אני אוהבת את פורים. זהו יום של שמחה, יום שבו גם האנשים הרציניים והמיושבים ביותר משחררים משהו מהשליטה ומאפשרים לעצמם להיות בעמדה אחרת. בילדותי אהבתי את ההכנות לפורים, את התחפושות, הרעשנים ואת הסעודה המשפחתית. אבל יותר מכל, אני זוכרת תחושה נעימה של קהילה, של מפגש עם קרובים וידידים במסגרת הליכה מבית לבית והחלפת משלוחי מנות.
בלי ששמתי לב איפשהו בין ילדותי לבגרותי התרחש שינוי והמצווה האהובה עלי עברה תהליך של שינוי. כבר במוצאי ט"ו בשבט, הסביבה הפיזית והווירטואלית, נכנסת לפאזה אחרת: "מה מכינים למשלוח מנות"? הקריטריונים אינם כתובים בתקנון רשמי אבל איכשהו מוכרים לכל. על המשלוח להיות: יצירתי, מושקע, עם נושא, רצוי שמתכתב עם התחפושת ואולי גם בעל מסר היתולי. וכך מצאתי את עצמי משנה את התנהגותי ומיישרת קו עם המסרים שאליהם אני חשופה, למרות שאיני שלמה עמם. למדתי להתאים את עצמי לסביבה. מודעות זו הובילה אותי להרהר בתהליכי למידה, בגורמים המשפיעים על ההתנהגות שלנו ועל הבחירה שלנו לאמץ אותם.
למידה, התניה ותאימות חברתית
חוקרים רבים עסקו בתהליכי למידה מתוך ניסיון להבין כיצד אדם מפנים ומעבד מידע ומגיע ללמידת התנהגות חדשה. איבן פבלוב (1849–1936), טבע את המושג "התניה קלאסית" המציע שלמידה מתרחשת כאשר נוצר קשר בין גירוי נייטרלי ובין גירוי המתרחש באופן טבעי. בניסוי המפורסם, השמיע פבלוב צליל בצמוד להופעת המזון שהציע לכלביו. הכלבים ריירו באופן טבעי לנוכח הופעת המזון אך כעבור מספר פעמים הם החלו לרייר גם לנוכח השמעת הצליל ללא הופעת המזון. זוהי למידה באמצעות קֶשר. הפסיכולוג ב.פ. סקינר (1904–1990) טבע את מושג ההתניה האופרנטית מתוך הנחה שלמידה קלאסית אינה יכולה להסביר את כל סוגי הלמידה. הוא תיאר למידה המתרחשת באמצעות קשר בין גירויים הגורם להגברת או להחלשת התנהגות תוך שימוש בחיזוק או בענישה. אלברט בַּנְדוּרָה (1925–2021) תיאר מנגנון למידה שונה משמעותית; לטענתו, רוב הלמידה הינה חברתית ומתרחשת באמצעות תצפית. לדבריו ילדים מתבוננים בהתנהלות הסובבים אותם, המבוגרים המשמעותיים, האחים והחברים, ומחקים אותם.
במסגרת חקירתו את הלמידה החברתית, סלומון אש (1907–1996) מחלוצי הפסיכולוגיה החברתית, ביצע בשנות ה-50 של המאה ה-20, סדרת ניסויים; נבדקים התבקשו לבצע משימה תפיסתית פשוטה ביותר: הוצג בפניהם כרטיס שעליו מופיע קו והם התבקשו לבחור מתוך שלושה קווים, קו הזהה באורכו לגירוי המקורי. כאשר הנבדקים נשאלו באופן פרטני, כולם בחרו בקו הנכון מבין השלושה. אך בנוכחות קבוצת "נבדקים", שהיו משתפי פעולה עם הנסיין ובחרו באופן מכוון בקו הלא נכון, 75% מבין המשתתפים יישרו קו עם משתפי הפעולה וביצעו בחירה שגויה. אש כינה תופעה זו תאימות חברתית (קונפורמיות).
מדוע אנחנו עושים זאת?
בשנת 1955, דויטש וג'רארד מצאו שתי סיבות מרכזיות המסבירות מדוע אנשים נורמטיביים ואינטליגנטיים נוטים לקבל החלטות ולפעול בניגוד לחושים, לערכים ולהיגיון שלהם. הסיבה הראשונה מתייחסת לידע; כאשר אנו חשים שאין לנו די ידע או ניסיון לפעול במצבים מסוימים אנו נוטים להביט אל אלו שלהם אנו מייחסים את הידע החסר ולאמץ את התנהגותם. כך, תלמיד בכיתה יסכים עם דעתו של חבר כיתה שאותו הוא מעריך כחכם, ויאמץ את דעותיו למרות שהן לא בהתאמה לדעתו. סיבה נוספת לתופעת תאימות חברתית מתייחסת לרצון להימנע מעונשים ולהרוויח חיזוקים, בדרך כלל חברתיים, מתוך שאיפה להיות "נורמטיבי" ולהשתלב בחברה. למשל, תלמיד ישתף פעולה עם חוקי מסגרת הלימוד למרות שאינו מסכים איתם (הימנעות מענישה) ומתבגרת תתלבש ותתנהג בדרך מסוימת על מנת להיות מקובלת ואהובה בחברה (חיזוק).
מקרה שמדגים את שתי הסיבות הללו הוא בעל תשובה המאמץ באופן אוטומטי את מנהגי משפחתו המאמצת מכיוון שלתחושתו אין לו די ידע או ניסיון אישי והרצון שלו להשתלב בתוך הקהילה הוא גבוה. מדובר במנגנון התנהגותי בריא המופעל במטרה להסתדר בצורה מסתגלת עם ובתוך החברה. בחברות שמרניות רמת התאימות עשויה להיות גבוהה יותר לעומת חברות פתוחות יותר, אך בכל הקשר חברתי היא קיימת ומשפיעה על התנהגות הפרט.
כל זה טוב ויפה בשני תנאים: האחד, שהסביבה משקפת נורמות ודרישות סבירות ובנות השגה. והשני שקיים איזון בין צרכי הפרט (מחשבות, רצונות, ערכים) ודרישות הסביבה ואחד לא גובר או מוחק את השני.
בעבר, הסביבה והחברה היו אינטימיים; משפחה, חברים, בית ספר, קהילה – והנורמות היו בהתאם. אך בעידן הרשתות החברתיות מושגי "החברה" ו"הקהילה" השתנו והתרחבו. קהילות פייסבוק ועוקבי סטטוסים ואינסטגרם מונים אלפי אם לא עשרות אלפי חברים. אנחנו רוצים להיות אהובים ומקובלים ולעמוד בדרישות ובנורמות החברה. אך אט אט מופרים התנאים: הסביבה הווירטואלית לרוב אינה משקפת את המציאות הממשית ומציבה דרישות וסטנדרטים שאינם סבירים ובני השגה, והאיזון בין ערכי הפרט ובין הסטנדרטים המוצבים מצד החברה מופר. וכך לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו מופעלים על ידי נורמות חברתיות בניגוד לערכים ולתפיסות שלנו. כתוצאה מכך אנו עשויים למצוא את עצמנו מרוקנים ומתוסכלים.
אז מה עושים?
אנו נפגשים בדילמה זו כמעט בכל תחום בחיינו: מחד, אנחנו יצורים חברתיים הזקוקים לקשר ולשייכות על מנת לשגשג, לכן לא שייך "לזרוק הכל" ולהתנתק מהחברה. מאידך, לניסיון לעמוד בסטנדרטים מחירים כבדים, רגשית, חברתית, כלכלית ועוד.
נדמה לי שהפתרון נעוץ ביכולתנו לעצור, לחסום את רעשי הרקע ולבדוק: "איך אני רוצה לראות את עצמי במצב הזה?" ו"מה אני יכול לעשות כבר היום, שיכול לקדם אותי אל עבר הערך הזה?" אין צורך לעשות שינוי עצום, מספיק לעשות משהו אחד שונה שיעצור את האוטומט ויאפשר בחירה.
בשנה שעברה לפני פורים קיבלתי הודעה מחברה אהובה: "חברים יקרים", היא כתבה, "אני אוהבת אתכם ומוקירה את הקשר בינינו, לכן אני חשה בנוח לבקש שלא נחליף בינינו משלוחי מנות. אני מקווה שאינכם נפגעים מבקשתי, זו אינה כוונתי. אני רק מבקשת להוריד מכולנו את הלחץ ולאפשר לנו ליהנות משמחת פורים אמיתית. אני אמנם מבקשת שלא נעביר משלוחי מנות אבל אשמח מאוד לשמוע מכם, לברך ולהתברך ולאחל לכם פורים שמח". זו הייתה הודעה לא צפויה שפתחה לי פתח לחשיבה אחרת. אני מניחה שלא אוותר על משלוחי מנות ליקיריי, אבל השנה אנסה גם אני לצאת מהתאימות החברתית ולקיים את המצווה בצורה שמבטאת טוב יותר את ערכיי.
מה מוביל אותנו לקונפורמיות?
- במצבים בהם אנו מרגישים שחסר לנו ידע או ניסיון, אנו נוטים להביט אל אלה שלהם אנו מייחסים ידע וניסיון ולאמץ את התנהגותם.
- הרצון להרוויח מהחברה חיזוקים ולהימנע מסנקציות, כלומר להשתלב בחברה בהצלחה.
איור שער: shutterstock
