ימי בין המצרים, שנחתמים בצום תשעה באב, הם התקופה בה עם ישראל מתאבל על חורבן בית המקדש. מגילת איכה, המדרשים והקינות, מלמדים כי החורבן אינו מתמצה רק בהיעדרו הפיזי של בית המקדש ועבודת הקורבנות. שריפת בית אלוקינו היא הפורענות הקשה ביותר שאירעה לעם ישראל וזו ששינתה את חייו כפרט וככלל מן הקצה אל הקצה.
האם אנו מבינים וחשים באמת את השלכותיו של היעדרו של המקדש? האם בית המקדש באמת חסר בחיינו? האם אנו חושבים שאנו באמת זקוקים לו? הלא זהו פלא, אנו מתפללים מייחלים ונכספים לעת הזו, להתגשמות חזון אחרית הימים, ובכל זאת איננו יודעים להסביר לעצמנו את התמורות והשינויים שיזעזעו את שגרת חיינו. לוּ יקרה כעת אשר אנו מצפים ומתפללים לו השכם והערב, המשיח ייכנס בשערי ירושלים ובית המקדש ייבנה, מה נרגיש אז? האם ישתנו חיינו לבלי הכר? ואם כן, במה?
כדי לרדת לעומק משמעותו של העדר המקדש, נצטרך לעיין במושג הבולט ביותר המופיע בחז"ל בהקשר לחורבן – והוא ’סילוק השכינה': "אמר רבי שמואל בר נחמני: משחרב בית המקדש נסתלקה שכינה לשמים" (שמות רבה, ב).
מהותו ושלמותו של הקב"ה שאינם ניתנים להשגה, מתגלים בעולם דרך שמותיו, כאשר כל שם מסמל הנהגה שונה ואופן גילוי אחר. ה'שכינה' היא פן של התגלות המופיע בתורה בעיקר בהקשר למשכן, "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"…
