חסד גדול עשתה איתי נעמי שמר, כשהלחינה את שירת העשבים, למילותיו של רבי נחמן. לפני עשור נהגתי להרצות בפני סטודנטים של הארגון המופלא 'נפש יהודי', והשיר הידוע עזר לי להכניס אותם לאווירת המדרש בבראשית: "אמר רבי סימון אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל". כל עשב, צמח ושיח יונק את כוחו ממשהו גבוה ממנו, שמשפיע עליו שפע חיים וברכה. צריך לדבר על קו החיים הזה שעולה מהקרקע לאורך העשב, עד לקצה העליון, ושם פוגש לקראתו את המזל שלו, שמושך אותו עוד כלפי מעלה, לגדול.
אנחנו ממוקמים על קו האמצע, הכי נמוכים בגבוהים, הכי גבוהים בנמוכים. מעלינו זוהרים עולמות רוחניים אינסופיים, גבוה מעל גבוה – שרפים אופנים וחיות הקודש. מתחתינו פרושים עולם החי – ארץ ימים וכל רומש בם, הצומח והדומם. דרגות לאין שיעור עד תהום רבה. ואנחנו, בדיוק באמצע. שילוב נדיר, יחיד במינו של גוף ונפש. בשלושה דברים דומים למלאכי השרת, בשלושה לבהמה.
נשלחנו לשחות את נהר חיינו על קו המים. רוב הגוף בפנים, מוציאים רק את הראש לנשום אוויר צלול, וחוזרים להתקדם בתוך המים. רוחני נותן משמעות לחומרי, חמצן נותן חיים לקיים גוף ונפש. ככה אנחנו, באמצע. גם וגם.
חיים בקומת הקרקע של העולם, רוחשים על פני האדמה. לזמן קצר, אפשר לחיות בקומת קרקע. להישאר נמוך, לחיות בגובה הדשא. אבל אז העיניים נמשכות לפנטהאוז. כי לאמיתו של דבר, אנחנו שייכים לגבוה. נבראנו בצלם אלוקים, לכן טבעי לנו לשאוף למעלה. אם לא מייבשים את המבט הזה, מצמיתים אותו. עד שהשכן מלמעלה גורר רהיטים, מזיז דברים, מזכיר לנו שיש קומה מעלינו. אם רק נשים לב, אם רק נזכור.
כנגד כל איבר גשמי, יש איבר רוחני מופשט. אנחנו רואים בעיני רוחנו, את שעיני הבשר אינן מסוגלות. כנגד כל כוח גשמי, יש כוח רוחני שמקיים ומחיה אותו, שיונק את כוחו מכוח עליון ממנו, וזה מזה שמעליו, עד למקור כל החיים בעולם, מי שהוא בעל הכוחות כולם.
אצל חכמי תורת הנסתר הגוף נקרא גם נעל. ממש כמו שהגוף לא יכול להסתובב יחף על פני האדמה, והוא צריך להכניס את הקצה התחתון שלו אל תוך נעל שתאפשר לו לנוע ממקום למקום. כך ממש, הנשמה אינה יכולה לפעול כאן בעולם. היא רוחנית מדי, עדינה מדי, מכדי שתוכל להתחכך בעולם המגושם הזה. לכן, היא מכניסה באלגנטיות את החלק הכי נמוך שלה, אל תוך הגוף החומרי הזה שלנו, ובאמצעותו מציבה את כף רגלה הענוגה על פני האדמה. כל מה שאנחנו רואים סביבנו, זה נעליים. לרוב בזול. אבל זו רק מראית עין, כי כולנו קשורים בחבל גבוה בלתי נראה, שקשור בקודקודנו ונמתח משם גבוה גבוה, אל שורש הנשמה. אנחנו לא רואים אותו, ונוטים להתעלם מקיומו. אבל הוא שם, וזה מרנין את הלב.
'לא קשה לך עם שיר השירים?' שאלה אותי קרובת משפחה בפסח האחרון, כשציינתי את אהבתי למגילה שהיא קודש קודשים. 'כל התיאורים המפורטים, והעיסוק במה שנראה גשמי לחלוטין?' אני מבין לליבה, כי אנחנו רגילים לצרות מוחין, וקשה לנו לתפוס רוחב יריעה. מי שרואה בחיבור בין זכר לנקבה, ענין חושני ותאוות בשרים, אכן מתגרד בחוסר נוחות מול פסוקי שיר השירים. מי שמסוגל להמריא, לראות בעיני רוחו, את שעיני הבשר אינן מסוגלות לראות, מסוגל לתפוס ולהכיל איזה עומק לא מכאן, יש בפסוקים נוראי ההוד של שיר השירים – קודש קודשים.
