לאחרונה, לקחתי חלק בתהליך מנהיגות חינוכית, אחד מני רבים המתקיימים בעת הזאת. לתהליך היו שותפים מנהלי מוסדות וראשי עמותות העוסקים ב'משבר החינוך הממלכתי', ב'מבוכה הערכית' ובכלל – בצירוף המילים שנדמה שלעולם לא יפסיק השיח סביבו: מצב הדור.
רוב מוחלט של השותפים לתהליך השתייכו לצד השמאלי של המפה, כשחלקם אף מזהים עצמם כ"פוסט ציונים". ישבתי שם כמייצגת את החינוך הממלכתי-חרדי והשתדלתי להיות בקשב מלא ועמוק לרחשי הלב של שותפיי.
כבר בשלביו המוקדמים של הדיון, נעה השיחה לעבר החשש הגדול מכולם, החשש מפני ההדתה וההשפעות השמרניות על מערכת החינוך.
בשלב מסוים, פנתה אליי אחת הדוברות, מנהלת של עמותה המקדמת חינוך לדמוקרטיה במערכות פורמליות ושאלה בכאב: "איזה סיכוי יש לכלים הליברליים שלי, שמחנכים להטלת ספק בכל האמיתות, אל מול הפונדמנטליזם החד-משמעי שלך?".
המילים הטעונות בהן בחרה להשתמש, הבעת הפנים המבוהלת והנימה המשוכנעת שלה, הצטרפו לכדי חרדה גדולה, שאולי לראשונה בחיי, הצלחתי להזדהות איתה.
חשבתי על עשרות הופעות המחזמר בהן הופעתי או צפיתי במהלך שנות 'בית יעקב' שלי. נזכרתי בכל הסמינריונים וימי העיון שעסקו ב"בית של תורה", וחשבתי על המוטיב החוזר בכל אלה: הרצון העז להמשיך את השושלת, להעביר את הלפיד לעוד דור אחד קדימה.
חשבתי על משימת החיים של הורים חרדים, לזכות לראות את ילדיהם ממשיכים לקרוא בשם ה'.
נזכרתי בהגדרה ששמעתי פעם מהרב אלחנן ניר לשאלה השחוקה 'מיהו חרדי': חרדי הוא מי שיעשה הכל כדי שגם הבן שלו יהיה חרדי.
ומנקודת המבט הזו, הבטתי בראשת העמותה לקידום חינוך דמוקרטי. הבטתי בעיניים החרדות שלה, המבקשות עבור הילד שלה את העולם שבעיניה הוא הנכון ערכית ומוסרית, ולרגע אחד, הבנתי אותה.
נשמתי עמוק, וכשרשות הדיבור עברה אליי, ניסיתי במילים פשוטות למתוח את הקו הזה. קו בין הורים שרוצים עבור הילד שלהם תמונת עולם אחת ולא פעם צריכים להתמודד עם אחרת.
ניסיתי להציף את השאלה, מי באמת אחראי על העברת הלפיד הזו. האם זה בהכרח תפקיד בלעדי של מערכת החינוך, או שמא דווקא בתוך הבתים, במסגרת המשפחה והדוגמה האישית, יש מקום לכך?
הדיון התלהט והפך סוער ואמוציונלי מרגע לרגע. אבל היה בו רגע שהצדדים הניציים ביותר בשולחן הבינו שההתמודדות של הורה ליברלי אל מול דגל 'משיח' צהוב בצפון תל אביב, לא מאד שונה מההתמודדות שלי אל מול דגלי הקהילה הגאה המתנוססים בירושלים בואכה המצעד. ושהחרדה הזו, הפחד מהרגע בו הילד שלנו שואל על העולם האחר, הם ככל הנראה מנת חלקם של שני הצדדים.
ורק אחרי שיתוף של אמת בשורשי הפחד, איך הוא נראה ומה ככל הנראה המקור שלו, העזנו גם לדבר על מפגש. על רגע של הסרת מגננות ונתינת צ'אנס לשיחה אמיתית. כזו בה כל צד מספר על צפור הנפש שלו ובו זמנית נותן אמון ברצון של האחר לשמוע עליה.
ואולי אז, הכלים הליברליים ייתפסו כדלים פחות, ואלה השמרניים יובנו כרחוקים מפונדמנטליזם, ויד מושטת תפגוש יד אחות ומתוך אחת מנקודות השבר הכי משמעותיות שלנו כעם, נצא לבשורת שלום.
איור: depositphotos
