סיפורו של הרב ברוך יצחק ליפשיץ

אקורד הסיום והמעבר החד ממשרת רב ראשי של נסיכות-מדינה למשרת הוראה בתלמוד־תורה חרדי והעברת שיעור גמרא יומי בבית הכנסת הסמוך, מזכירים במבט ראשון את המהלך הדרמטי של רש"ר הירש (1808–1888), שעזב את משרת הרב הראשי של מורביה ושלזיה לטובת הנהגת קהילה מתקוממת בת אחד־עשר אנשים בפרנקפורט. במבט שני, ההבדלים גדולים מדי, הן בממדי הקהילה המקורית, הן בנסיבות השינוי בקריירה הרבנית ובעיקר בהמשך הסיפור. אצל רש"ר הירש, הייתה זו תחילתה של מהפכה מופלאה של הפרדת הקהילות, ועשרות שנות תחיה רוחנית ויצירה לדורות. אצל גיבור סיפורנו היו אלו שנות התכנסות שבמונחים חומרניים עשויות להיתפס כשנות דעיכה, אך מתוך קריאה נאמנה-למקור של הסיפור היו אלו שנות שיא של הגשמת אידיאל אישי.

*

את ר' ברוך יצחק ליפשיץ פגשתי לראשונה כילד בבית הכנסת, בפעם שבה לא מצאתי את המשניות המנוקדות והגבאי הושיט לי את אחד מכרכי המשנה "עם ע"ג פירושים" או מספר מדאיג דומה. בפועל, בתוך הכרך, לא היו הרבה יותר פירושים מאשר במשניות הרגילות 'שלי' שבהן היו פירושו של רבי עובדיה מברטנורה ו'עיקר תוספות יום טוב'. גיליתי במשניות הללו את ה'תוספות יום טוב' המקורי, שלא הצלחתי להבינו. ובחלקו התחתון של העמוד, כמו חיכה רק לי, ישב לבטח הפירוש הנהדר 'תפארת ישראל'. קצר וקריא. בהיר ונהיר.

כבר בשלב הראשוני הזה, יכול הייתי לשים לב להערות הרבות הזרועות בתוך הפירוש וחתומות בתחילתן בראשי התיבות "אב"י". ידעתי ש'אבי' אינו מחבר הפירוש המקורי, והערותיו בדרך כלל הסתעפו אל מעבר לתחום הבנתי הילדותית, כך שלא התעמקתי מעבר להיכרות חזותית זו.

אבל הסיפור שלו מתחיל בחודש אב של שנת ה'תקע"ב (1812), ממש עכשיו לפני 211 שנים.

ברוך יצחק, או כפי שנרשם שמו במסמכי הרשויות – איזידור, נולד כפי הנראה בעיר וורונקי (Wronke) שנקראה בפי יהודיה וורניק. עיירה קטנה במחוז פוזן כפי שנקרא המחוז הפולני פוזנן, מאז שסופח 19 שנה קודם לכן לפרוסיה.

הימים היו ימים הרי גורל ליהודי פרוסיה, הרך הנולד לא ידע דבר מכל זה, אבל באותה שנה הוענקה ליהודי המדינה אמנציפציה רשמית. האפשרויות הרבות שזימנה ליהודים מעבר לגבולות הקהילה הביאו לתהליך חילון מואץ בערי השדה, וריכזו את הקהל הנאמן לתורת ישראל סביב מוקדי השפעה בערים המרכזיות. אבל כסא הרבנות בעיר המחוז הגדולה פוזן, עמד שמם זו השנה החמישית: מנגנוני הקהילה שבהם היו הן חברי ועד ליברליים ו'משכילים' והן שומרי מסורת אדוקים, חישקו את עצמם ומנעו אפשרות למינוי מנהיג בעל שיעור קומה.

יעברו עוד שנתיים ושלוש עד שיתקבל מינויו של רבי עקיבא איגר (1761–1837) לתפקיד, לא לפני שקבוצה מאנשי הקהילה תכתוב לאיש המנגנון הפרוסי, יוזף פון צרבוני די שפוזטי (Joseph von Zerboni di Sposetti; 1766–1831) שהיה הפקיד האחראי על אזור פוזן, כי המועמד לרבנות הוא "קנאי, איננו מוכשר ללמד דת טהורה ומוסר אמיתי, נוטה למשפטים קדומים, ויש לחשוש שדעותיו ומעשיו יביאו להתיישנות החושים ולעקמימות השכל בקרב הדור הצעיר". התלונה הזו הובילה להחלטת השלטונות כי רב חדש ימונה לעיר ולמחוז רק לאחר בחירות כלליות, ובסופו של דבר התאפשר מינויו של הרב איגר, שהיה מגדולי דורו, רק בהסכם פשרה שכלל קיצוץ מופלג בסמכויות הרב.

רוחות מערב

רוחות המערב הסוערות שטלטלו את הספינה היהודית על מי המנוחות הזדוניים של אירופה המתעצבת מחדש, לא היו זרות לבני משפחת ליפשיץ, משפחה מיוחסת של רבנים מזה דורות. האב, רבי ישראל ליפשיץ (1782–1860) שכיהן אז כרבה של וורניק, היה רב בכל רמ"ח ושס"ה ופדגוג רב-אמן שהשקיע את מיטב ימיו בפרויקט הענקים של הקניית ששה סדרי משנה לשדרות רחבות ככל הניתן של הציבור היהודי, מתוך אמונה איתנה שרק היכרות בלתי אמצעית עם חוט השדרה ועצם הלוז של התורה שבעל פה, יוכלו לשמר מחויבות של ההמונים לדקדוק ההלכה.

בפירושו המוכר למשנה, תפארת ישראל, הכניס רבי ישראל חידושים חשובים, ביניהם תרגום של מונחים ושמות עצם לגרמנית מדוברת וחלוקה של הפירוש באמצעות הבחנת־גופנים, כך שיכיל במקביל שני רבדים – רובד פשט באותיות גדולות, ורובד למדני-פלפולי באותיות קטנות יותר. הפירוש, שהיה זרוע בעיונים וחידושים רבים, נותר קריא גם עבור היהודי הפשוט בזכות חידוש צורני זה. פחות ידועה היא העובדה שבמקביל לכתיבת הפירוש המורחב והמוכר, עמל רבי ישראל ליפשיץ על חיבור פירוש אחר ושונה למשנה שנקרא 'זרע ישראל'. למרות שמו, לא התייחד חיבור זה לסדר זרעים של המשנה, והוא נקרא כך כדימוי לזרע הנטמן באדמה ונובט לפרח או לאילן רב פארות.

בבנו הבכור, אח לשלושה בנים נוספים ושלוש בנות, תלה רבי ישראל את תקוות הדורות להמשך השושלת הרבנית. הוא הגה יחד עמו בתורה כבר מגיל צעיר מאוד והקנה לו את עיקר השכלתו התורנית. דעתו של ברוך יצחק, הנער, שהוכר כבר אז כתלמיד-חכם, נחשבה מאוד בעיני אביו וכבר במהדורה הראשונה של 'תפארת ישראל' שהודפסה כשהיה בן 18 בלבד, מצוטטים חידושים והערות שלו וכן דיונים שהתנהלו ביניהם. בהמשך שלח אליו אביו כל קטע נוסף של הפירוש לפני הדפסתו, במטרה שיבקר את הפירוש וינסה למצוא בו פגמים או פירושים שאינם עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה. התכתובת של האב ובנו בענייני עבודת הכנת הפירוש השתמרה בחלקה וממנה עולה היחס המעריץ לברוך יצחק הצעיר.

רבי ישראל ידע שאם ברצונו של הבן לשאת בעול הרבנות כמורשת המשפחה, מוכרח הוא שדבריו יהיו נשמעים. בפרוסיה של המאה ה-19, לא יהיה סיכוי לרב נעדר השכלה מודרנית. ואת הטוב שבהשכלה זו, ראה רבי ישראל בעיקר בלימודי שפות. הוא המריץ אותו לרכוש את השפות העתיקות והמודרניות העיקריות: לטינית, יוונית וצרפתית.

עקא דמיא?

אוניברסיטת קניגסברג (Albertus-Universität Königsberg) הייתה מוסד אקדמי מפואר שהתקיים במשך מאות שנים.היא נוסדה כאקדמיה הפרוטסטנטית השנייה בעולם בידי הדוכס אלברט מפרוסיה, ששמו הוטמע בשם המוסד, במחצית הראשונה של המאה ה-16, ועמדה על תלה עד מלחמת העולם השנייה, אז חרבה העיר כמעט עד היסוד ועמה האוניברסיטה וארכיון המסמכים שלה. במסגרת הסכם פוטסדאם הועברה העיר לידי ברית המועצות ושמה שונה לקלינינגראד על שם המהפכן הסובייטי מיכאיל קלינין (1875–1946) שמת באותה תקופה. חורבן האוניברסיטה סתם את הגולל על האפשרות למצוא מסמכים רשמיים על תקופת לימודיו של רב"י ליפשיץ במוסד.

לפי ההיסטוריון זאב יעבץ, הוא למד באוניברסיטת קניגסברג באופן מסודר פילוסופיה ושפות והשלים את לימודי הדוקטורט שלו. ואכן, הוא מכונה במספר מקורות בני תקופתו בתואר ד"ר.

מלבד עברית וגרמנית, לטינית יוונית וצרפתית, שלט רב"י במידה ניכרת במספר שפות שמיות עתיקות והערותיו בכתובים ובשולי גליונות ספרי בלשנות שונים כמו 'ספר השורשים' של המשכיל יצחק סטנוב (1732–1804) מלמדות על העמקתו בשפות אלו.

לימודי הפילוסופיה שלו הכירו לו את הגותו הפילוסופית של עמנואל קאנט (1724–1804) הנערץ על רבים מבני דורו בגרמניה, גם מתוך היהדות האורתודוקסית. הגותו של קאנט, הייתה – אליבא דזאב יעבץ – 'גדולה בעיניו כל חייו', והוא השתמש בתובנותיו של קאנט לגבי מגבלות התבונה האנושית כדי לכונן לו שיטה סדורה באשר לנושאים של 'תורה ומדע' וסתירות אפשריות בין תגליות המדע ובין חוקי התורה.

הסתירות הללו הן אלו שלא איפשרו להסיק את חוקי התורה הנצחיים מתוך הטבע, והצריכו את ההתגלות של מעמד הר סיני כדי לקבל את 'חוקי הטבע לחיים הנצחיים ולהצלחה האלוהית להוויות הרוחניות' כפי שהם מבוטאים בתורת ישראל 'שהיא כוללת חוקי הטבע העליונה'.

נישואים-ניסויים

בערך בגיל 20 נזרק ברוך יצחק הצעיר למערכה ראשונה של נישואין כושלים. הסתבכות נישואיו עלתה לו בטווח הזמן המיידי במחיר מאבק קשה סביב מינויו הראשון כרב עיירה.

מטבע הדברים לא שרדו פרטים רבים על פרשייה אישית כואבת זו ואף אנו לא נאריך בה, הפריטים הבודדים ששרדו הם: מכתב ברכה לשנה החדשה ה'תקצ"ג (ימים נוראים 1832) לכבוד חמיו 'הקצין ליב' ומכתב מאוחר יותר שבו כותב לו אביו רבי ישראל: "ואם ירצה ליב ימ"ש להחזיר לך את בתו הארורה, למען ה' לא תתרצה אליו". דברים קשים וכואבים שניתן להסבירם רק במשבר חריף, שכנראה כלל גם בעיות רוחניות או דתיות שגרמו לאביו להתבטא בביטויים קיצוניים וחריגים אלו, המהדהדים את ציווי הכתוב לגבי מסית לעבודה זרה (דברים יג ט) 'לא תאבה לו ולא תשמע אליו'.

שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת ה'תקצ"ה (1835), בהיותו בן 23, מכיל יומנו של רב"י 'דרוש שדרשתי בשבת שלפני חתונתי למזל-טוב שנת תקצ"ה'. אז נישא למירל, אם בניו, שעמה חי חיים מאושרים עד לפטירתה. כתב־היד של ספרו 'אהלי שם' מוקדש לאשתו זו 'הצנועה מרת מירל זצוק"ל [-זכר צדיקה וקדושה לברכה]'.

בערך באותה תקופה החלה מתפתחת הקריירה הרבנית של אביו, רבי ישראל, שהתקדם מרבנות העיירה הקטנה וורניק לעיירה הגדולה חודז'ייז' (Chodzież) ששכנה גם היא במחוז פוזן-פוזנן ושימרה עדיין את שמה הפולני, שמה הפרוסי החדש יהיה: קולמר (Kolmar in Posen).

"אני אלך כנגד זה"

קשרי הידידות והתכתובת התורנית בין רבי ישראל ליפשיץ ובין הרב המשמעותי ביותר באזור באותה תקופה, רבי עקיבא איגר – שהיה אז בשיא פרסומו, רבה של פוזנא (פוזן) הגדולה מזה עשרים שנה ומגדולי המשיבים באירופה היהודית – היו טובים וענפים. חידושיו והערותיו של רע"א משוקעים לעשרות או מאות בחיבור 'תפארת ישראל' וכמה תשובות בספר השו"ת שלו ממוענות לרבי ישראל.

אך דבר מכל אלו לא עמד לרבנים לבית ליפשיץ, כאשר ביקש רבי ישראל לשמר את רבנות וורניק, שאותה עזב זה עתה, בידי המשפחה. מדברי אנשי הקהילה עולה תמונת הדברים הבאה: בעקבות פרישתו של רבי ישראל מוורניק לטובת חודז'ייז', פנו אנשי הקהילה לרבי עקיבא איגר שהציע להם רב כלשהו 'איש חיל להראות לנו את הדרך אשר נלך בה'. הם עשו כעצתו ומינו את אותו רב, אך הלה שנחשף עם בואו לוורניק לסחיטה בטענות שונות מצד שניים מחברי הקהילה, 'הלך בשלום לביתו ונותרנו כתורן בראש ההר…'.

בשלב זה עשה בוורניק רבי ישראל ליפשיץ, רבה לשעבר של העיירה, שנחשף לסאגה והציע כפתרון למנות את בנו העילוי בן העשרים ואחת. הוא משכיל ומלומד, תלמיד חכם שידיו רב לו בהלכה. וכזכור – גם ריחיים אין בצווארו, אשתו הצעירה עזבה את הבית, מרצונה או בהוראת אביה.

המינוי קם ונהיה, אך לא נשא חן בעיני חלק מחברי הקהילה, אולי אותם אלו שניסו לסחוט את הרב הקודם. הם שלחו מכתב תקיף לאנשי הקהילה בחודז'ייז' ובו זעמו על מעורבותו של רב הקהילה, רבם לשעבר, במינוי הרב החדש.

כך או כך, הפולמוס סביב המינוי הגיע לידיעת רבי עקיבא איגר, שזיהה בו מטעמיו שלו, סיכון פוטנציאלי הרה־אסון. המתח על הנהגת הקהילות בין ועדי־קהל שוחרי מודרנה והממסד הישיבתי והרבני הוותיק נכח במלוא עוזו בכל ההוויה האירופית החשופה לאמנציפציה. וכפי שידע רבי עקיבא איגר מנסיונו, הקרב ניטש לאורך גזרה רחבה מאוד. כל הארץ הייתה חזית. רבנים רפורמיים החלו לצוץ בכל אתר ואתר, ולמרות ואולי בגלל שבחבל פוזנן הפרוסי-פולני היה מספרם מועט, חשוב היה לנהוג במשנה זהירות.

סעיפים טכניים גוייסו מ'הפרוטוקול' כדי לסייע בקרב המאסף הזה ולפסול טכנית רבים מהרבנים הצעירים שלא ניתן היה לתהות על קנקנם, כדי לסכל את מועמדותם האפשרית. וגורלו של ר' ברוך יצחק ליפשיץ לא היה עתיד להיות שונה.

בחור צעיר מאוד, בוגר אוניברסיטה, ממשפחת רבנים מיוחסת. וכעת גם רווק, נטול עוגנים מחייבים. כל אלו הציבו את רב"י בקבוצת סיכון-גבוה. מצב העניינים הכלל-ארצי היה בכי רע, ולכן למרות היכרותו האישית עם אבי משפחת ליפשיץ, החליט לעצור את המהלך מחשש ליצירת תקדים ומדרון חלקלק שיביא בעקבותיו עוד ועוד מינויים של צעירים מוכשרים נעדרי כל יכולת או רצון להנהיג את קהילותיהם בדרך ישראל סבא.

הוא מיהר ושלח מכתב לרב ליפשיץ האב, שאותו הוא מכנה "כבוד הרב המאור הגדול חריף ושנון מו"ה ישראל". גוף המכתב ידידותי פחות:

"שמוע שמעתי ותרגז בטני שמעלת כבוד תורתו התמהמה בווראניק ימים מספר לאסוף לו דעות בהעתרת דברים לאיש ואיש לקבל בנו הבחור נ"י לרב אב"ד… לבי בערה כאש על זה, להנהיג חדשות זו גם במדינה זו, לקבל פנוי ורך בשנים על כסא ההוראה – אזכיר מה שאמר לי זה כמה שנים כשבא מהמבורג – ויצמחו מזה קלקולים רבים כי מהם ילמדו שאר קהלות ויקחו להם מאשר ימצאו, כאשר אנחנו רואים איך הוא בעוונותינו הרבים. ובפרט בנו, שהוא מילידי ווראניק, לא יכון בעיני דבר כזה".

הוא דורש שהרב ליפשיץ עצמו יבטל את כל העניין ומודיע כי יטיל בעצמו את כל כובד משקלו הרבני למניעת המינוי: "ובאמת אני אלך כנגד זה ואעשה מה שבכוחי לבטל זה, אבל טוב וניחא לי יותר אם לא אצטרך לזה ומעכ"ת בעצמו יחזור מדברו לקיים כזה ודי בזה. ממני הטרוד הכותב בנחיצה ובלב מר. הק[טן] עקיבא".

מכתב התגובה של הרב ליפשיץ שכלל בסופו התנצלות אם פגע בדבריו בכבודו של רבי עקיבא איגר, זכה לתגובה חוזרת: "ראיתי בסוף מכתבו שמבקש שלא ירע בעיני אם בי דיבר אשר לא כהוגן. זה אין מהצורך ואיני חושש על כבודי ח"ו, אבל בגוף הדבר אומר אני עוד הפעם ולא אזוז ממנו, שבנו לא יורה כלל וכלל בווראניק אף לפי שעה ואף לא ביעתא בכותחא [- ביצה בחלב. סמל לדבר היתר ברור] ודי בזה. ממני הכותב בלב מר. הק' עקיבא".

במקביל שלח הרב איגר מכתבים נוספים כדי לסכל את המינוי: 1. מכתב אישי "לה"ה הבחור כ' ברוך בן הרב דחאדזייטש" שבו הוא מוחה בפניו שלא להורות הוראה בוורניק ומדגיש כי גם סידור חופה וקידושין נחשב כהוראה לעניין זה. 2. מכתב לשוחט המקומי בוורניק שבו הוא אוסר עליו ועל שוחטים אחרים להביא שאלות הלכתיות לפני "הבחור ברוך יצחק בהרב [ד]חאדזייטש" וגם לא להיבחן בפניו על שחיטה או להעמיד את סכיני השחיטה לבדיקה בידיו.

לנדסברג

כמעשהו לאורך כל הקריירה הרבנית של בנו, גם כאן עמד רבי ישראל ליפשיץ בקשר מכתבים רצוף עם בנו, הוא מדריך אותו בהתמודדות מול מורה הוראה נוסף שהחל לפעול במקביל אליו בוורניק ומתח ביקורת, לקולא ולחומרא, על הפסיקות ההלכתיות שלו.

המצב הלך ונעשה בלתי נסבל, והאב המסור טורח להזכיר לבנו להתמיד בתורה מאוד, אבל לא לשכוח להקצות מעט מהיום 'להשתדל בשאר עניינים'. לשנן את הלטינית, היוונית והצרפתית שלמד באוניברסיטה "שכבר [יגעת] כמה זמן עליהם ולא יהיה כל טרחתך בהן על חינם".

כשהוא מודע לחששות שגרמו לעיקר ההתנגדות למינוי בנו כרב, הוא ממהר באותה נשימה להזכיר ולהזהיר: "ותראה להשתדל שבשעה שאתה עוסק בעניינים אחרים לא יבוא שום אדם אצלך, תסגור הדלת ויאמרו בני ביתך שאי אפשר בוא אצלך כעת".

משרת הרבנות הבאה שלו, הייתה בקהילת לנדסברג (לנדסברג שעל נהר ורטה, כיום גוז'וב ויילקופולסקי בפולין), משרה שבה נשא עד שנת ה'תרי"ב (1852). וגם בה היה עליו ללהטט כל העת על חבל דק, בין החלקים הרפורמיים בקהילה ובין הציבור השמרני.

הרקע האקדמי שלו היווה מקור לחשש מתמיד מצד החלק השמרני בקהילה, ומאידך הקפדתו על דקדוק ההלכה הייתה בלתי-מתקבלת על הדעת בקרב הרפורמים. אביו דירבן אותו שלא להיכנס לוויכוחים מיותרים על דקויות עם הצד השמרני יותר וביקש ממנו לפרט במכתביו על כל ויכוח פוטנציאלי כזה. גם כך, טען, מתרבים האפיקורסים (הרפורמים) כל העת, ואם תאבד גם את הקהל השמרני, יקיץ הקץ על עמדת ההשפעה שלך ולא יהיה טעם לרבנותך.

ניסיון בוטה להחזיר אחורנית את גלגל הרפורמה

הדוכסות הגדולה של מקלנבורג-שוורין, הייתה סמן שמאלי בכל הקשור לתנועת הרפורמה ביהדות גרמניה. בזה אחר זה כיהנו בה שני רבנים רפורמיים קיצוניים, שנודעו כמאורות גדולים בתנועה הרפורמית העולמית, אך היו כה רדיקליים עד שגם בקרב מועצת הרבנים הרפורמים בתקופתם נתפסו כקיצוניים וחלק מהצעותיהם נפסלו.

היו אלו סמואל הולדהיים (1806–1860) שהצעתו להעביר את יום השבתון ליום ראשון כמקובל בארצות אירופה הנוצריות, נדחתה ברוב גדול. ואחריו דוד איינהורן (1809–1879) שבניגוד להולדהיים שלל נישואי תערובת אך עדיין היה רפורמי קיצוני שבסוף ימיו הנהיג את הקהילה הרפורמית בארצות הברית.

רבנים רפורמים אלו, שהקדימו את זמנם גם בתוך הקהילה הרפורמית, הנהיגו שינויים בסדרי התפילה, ביטלו את ההפרדה בין גברים לנשים בחללי התפילה וחוללו שערוריות רבות.

שלטונות בוואריה ניסו בשלב כלשהו להתערב ולעודד את השבת ההגמוניה בקהילות היהודיות לידי האורתודוקסיה, והארכידוכס שלקח את הנושא כפרויקט אישי הזמין את הרב ברוך יצחק ליפשיץ מלנדסברג לכהן כרבה של הדוכסות הגדולה.

נהנה מתמיכת הרשויות, מיהר רב"י אל המלאכה כשהוא מלא עזוז. במה שמזהה ההיסטוריון מיכאל מאיר (בין מסורת לקדמה, ירושלים תש"ן) בתור 'הניסיון הבוטה ביותר להחזיר אחורנית את גלגל הרפורמה הדתית', הכתיב ר' ברוך יצחק שורת תקנות חדשות שחייבו, בגיבוי ממשלתי, את כלל הקהילות הקטנות בדוכסות.

הוא אילץ את בתי הכנסת להחזיר את המחיצה בין עזרת הנשים לחלל המרכזי, להחזיר את הבימה למרכז בית הכנסת. נוסח התפילה המקורי הוחזר במלואו ובוטלו כל התוספות או הקיצורים בגרמנית, קריאת התורה בפרשת השבוע הוחזרה על כנה במלוא אורכה לאחר שהרפורמים קיצרו את הטקס לקריאת קטעים נבחרים. אם לא די בכך, הדרשנים – מעמד חדש שפוצל בשנים האחרונות מתפקיד הרב – נאלצו לשלוח טיוטות של דרשותיהם לאישורו של הרב הראשי לפני שיכלו לשאתן בציבור.

בציבור האורתודוקסי הכללי, נקשרו כתרים לפעילות זו. כך למשל כתב הרב בנימין זלמן שפיצר (1826–1893; אשתו של הרב שפיצר הייתה בתו של החתם סופר ונכדתו של רבי עקיבא איגר), במכתב לרב שמואל צילץ (1802–1859) רבה של ניקלשבורג: "זאת מצאתי מחויב להגיד להדר"ג כי האיש הזה, הרב דשווערין מו"ה יצחק ברוך ליפשיטץ נ"י הוא צדיק תמים לוחם מלחמות ה' באשכנז, והוא בא אחר האפיקורס האדלהיים [=הולדהיים. הטעות במקור] שמה וטיהר הארץ מהגילולים דהאדלהיים ימ"ש…".

זה כבר היה יותר מדי. רב"י נתפס כעת כתקיף יתר על המידה והוא הועבר ממשרתו.

"נראה … כעצל טמן ידו בצלחת וכמתרפה במלאכת החיים"

עם פרישתו מרבנות מקלנבורג-שוורין, השתקע ר' ברוך יצחק בהמבורג ולא חיפש עוד משרה רבנית. הוא השקיע את מיטב מרצו בהוראת תלמוד בשיעורים בבית הכנסת ובארגון החינוך היהודי-שמרני בעיר זו, שהייתה אף היא ידועה כמעוז של רפורמה.

בבית הספר החרדי בהמבורג, שנוהל בידי הרבנים ד"ר שטרן וד"ר ליפשיץ, מצא העסקן והשד"ר הירושלמי משה זקס (1800–1870), דמות צבעונית ומרתקת בפני עצמה, את העובדה הבאה שהתמיהה את לבו: הלימודים הכלליים בבית הספר החרדי, הועברו בידי מורים נוצריים.

לתמיהתו, עליה דיווח לקוראי 'המגיד' בשנת 1862, נענה כי המנהלים כבר למודי ניסיון. המורים היהודיים ללימודים כלליים, הם בעצמם בדרך כלל מאלו הסרים מדרך הקודש ואין מורא שמים עליהם. לכן עדיפים מורים נוצרים. גישה זו התאימה היטב לגישתו של רב"י ליפשיץ שגרסה הפרדה בין ההשכלה האנושית, שאינה תלויה ביהדות אך היא מוגבלת לשכל אנוש. ובין לימודי היהדות התלויים בהתגלות ובמסורת המועברת מדור לדור מאז מתן תורה בסיני.

ארבעה ילדים הביאו מירל ורב"י ליפשיץ לעולם המתחדש, אחד מהם ר' שמואל היה תלמיד חכם מופלג ועילוי צעיר אך נפטר בגיל 23. בנם הצעיר ר' זכריה, המשיך את שושלת הרבנות ופרשנות המשנה, חיבורו על המשנה 'משנת שמואל' (המבורג תרכ"ז – ברלין תרל"א) הוקדש לזכר אחיו הגדול. הוא כיהן כרב בבית הכנסת הפרטי 'ליפמן-טאוס' בברלין.

בתקופת המבורג, התקופה האחרונה בחייו של ר' ברוך יצחק, עזב את כל ענייני המנהיגות והרבנות, והשתקע אל תוך עולמה של תורה. הוא אימץ את מנהגו של אביו (שהלך לעולמו בשנת ה'תר"ך, 1860) וישב לאורך כל היום עטור בטלית ובתפילין מתחת למלבושיו העליונים.

המעבר מחיי מעש פעלתניים, לחיי אברך הספון בבית המדרש ועוסק בהוראה לילדים ובשיעורי תורה למבוגרים בשלב מתקדם של חייו, מתבטא לדעת משה וינשטוק, שחקר רבות את חייו והגותו של ר' ברוך יצחק, בקטע שכתב רבי ברוך יצחק באותה תקופה והוסיפו לספרו של אביו 'תפארת ישראל'. הקטע עוסק בתפילת רבי נחוניה בן הקנה בעת היציאה מבית המדרש, תפילה שמתוארת במשנה במסכת ברכות. מדוע מתפלל האדם בצאתו מבית המדרש?

"לדעתי הקלושה אמר כן משום שמי שיושב חבוש וגלמוד בבית המדרש, טמון בירכתי בית העיון הקדוש, אשר בתוך זמן זה, הכל הוא בחוצות ובשוק העולם מלא מרוצה ותנועה. והבני־אדם, הסוחרים והפועלים יוצאים דחופים ומבוהלים בדבר העסק החומרי להשתדל בחריצות אחר ריבוי הממון והקנינים.

"באמת, התלמיד־חכם כזה המתבודד, כשיוצא דלתי בית המדרש החוצה, נראה בעיני עצמו וכל שכן בעיני בני ביתו וקרוביו, ושארו זו אשתו, כעצל טמן ידו בצלחת וכמתרפה במלאכת החיים. ועל כן צריך התלמיד־חכם לדבר בעצמו אל לבו דברים יורדים חדרי בטן ונופחים רוח חיים תוך פנימת נפשו להרגיש גודל יקרותו וכנשר יגביה עוף על כל השואפים על עפר הארץ בהבלי הזמן".

בשנותיו האחרונות התגורר ר' ברוך יצחק בברלין. שם נפטר ונקבר בי"ב טבת תרל"ח, 18 בדצמבר 1877.

*

בהכנת הכתבה הייתה לנו לעיניים עבודתו הנהדרת של ד"ר משה וינשטוק, 'אמונה והלכה בעולם המודרני: מפעליהם והגותם של ר' ישראל ובנו ר' ברוך יצחק ליפשיץ', ירושלים: האוניברסיטה העברית תשס"ח

לקריאה נוספת:

• מכתבי רבי עקיבא איגר, בתוך: שלמה סופר, אגרות סופרים, תרפ"ח. אגרות לא-לח.
• הרב מרדכי מאיר, רבי ישראל ליפשיץ זצ"ל – תולדותיו וכתביו, ישורון (לב) תשע"ה, עמ' קמח-קפ