיר בבית – יכל לצאת ולהילחם ולהגן על הארץ, והרבנים החרדים מתנגדים לגיוס גם של אלו שלא יושבים ולומדים? זו מלחמת מצווה שבה חתן יוצא מחופתו. האנשים שלנו הולכים ונהרגים, הולכים ונופלים, מאיפה יש להם את הפריבילגיה להמשיך בשלהם כאילו זה לא נוגע להם?".

"כשהייתה ההפגנה של נשות המילואימניקים הדתיים בכניסה לבני ברק ממש רציתי ללכת", היא משתפת. "אבל עצרתי את עצמי ברגע האחרון כי הרגשתי שאחי לא היה רוצה שאלך לשם. הוא לא היה רוצה להפוך לסמל של מאבק, גם אם אין צודק ממנו. זה האיש שאיבדנו. זה האנשים שאנחנו מאבדים כמעט מדי יום".

במקרה הזה עדיין יש הבדל בין החיבור הפוליטי לחיבור המגזרי. חברי הכנסת של הציונות הדתית אמנם קוראים לנשיאה בנטל מעל לכל במה, אבל כן משמיעים קולות שקטים של תמיכה בחוק גיוס באופן שמאיים פוליטית גם על המפלגה. "אנחנו בבעיה מאוד קשה עם זה. אנחנו יודעים. אני מתבייש להסתכל לילד שלי בעיניים כשאני רואה אותו יוצא לסבב נוסף", אמר לי השבוע ברגע של גילוי לב אחד משרי הציונות הדתית. "ואני יכול לומר לך שייתכן שיהיו נוסחים וניסוחים של החוק שלא נסכים להצביע עליהם". כי גם מעבר למצפון האישי, האפס המתמיד בסקרים, מוכיח מה הציבור עצמו חושב על זה.

"התזוזה המעניינת בעיניי היא תזוזה של החרד"ל הארדקור", מסביר דביר עמר. "עד היום זה היה הזרם שהכי תמך ברעיון של שימור עולם הישיבות והפטור לחרדים, אבל כיום, חרד"לניק ששכל שורות שלמות ביישוב שלו, הוא רואה שורה חדשה והוא רואה את ההורים שלו מפחדים מהדפיקה בדלת. כי בבית לא משנה אם אח שלך הוא לייט, חרד"ל, או מרכז ציונות דתית – הוא ישרת בצבא וישרת כלוחם. והוא רואה את ההורים שלו ואת הפחד מהדפיקה, והוא אומר: יש עולם מקביל, עולם מקביל שלא בכלל יודע על מה אני מדבר. אפילו בציבור הזה אתה כבר שומע אמירות חריגות וחריפות מאוד, כאלו שלא שמעת בעבר אפילו מרבנים ליברלים יותר".

"אני יכול לספר לך ברמה האישית", הוא מוסיף, "שלפני המלחמה עבדתי על איזשהו פרויקט מול אחד מהגופים החרדים הגדולים, פרויקט שהגורם החרדי הבכיר שעבדתי איתו עליו הגדיר כ"חבל בין המגזרים". כמה ימים אחרי שהתחילה המלחמה הוא אמר לי 'דביר, החבל נקרע'. זאת אומרת שזה לא רק מהצד הסרוג, אלא גם החרדים עצמם מגביהים את החומות מול המגזר שכנגד".

הזעם הזה כבר הגיע לנקודת רתיחה שהביאה גם לצעדים חריגים כמו למשל פנייה ישירה של ראש ישיבת "אורות שאול", הרב תמיר גרנות, דמות מיינסטרימית על גבול החרד"לית, ל"בני הישיבות הקדושות הליטאיות והחסידיות, הספרדיות והאשכנזיות, אברכים יקרים, רבני וראשי הישיבות ותלמידי החכמים שבכל אתר ואתר".

"אם אתם בהלכות שמיטה ויובל אתם לא בפרשה, זו לא הסוגיה", אמר בכאב הרב גרנות. "מי שיש לו שכל ישר יודע שגם בזמנים רגילים אי אפשר לסמוך על דברים שאינם מפורשים ואמרם הרמב"ם כדברי אגדה, על כך שכל אדם יכול להיות עובד ה' ומשרת ה' ויזכה בנחלה. והרי אתם יודעים שכל הפטורים מהמלחמה כללם הרמב"ם בהלכות מלכים שלו ולא הזכיר שום פטור אלא שלושת הידועים והירא ורך הלבב במלחמת הרשות ולא במלחמת המצווה, ואתם יודעים האמת שפלפול דחוק כזה ברמב"ם לא היה עובר לא אצל החזון איש ולא אצל ר' חיים בריסקער או ר' מאיר שמחה זכר צדיקים לברכה.

"אבל אפילו אם מישהו מתעקש שככה שמע מרבותיו, לא זה הדרך ולא זה העיר וזו לא הסוגיה. ומי שמצטט עכשיו הלכות שמיטה ויובל הוא מה שקוראים: 'חלק מהקונספציה'," הבהיר הרב. "כי זו סוגיה שלפני שנה ויותר, שחשבנו כולנו שאין לנו אויבים אמיתיים, ואין סכנה לעם ישראל, וגם הצבא חשב שהוא יכול להסתדר בלי לגייס את בני הישיבות, ויהיה צבא 'קטן וחכם' ואז בוודאי יש על מה לדבר שעילויים ומי שתורתם אומנותם לא יפסיקו מלימודם. אבל עכשיו אנחנו יודעים שקמו עלינו לכלותינו כגדולי הצוררים בכל הדורות", וסיים את דבריו בקריאה "לקום ולעשות מעשה".

בציבור החרדי הממסדי הגיבו כמובן בבוז האופייני – בכך שלא הגיבו, אבל היה כן מי שהתייחס בצורה עניינית מאוד לטענות האלה, והוא הרב אליהו מאיר פייבלזון, ראש ישיבת 'פתחי עולם', הנחשב לדמות משפיעה ומיוחדת בציבור החרדי שקהל שומעי לקחו רק מתרחב כל העת. זו אולי לא "התגובה החרדית" בה"א הידיעה, אבל בהחלט אפשר להחשיבה כתגובה חרדית עניינית.

ראשית, לגבי המלחמה, הנחת היסוד של הרב פייבלזון הוא שאין כל שאלה ואכן מדובר במלחמת מצווה כי יש אויב שפתח נגדנו במלחמה, "ולכן כל הדיונים על היחס לציונות וכדומה לא רלוונטיים לפה".

הרב פייבלזון מסביר שההבדל המהותי בין הציונות הדתית לחרדים הוא כמובן בסוגיית היחס למדינה כמדינה חילונית. הדתיים הלאומיים בחרו לשלב, שזו דרך שיש בה מעלות רבות לצד חסרונות רבים, והחרדים בחרו אסטרטגית ליצור מרחב נפרד. כך ביחס למדינה וכך, כנגזרת מכך, גם ביחס לצבא. "החשש הוא לא שבחור ישיבה שיתגייס יוריד את הכיפה. זו לא הבעיה. הבעיה היא לא טכנית אלא מהותית – שאי אפשר להתגייס מבלי להיות מושפע מהמערכת הזו המושתתת על ערכים חילוניים".

עיקר טענתו של הרב מתבססת על הנחת יסוד מעניינת שהוא מציג, לפיה ברגע שהחרדים יתגייסו לצבא, הציבור החרדי יפסיק להתקיים. "לא יהיה יותר ציבור חרדי", כשהאנלוגיה להסברת עיקר טענתו נודדת לעולם המיסים, שם ידוע שכל אחד משלם לפי מה שהוא מרוויח. מי שמרוויח 1,000 שקל ישלם יותר ממי שמרוויח 100 שקל, אבל לשניהם התשלום ירגיש אותו דבר. כך, לדבריו, גם במחיר הגיוס לצבא. צעיר דתי לאומי שמתגייס משלם מחירים כבדים בשנים, במאמץ, בפציעות ואף בחיים. בשביל צעיר חרדי לעומת זאת, להתגייס משמעותו לוותר על היותו חרדי. "התביעה מהיהדות החרדית היא לא להתגייס, אלא להתפרק", הוא מסביר.

"החרדים איבדו כל אנושיות"

תגובות כאלה לא נופלות על אוזניים קשובות בימים אלה, גם במחוזות שהיו קשובים מאד לדרך החרדית בעבר. את אחד מהטקסטים החריפים ביותר סיפק אחד מבכירי רבני מרכז הציונות הדתית, ראש ישיבת מעלות הרב מרדכי פרומר שכתב כי "החרדים איבדו כל אנושיות וביטלו מעצמם כל רושם של אנשי חסד אמיתיים". לדבריו, "האטימות מוחלטת, אין אצלם כל קשב וחמלה. אנחנו אכן נואשנו מהם, ואין עוד טעם להמשיך ולכתוב מאמרים ולייצר סרטונים קורעי לב של לוחמים הקוראים לחרדים להתגייס, זה לא יקרה! המיינסטרים החרדי מאמץ לנצח את ה"השקפה הטהורה" שכביכול נקבעה על ידי מרן ה"חזון איש", הרב מבריסק דירושלים, וכמובן הרב שך זצ"ל, מבצר ומנציח ההשקפה הטהורה לדורי דורות".

הרב פרומר אף נגע בנקודות שנחשבו עד היום לטאבו מוחלט: "האם יש בכלל היגיון להמשיך ולהעריץ את גדולי הדור, לינוק ממשפיעי החסידות, להתחמם לאורם של פוסקי הלכה חרדים, כאשר אנו יודעים ומבינים שכל האישים הללו, הנחשבים לגדולי הדור בעולם החרדי, הם הם אשר גורמים באופן ישיר לכל אותו עוול נוראי, בו ילדינו ובנינו נושאים בעול ומסכנים נפשם, ואילו גדולי הדור, כל ילדיהם, נכדיהם וניניהם, וכמובן אלפי תלמידיהם חיים בשלווה ורוגע, בהשקט ובטח, כאילו הם חיים ביקום אחר. האם זה הגיוני שנמשיך לקפץ לכבודם בטישים ונשיר להם ימים על ימי מלך, וכי לעולם נהיה אידיוטים שימושיים אצלם?!…האם יש טעם בקיום מוסדות תורה כאלו, האם יש טעם לתרום לרבנים הללו?".

"בציבור החרדי נוטים לעיתים להסתכל על כל הרבנים הדתיים לאומיים כמקשה אחת, ואז כששומעים טקסטים כאלה מהרב פרומר לא מתייחסים לזה, כי הם כבר שמעו טקסטים נגטיביים גם מרבנים סרוגים ליברלים", מסביר דביר עמר, "אבל הרב פרומר זו כבר ליגה אחרת. זה המיינסטרים של המיינסטרים. זה ראש ישיבה שלדברים שלו יש השפעה אדירה, גם במובן הפוליטי. זה לא רב, לצורך העניין במובן הפשטני ביותר, שסמוטריץ' וסטרוק יכולים להתעלם ממנו".

הרב פרומר לא הסתפק בזה, קרא במאמרו לפעולה אקטיבית ואף שיגר איום מפורש לעבר חברי הציונות הדתית לבל יהינו לתמוך בפטור מגיוס ותמיכה למשתמטים: "הציבור הדתי לאומי צריך להתרכז בעצמו ולגדל מתוכו גדולי תורה, להפנות את כל המשאבים הכלכליים רק לביסוס הישיבות הציוניות, אשר תלמידיהם משרתים בצה"ל, להפסיק לתמוך במישרין ובעקיפין במוסדות המעודדים השתמטות משירות קרבי, לא עוד! וכמובן, יש להפנות אולטימטום משמעותי כלפי הפוליטיקאים שלנו, הצמד בצלאל ובן גביר, את כל הכסף למוסדות תורה תפנו רק לישיבות שיש בהן גם לוחמים. כל הישיבות והכוללים שלא משרתים בקרבי אל תעבירו להם פרוטה. יתגייסו יקבלו פי שלוש, ישתמטו – לא יקבלו כלום. אסור לנו לתת את הלחי השנייה".

"אין כאן כל שנאה לציבור החרדי, אלא ישנה התניה ברורה, אם בחוקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, יתגייסו יקבלו, ישתמטו – לא יקבלו", הסביר הרב פרומר את הצעד הדרמטי. "התמיכות תלויות בהתנהגות החרדים. הגיע הזמן שגם לציונות הדתית יהיו קווים אדומים. אי אפשר להעביר עוד ועוד כספים בכל מיני צורות ישרות ועקומות לחבורות אברכים ולומדי תורה שמסרבים לבוא לעזרת ה' בגיבורים. לעולם יהיו להם מאה תירוצים להמשך ההשתמטות, וזה בכלל לא משנה כמה צה"ל ירד על הברכיים לכבודם, רובם לא יבואו לשירות קרבי. לכן טיפשות גדולה להמשיך ולממן את העוול הזה, להגדילו ולקבעו לדורי דורות. הגיע השעה, כבר מזמן, לשים גבול ברור לתופעה הבזויה הזאת".

והוא פנה ישירות לראשי המפלגות, השרים סמוטריץ' ובן גביר: "אם המפלגות הדתיות לאומית יתעלמו מזעקת הלוחמים הם יאבדו לגמרי את מקומם בפוליטיקה הקטנה, השקר והתחמנות לא עובדים יותר על אלפי הצעירים מהמגזר שמוסרים נפשם, אך לא מוכנים להיות אידיוטים שימושיים של הח"כ משה רוט ושותפיו קטני הרוח ואפסי החזון, הבאים רק לקחת ולקבל מעות חנוכה ודמי פורים מהקערה הגדולה, אך מסרבים לשרת בגבולות ולהגן על עם ישראל בגופם".

הציבור החרדי עדיין לא רואה את זה, אבל ההשפעה עליו תהיה עצומה. מה שהיה לא יהיה. השותפות שהייתה – איננה. נכון לעת עתה בכל אופן. כשניסיתי לדבר על כך עם חברי כנסת ושרים חרדים, הם נרתעו מעצם העלאת הנושא. אבל באוף-דה-רקורד הם ציירו חזיונות אימים. הרוח הנושבת היא ש"כרגע זו בעיה פנימית של סמוטריץ'", אבל הם כבר יודעים שזה נגמר. אחד מהם, שכבר צבר לא מעט שנות ניסיון פרלמנטריות עוד מימי המפד"ל, צייר תרחיש לפיו תוקם קואליציית משרתים שתכלול את הסקאלה שבין גנץ לסמוטריץ ו"יהיה לנו יותר גרוע ממה שהיה בימי בנט-לפיד בתשע"ד".

"הפרימה הזאת של קואליציית המיעוטים, זה תהליך שמאיץ מאוד את הניכור הזה בין הקבוצות," מסביר ד"ר שטרן. "ניכור היה תמיד, כן, אבל היה אינטרס פוליטי. וברגע שהאינטרס הפוליטי לא מובטח, אז אני חושב שכל קבוצה גם תנסה למקסם את האינטרסים שלה וגם להתבדל – להראות במה דווקא היא יותר טובה".

"הציבור הפחות דתי ויותר ציוני, בהקשר הזה – יותר קרוב לצד החילוני, זה ציבור שמאוד מאוד זועם וזה גם ציבור שייתכן ונראה שמנסים להביע את הזעם הזה בדרכים פוליטיות", אומר ד"ר שטרן. "והצד השני, שזה הצד היותר תורני והמתנחלי הוא מנסה לבלוע את זה עדיין מתוך איזשהו אינטרס לשמור את הברית הזאת כשהסיבה פשוטה: אם הדבר הזה מתפרק אז כאילו אין אף אחד שיסכים לבלוע את ההתנחלויות. זה פשוט טרייד־אוף מאוד ברור של אינטרסים".

"אף אחד בציבור הדתי לאומי לא חושב כבר במונחים של פינוי התנחלויות", אומר דביר עמר. "אף אחד לא חושב שאם מחר יקימו קואליציה עם גנץ אז הוא יפנה את ההתנחלויות. הקלף החרדי של השמירה על ההתנחלויות כבר לא משתווה לקלף של הסנטימנט הציבורי על עניין השירות". 

"הממשלה הבאה תהיה גרועה פי מיליון"

הזיכרון האנושי נוטה לשכוח, אבל כבר היה ניסיון שכזה, די מצליח למען האמת, ולא לפני הרבה זמן. הרי זה היה הבסיס הרעיוני סביב הקמת ממשלת נתניהו-בנט-לפיד המכונה "ממשלת האחים", בתקופה שבה בנט ומפלגתו ייצגו את הציונות הדתית על כלל גווניה. זה לא המשיך הלאה כי הסנטימנט השלילי מההתנתקות כהה והמצב הביטחוני נרגע יחסית וכך גם השירות הפך לסוגיה רגישה פחות, אבל הניסיון עצמו, מהבחינה הדתית-לאומית, די הצליח. 

ולשם כבר חותר כיום הציבור הסרוג. זה הקו האדום שאת חצייתו הם כבר לא יכולים לשאת. את הצלקות מממשלת האחים, נושאים החרדים עד היום, וזה עוד עשוי להיות פרומיל ממה שצפוי בממשלה כזו, אם תקום, בכנסת הבאה.

"הציבור לא מבין למה אנחנו לא חזקים מול נתניהו ולמה אנחנו לא מפילים את הממשלה על הגיוס או על המעונות", אומר לי גורם ביהדות התורה, "אבל הם לא מבינים שאם נפיל את הממשלה עכשיו, הממשלה הבאה תהיה גרועה פי מיליון. עכשיו סמוטריץ מחוייב לנו. בממשלה הבאה, אם היא תקום אחרי שהממשלה הקודמת נפלה בגלל הגיוס, אנחנו נתחנן לקבל אפילו עשירית מהתרחיש הגרוע ביותר שאנחנו יכולים לקבל כיום".

ובכל זאת התייחסות אחרת לעניין הגיוס לא צפויה מצד ההנהגה החרדית, אבל זה נראה כמו הדבר היחידי שיכול להחזיק ולחזק את התפרים המתפוררים. "בסופו של דבר אין ציפייה או דרישה שכל החרדים יסגרו את הגמרות. הערך של עולם התורה החרדי הוא אדיר ואף אחד לא חולק על זה. הציפייה במגזר היא לפחות לסימנים של הטיית כתף, ובוודאי שלא לשמוע קריאות שגם מי שלא לומד שלא יתגייס".

"העתיד תלוי בהתפתחויות האקטואליות ובתמורות הפוליטיות. אם מחר מסתיימת פתאום המלחמה, לא בטוח שהנושא יבער כל כך, אבל כמובן שזה תלוי בראש ובראשונה בהתנהלות של שני המגזרים", אומר ד"ר שטרן. 

במגזר החרדי שינויים מגיעים רק מלמטה, ויוכיחו יוזמות כמו הממ"ח, הישיבות התיכוניות, ישיבות ההסדר החרדיות ואפילו בית יעקב. ד"ר שטרן לא שולל אפשרות של התפתחות תנועה חרדית סטייל פא"י שתאמץ גם את הלאומיות ותהווה את הגשר בין המגזרים, "כל זה בתנאי שהם לא יאיימו על אף אחד מבחינה פנים מגזרית, ודאי שלא מבחינה פוליטית".

רשמנו.