בין מקלחות הילדים בערב ובין המדפים באושר־עד, בין חתונות מרובות משתתפים לפשקווילים מרובי מילים, בין טלפון מהמורה רחל לטלפון מקבר רחל – החיים החרדיים מלאים ברגעים שדורשים לא מעט חוש הומור כדי לשרוד. אבל מה קורה כשהומור לא נשאר רק בבית, אלא עולה על הבמה?
שלוש קומיקאיות חרדיות – הניה שוחט, מיכל לויטין והניה בל – כבר מזמן הוכיחו שצחוק הוא לא רק אמצעי לבריחה, אלא גם כוח שמשנה מציאות. הן הולכות על החבל הדק שבין צניעות לפרובוקציה, בין הומור פנימי לבדיחות שמצליחות להצחיק גם את מי שמחוץ למגזר.
כדי להמשיך לקרוא נא אשרו לנו דיוור
איך הן כותבות בדיחות בלי לעבור גבולות? מה באמת מצחיק נשים חרדיות? והאם אפשר בכלל להתפרנס מלהיות מצחיקה בעולם שבו מותר להיות מצחיקה – אבל רק עד גבול מסוים? יצאנו לברר .
מיכל לויטין: "אפשר לדבר על הכל במגזר, רק בפורמט המתאים"
אז הלכתי לפסיכולוגית, פסיכולוגית קלינית.
היא שמה לי שעון, אומרת לי שיש לי 45 דקות, וכשהוא מצלצל נגמר הזמן.
שמה לי טישו, אומרת לי "זה חינם, תתחילי לקחת", אז התחלתי לקחת.
ויצאנו לדרך.
אני מספרת לה שהכל עלי ויש לי חרדות, עושה לי "אה אה".
שאלתי אותה "מה זה אה אה?", אמרה לי "זה אומר שאת צריכה להמשיך לדבר".
המשכתי לספר לה על הילדים שלי שאני הולכת לראות אם הם ישנים, עושה לי "אה אה".
ואני רואה שהם ישנים ואני חוזרת חזרה, עושה לי "אה אה".
ואז אני הולכת לראות אם הם נושמים, עושה לי "אה אה".
ואז צלצל השעון של ה"אה אה".
אני אומרת לה "תגידי, אין לך מילה אחרת חוץ מה-אה, אה?"
היא אומרת לי "זה עלה לך 400 ₪".
אמרתי לה: "תגידי, את לא מתביישת, שנים אני מקשיבה לבעלי ולילדים ולחברות שלי, עושה להם אה-אה, אה-אה, שקל לא לקחתי מהם, שקל!"
התייאשתי, הלכתי למישהי אחרת. הבטיחה לי שיהיה שיח רגשי.
סיפרתי לה שברגע שאני נכנסת למיטה, רגע לפני שאני נרדמת, הופ – חרדות.
ואז היא שואלת אותי:
"ואיפה זה פוגש אותך?"
"הרגע אמרתי לה – בלילה"
"לא, ואיפה זה פוגש אותך?"
"בחדר שינה"
"לא הבנת, איפה זה פוגש אותך?"
"על המיטה"
"אבל איפה זה פוגש אותך?"
"אמרתי לה – לאן את רוצה להגיע? לאן? לגלגול הקודם? בחיים לא נפגשתי עם עצמי ברברס ככה!" (מיכל לויטין)
מיכל לויטין (41) נחשבת לאחת מחלוצות ההומור במגזר, ומהקומיקאיות המבוקשות. היא מגיעה מבית חב"די ותמיד הייתה הילדה שהצחיקה עד שהחליטה לעשות מזה קריירה. נשואה ליוסי, המנכ"ל, הסוכן, הנהג ועוד. אמא לשמונה ילדים, וסבתא לנכדה משגעת.
איך התחלת?
"האמת שנולדתי עם כישרון לחיקויים. במשך שנים הייתי עושה חיקוי של כל מי שנפגשתי ושמעתי: מורות, מנהלת, שכנות מכל העדות, זמרות וזמרים ששמעתי מהשכנים. הכל. אני זוכרת שכבר מגיל גן הייתי עומדת על איזו רמפה או שולחן קפה קטן ומופיעה, וכולם סביבי היו מוחאים כפיים על כל קשקוש. בבית הספר ובהפסקות תמיד הייתי מוקד ההתעניינות, בנות מכל הכיתות היו סביבי, לא זוכרת שהתאמצתי להצחיק זה פשוט נשפך מתוכי.
"לא היה לי חלום להופיע כשחקנית, בטח לא כסטנדאפיסטית, שאז לא ידעתי שיש מקצוע כזה בכלל. באופן כללי, בכל עת דאגו בבית הספר להבהיר לי שלצחוק והומור אין מקום. היו מעיפים אותי מהכיתה כי הרסתי שיעורים בגלל הערה מצחיקה שהייתה נשלפת לי בלי שליטה. אבל ניחנתי בנוסף גם בכישרון שירה ובבית הספר קיבלתי במה יפה לכך. היו מופעי סוף שנה וראש חודש שהשתתפתי בהם, ומופעים בקהילה בהם הופעתי ושרתי, לרגע לא חשבתי שיום אחד אנשים לא ידעו שהייתי בכלל 'הזמרת של המגזר' ולא רק הסטנדאפיסטית החרדית הראשונה.
"מה שקרה בהמשך הוא שאבי ז"ל חלה ואני הייתי זו שהצחיקה אותו הרבה ליד מיטת חוליו. שם גיליתי את העוצמה ב'ליצנות רפואית' שלא הייתה עדיין נפוצה בארץ. מצאתי את עצמי משמחת לא רק את אבי אלא בעוד מחלקות. משם כבר המקצוע בחר בי, והבנתי שזו שליחות של הצלת חיים ממש. הדרך לבמות במגזר הייתה מאתגרת מאוד. הייתי צריכה להשיג אישורי רבנים ונשות חינוך וראיתי סייעתא דשמיא אדירה. הכל נפתח בפניי. מסתבר שהקהל היה צמא ממש".
איך את יודעת שסיטואציה מסוימת יכולה להפוך למערכון?
"לפי התגובה שלי או של מי שמסביבי, ככל שהתגובה יותר חריגה ומוקצנת רגשית, החל בבכי, דרך חרדה עד כעס וכמובן צחוק – כך הפוטנציאל גדול יותר. כולם סימנים בשבילי לזכור היטב את הסיטואציה".
מה מצחיק נשים?
"הכי מצחיק נשים זה להמחיש מה קורה להן בבית. לנרמל את העצבים, הבלאגן והחרדות. לפעמים צריך לעשות בדיקת דופק לקהל במהלך החצי הראשון של ההופעה ומחליטים לפי הצורך עד כמה הוא רגיש וכמה מצחיק אפשר לשפוך פה. אני גם אוהבת לאלתר. בשבוע שעבר שאלתי נשים בקהל במה הן עובדות ועל כל מקצוע שלפתי משהו מצחיק, אבל הצחוק הכי גדול נוצר סביב זו שעובדת בחברא קדישא ושאלתי אותה אם לא מפחיד אותה שאנשים סביבה זזים ומדברים… הקהל היה ברצפה מרוב צחוק.
"אחרי כל מופע שלי נשים מספרות לי שהן השתנו לטובה. משהו בהומור הטיפה קיצוני גרם להן להבין שהן אמהות טובות ורעיות טובות, גרם להן להבין שאין תחרות הספקים בין אשה לאשה, שאנחנו טובות בקצב שלנו. הרבה הרצאות יכולות ללמד את זה היטב, אבל סטנדאפ אחד מפנים את זה לעומק, ב-DNA.
"כדי שזה יקרה, הסוד הוא להחמיא לפני שנותנים ביקורת וגם הביקורת תהיה מאוד עדינה ועקיפה. אני מלטפת יפה עם הרבה צלופנים ואף פעם לא תהיה ביקורת על רבנים או זלזול בהלכות או חגי ישראל. כן תהיה המחשה של הקושי, כן יהיו קטעים של קומדיה של טעויות, אבל האשמה תהיה תמיד עליי, כטעות אנוש ולא חלילה של הדת. בעיניי סטנדאפ דתי נכתב קודם כל מהמסר. לפני שאני פותחת את הפה אני חושבת מה המסר שיהיה הפאנצ' הסופי שלי".
איך מזהים על מה מותר לדבר ועל מה עדיין אסור?
"לכל נושא יש את הקהל שלו. אפשר לדבר על הכל במגזר, אבל בכנס המתאים. לדוגמה כל נושא טהרת המשפחה לא יכול לעלות באירוע נשים רגיל, אפילו שיש רק נשים נשואות. זה חייב לבוא עם הכנה רוחנית מתאימה כדי שלא ישתמע חלילה זלזול בנושא. נושא ההיריון והלידה יבוא גם הוא בכנס מתאים ספציפי ולא במופע כללי".
מה המסר שלך לנשים חרדיות שרוצות להיכנס לעולם ההומור?
"קודם כל אל תקראי לעצמך 'סטנדאפיסטית' לפני שהקהל מכתיר אותך בתואר הזה. תגידי שהמופע שלך הוא הרצאה עם הומור או משהו אחר דומה. מוטב להפתיע את הקהל לטובה, מאשר לעורר ציפייה לסטנדאפ ובסוף להתאכזב. צריך לזכור שחייבים זמן שפשוף רציני מול קהלים שונים עד שהחומרים שלך מחודדים וטובים לכולם, אבל אל תתייאשי!".
מה עושים אם בדיחה לא הצחיקה?
"כלום, ממשיכים הלאה. מחייכים, מאשרים לקהל את התחושה שלהם, וואלה צודקים. זה לא מצחיק, נקסט. ברגע שאני רוצה לבחון בדיחה חדשה, אין לי קהל ניסיון. מה שאני עושה זה מודל כזה שפיתחתי לי לפי מה שלמדתי בחסידות. כתוב 'סור מרע ועשה טוב', אז בחב"ד הרבי אמר: עשה טוב ואז הרע ממילא יתמעט וייגמר… אז אני עולה עם 'החומר הישן' ומוסיפה את החדש בין לבין וככה בודקת על הקהל ומשלבת, ככה כל מופע עוד קצת מהחדש, עד שיש לי ביטחון להופיע רק עם החדש".
*למעקב אחרי הסטטוס של מיכל לויטין: 054-3032770
הניה שוחט: "יותר זול מטיפול פסיכולוגי"
מה שיטת אדלר אומרת בחינוך? אל תחנכי את הילדים, תחנכי את עצמך. הרי רוב הזמן אין קשר בין הפסקול לדמות שאת רוצה להיות.
"אמרתי לדבר בנחת! אצלנו בבית מדברים רק בנחת! אמרתי לא לכעוס, למה אתה צועק עליווווו??!!".
הרעיון הוא: אל תגידי להם למה אתם צועקים – אל תצעקי בעצמך.
אל תגידי להם לה אתם לא מסדרים – תסדרי בעצמך.
אל תגידי להם למה אתם לא אוכלים… אה, בזה אני דווקא טובה בלתת דוגמה אישית. אני מזל צלי.
***
אז מצד אחד, העולם מעודד אותך להיות מידה 36, מצד שני, מחנכים אותנו להעצמה נשית. ועכשיו, בהינתן המידע הזה, תגידו – אתן מכירות אישה שלא מרגישה עצומה?
אז בואו רגע נדבר על העצמה נשית.
יש טרנד עכשיו, לוקחים נשים באוטובוסים, במטוסים, ואומרים להן – לכו תעצימו את עצמכן.
עכשיו אני אומרת – מה צריך? איזה עוצמות כבר יש בנו!
ראיתן פעם אישה שהתקשרה לבעלה והוא לא ענה לה, אך נראה מחובר בוואטסאפ? ראיתן פעם אישה שהתקשרה לבעלה, והוא בממתינה, ואז משום מה היא התקשרה לחמותה, וגם היא בממתינה – איזו עוצמה יש לה בעיניים באותו רגע!
(הניה שוחט)
גילוי נאות: את הניה שוחט (36) אני מכירה שנים רבות ועוקבת אחריה מאז שהיא הייתה תיכוניסטית מוכשרת בת 16 עם כישרון כתיבה מופלא שהיה קשה להתעלם ממנו. אבל אפילו אני, שהכרתי את הצד הקומי שלה, ראיתי בו דבר שולי למול כישרון הכתיבה ויכולת המשחק הדרמטית.
כיום שוחט היא אחת הסטנדאפיסטיות הבודדות במגזר שעושות סטנדאפ טהור ועומדת על במה תחת הדמות שלה, ללא תחפושת. במקביל היא מחזאית, יוצרת תוכן, פרסומאית, שדרנית ומגישה. ויש לה הרבה מה לומר.
אז למי שלא מכיר, איך התחלת דרכך בסטנדאפ, ומה היית לפני?
"בעבר הייתי מנהלת חשבונות, שכירה בחברה של ההסתדרות. תמיד הייתי המצחיקולה, אבל לא חלמתי לעשות מזה מקצוע, יש הבדל מאוד גדול בין להצחיק בהרמות כוסית, ככה על הדרך, לבין שאשכרה ישלמו לך על זה. את העבודה החלטתי לעזוב בשביל כתיבה.
"כתיבה הייתה הבייבי הראשון שלי, היה תמיד, והיא עדיין, אבל החיים גלגלו אותי למקום אחר. חודשיים לאחר שעזבתי, נקלעתי לאיזו ישיבת כתיבה למופע כלשהו. המופע ההוא לא קרה, אבל מהכתיבה הזו יצא מופע עבורי.
"אני באה מבית שעושים בו צחוקים מהכל, אין פרות קדושות, הכל, צוחקים על עצמנו, צוחקים על כאב, אצלנו הצחוק היה התרופה האולטימטיבית להכל, וההומור נהיה כבר אוטומט באישיות שלי, אז בואי נגיד שזה לא הלם שבחרתי בזה כמקצוע, למרות שלא חלמתי שזה יקרה".
איך המשפחה והסביבה מגיבים לקריירה הלא שגרתית שלך?
"הכי מפרגנים, הכי מרימים. כשהייתי עושה קופות פתוחות, אמא שלי וסבתא שלי, כפרה עליהן, היו פותחות חמ"ל, טוב, בוא נראה איפה מפרסמים, מי הולך לקנות, אנחנו הולכים למלא לך את האולם. זו תמיכה שלא הייתה ועדיין לא מובנת לי מאליה, שממש מפרגנים. אמא שלי הייתה מגיעה איתי בלילות להופעות ונשארת עד הסוף, באמת פרגנה על מלא, לא הרגשתי איזו חריקת גלגלים או משהו כזה על הקריירה הזו".
בתור דמות להשראה, היא מצביעה על רביטל ויטלזון. "הרבה לפני שאני העזתי לעלות על במה, הייתה בשבילי השראה למישהי שכאילו מנרמלת, מנרמלת כאב, מנרמלת עייפות, מנרמלת דברים שכאילו אנחנו לא אומרים בקול אבל חושבים בשקט. גם עדי אשכנזי מהצד השני.
"גם נזכרתי השבוע שלפני המון שנים הלכתי עם חברה להופעה גדולה, שרתי ורקדתי באיזה אצטדיון בפתח תקווה, ואמרתי: וואו, מה? יכול להיות שיום אחד גם אני אעמוד על במה? כאילו. והיה שם איזה רגע כזה, שפתאום האמנתי שזה יכול לקרות לי. ו… וואלה, זה קרה לי לא פעם ולא פעמיים".
איך ממציאים בדיחה, או אם נדייק, איך מזהים שנושא מסוים הוא בעל פוטנציאל לככב בסטנדאפ?
"תראי, אין דבר כזה לשבת ולהחליט אני אכתוב עכשיו בדיחה על שעון, אוקיי? כאילו, זה יותר משהו שמגיע לבד, תופס אותך באמצע היום ללא הכנה, פתאום מישהו אומר משפט, הופ נדלקת נורה.
"לגבי הנושאים שיכולים לעבוד בסטנדאפ, אז ברור שיש את הנושאים הקלאסיים, הדיאטה והזוגיות והילדים וזה, אבל אם אפשר להכניס את זה לתוך כותרות, הייתי אומרת שמה שכואב מצחיק. אם זה כואב, אבל לא מדי כואב, לא טראגי, אז זה מצחיק, כי מה צחוק עושה? צחוק מנרמל, הוא נותן אישור לאנושיות הפגומה שלנו, כאילו, הנה, דיברנו על הפיל הלבן בקול, ולא מת העולם ואפילו צחקנו.
"ואני מוצאת שככל שאני מצליחה לגעת בנושאים יותר רגישים וכואבים, הקהל יותר צוחק באיזושהי הקלה כזאת. ברור שגם סתם לצחוק עכשיו על מזג האוויר וזה, זה גם מצחיק, אבל בעיניי צחוק הוא ריפוי, ולכן ככל שנגענו במשהו מורכב, בצורה חכמה כמובן, ועדינה ורגישה, אז עשינו את שלנו, פתרנו פה משהו".
האם יש נושאים שאת נמנעת, או דווקא היית רוצה לדבר עליהם, אבל את מרגישה שעדיין אי אפשר?
"תראי, אני מרגישה שעל דברים שאני חווה בחיים שלי, צריך לפעמים קצת פרספקטיבה להתרחק מזה ולדבר. כאילו, זה לא חכם וזה לא נכון להביא לבמה את מה שאני חווה ברגע זה. כשהתחלתי להופיע דיברתי המון על זה שההורים שלי גרושים וזה, אז ניגשה אליי מישהי ואמרה לי, וואי איך את מעיזה להביא את זה לבמה.
"אמרתי: אם זה הגיע לבמה, זה כנראה כבר עבר את הפסיכולוגית. כאילו, אם זה פה מולכן, הפצע כבר החלים. אני יכולה לדבר על זה בלי לבכות. בחוויה האישית שלי, מופע הוא סך הדברים שאני עוברת, לאחר שהם עברו בפילטר שלי.
"וזה גם באמת עניין של קהל. כאילו, יש קהל שהוא יותר פתוח, ויש קהל שהוא יותר סגור. יצא לי להופיע מול אלמנות ממגזר מאוד מאוד שמור, והרגשתי שאני לא יכולה שם לעשות הומור שחור של אלמנות. כאילו, גם אם טיפה ניסיתי, ואני תמיד מנסה כזה בקצוות לבדוק, הקהל כאילו, ששש, אמא'לה, אמא'לה, השם ישמור.
"זה לא רק עניין של נושא, אלא גם של סגנון, ולא אצל כולן עובד הומור שחור. עם הזמן למדתי בענווה, לא לנסות לחנך בכוח את הקהל. בסוף אני באה לתת להם שעה של גוד טיים, של להשתחרר, של קצת לקבל פרספקטיבה אחרת. פעם הייתי קצת לוחמת צדק, והיום אני בהרפיה. נכון, אני מביאה סגנון אחר, אני מביאה סגנון שהוא יותר ציני, וסטנדאפ הוא לא רק דמויות, אבל עדיין אני לא אתעקש להביא לך הומור קשוח לפנים אם זה לא נעים לך. אני לא צריכה שאישה תתכווץ בגללי. אני רוצה שהיא תנשום והיא תתרחב".
האם את מרגישה שיש נושאים רגישים שיותר קל לפתוח עליהם מתוך זווית של הומור ולהוביל תהליכי שינוי?
"אני מדברת המון על שנאה, שנאה של אהבה עצמית לנו כנשים, וזה משהו שאפשר הרבה לצחוק עליו, וגם להוביל בעדינות נשים לאהוב את עצמן, לכבד את עצמן, ולקבל את עצמן. גם בזוגיות, אני חושבת שאפשר להביא זוויות נוספות. מי שמונחת ברשתות החברתיות, כבר נהנית מעידן המאמאצחיק, והפוסטים, והקבוצות, וכולן כותבות, בעלי ככה, אמא שלי ככה. אז את קוראת את זה ואת אומרת, וואלה, אצל כולם המצב פחות או יותר לא משהו.
"אבל אישה שלא מחוברת לרשתות החברתיות, ובאמת בטוחה שאצלה הכי נורא בבית, ואצל השכנה שלה הכי מושלם, אז כשהיא יושבת במופע, ואני מעיזה לעמוד על הבמה ולדבר על בעלי, שלא בדיוק שוטף הבית, וכולן נקרעות מצחוק, אז היא אומרת לעצמה, אם כולן צוחקות, אז אצל רובן המצב גם ככה. ואז היא נרגעת, היא מרגישה שהיא לא לבד בחוויה שלה.
"בעיניי זה אחד הדברים הכי חזקים שסטנדאפ נותן. לפעמים אני מרגישה שאני מקריבה את גופי למדע, כדי שאנשים ירגישו שהם לא לבד בחוויה שלהם. כי הרבה פעמים להיות אישה ולהיות אמא זו חוויה מאוד בודדה, גם אם את מוקפת בחברות ובמשפחה, יש תמיד דברים אישיים שהם לא פשוטים. ואני אומרת, אמא'לה, כאילו, איזו זכות. זה לקחת את החוויות המאוד מאוד בודדות האלה, שלא מדברים עליהן, ובצדק, כאילו, לא אמורים לדבר עליהן, ולאוורר אותן, ולתת שם מרפא, ולתת שם צחוק, ולהגיד, וואלה, כולנו באותה סירה, מתנדנדת, שוקעת, אבל אנחנו מתמודדות, ואנחנו לא לבד".
כסטנדאפיסטית ויוצרת חרדית, איך את מתמודדת עם זה שמצד אחד את מנסה ליצור הומור, שנובע במגזר ומדבר אליו, ומצד שני, את לא רוצה לרדת עליו, ולקטול אותו?
"תראי, אני חושבת שדווקא כסטנדאפיסטית חרדית, מותר לי, מותר לי. לא לצחוק חס ושלום על הדת, אלא כאילו, על המגזר. אני מבפנים, אוקיי? אני לא סטנדאפיסטית חילונית שאומרת, אה, איך זה הולך אצלכם בשבת? אני אומרת, איך זה הולך אצלי בשבת? ואיפה הבעל שמתעכב בבית כנסת? אני חושבת שבסוף גם הכל הולך אחר הכוונה, ואני לא מגיעה אף פעם לצחוק על דברים, בטח לא בענייני הלכה, ממקום מזלזל, ממקום ציני, ממקום ביקורתי.
"בסוף, אני מתחילה ומסיימת את ההופעה שלי מרצון אמיתי, אמיתי, אמיתי, לחבר אנשים לעצמם ולקדוש ברוך הוא. מבחינתי זה אותו דבר, להתחבר לעצמך ולקדוש ברוך הוא. יכול להיות שתהיה מישהי שתרגיש שלא הייתי מספיק רגישה כלפי א', ב', ג', אבל אני יודעת מבחינתי עשיתי את המקסימום".
האם יש הבדל בין הומור חרדי להומור חילוני?
"אני חושבת שהומור זה מתמטיקה. בסוף זה ללמוד מה מפעיל אנשים, מה גורם להם לאבד שליטה, כי לצחוק זה קצת לאבד שליטה, לשחרר אותה. יש אנשים שיושבים מאוד קפוצים ומאוד בשליטה בהופעה, והם באמת לא צוחקים. גם אם משהו בתוכם נע, הם לא מרשים לעצמם להיות משוחררים.
"מה שכן, הומור חילוני, אם דיברתי על מה שכואב מצחיק, אז פשוט בהומור חילוני הרסן הרבה יותר מותר. אפשר לדבר על הכל, ובעיקר אפשר לקלל, וכל הקהל צוחק, כי משהו בקללה מנכיח עבור כולם את העייפות מהסיטואציה, וכשאני צריכה להגיד את אותו דבר ולהנכיח את אותה עייפות בלי לקלל, זה יותר מורכב, זה כמו לבשל בפסח בלי כל חומרי הגלם, אבל עדיין ברוך ה' זה עובד ואפשר לעשות את זה.
"אני יכולה להוסיף משהו קטן, שמבחינה תרבותית, הציבור שלנו, החרדי, ודאי ההארד קור, עדיין הרבה יותר נהנה מהומור שמגיע בצורה של דמויות, חיקויים והצגות, יותר מאשר סטנדאפ, שזה מה שאני מביאה, של לעמוד ולדבר על החיים. כאילו, הוא כן נהנה מזה, אבל זה עדיין חינוך שוק.
"באופן תרבותי, הוא מורגל במשך הרבה שנים למופעי קומדיה, מופעים שמתחפשים בהם, שעושים מערכונים, עושים כל מיני דברים, ופחות לדבר הנקי הזה של בן אדם, שעומד עם הבגדים שלו, בלי חיקויים ובלי שום דבר, ומדבר על החיים".
מה האתגרים שאת מתמודדת כסטנדאפיסטית חרדית?
"ככל שהציבור יותר שמור, ההומור צריך לעבור יותר בזהירות כי אי אפשר לצחוק על כל דבר. זה יכול להיתפס כליצנות, כזלזול. אז אחד האתגרים הוא לדעת ללכת בין הטיפות, על מה לדבר ועל מה לא.
"יש לי קטע נפלא על היריון ולידה, אבל ברגע שיש כמה נערות, או אפילו כמה רווקות, אז אני לא יכולה לדבר על היריון ולידה. וגם אם מישהי תגיד לי: עזבי, דברי, דברי. אני צריכה להיות זו שלוקחת אחריות, כי יכולות לשבת כמה נשים ולהגיד, סליחה, היו שם ילדות, והיא דיברה על היריון ולידה, אי אפשר לסמוך עליה. יש משהו בגבולות האלה של הומור, שהם כביכול יותר מסוכנים, ולכן אני כל הזמן עומדת על המשמר".
**למעקב אחרי הסטטוס של הניה שוחט: 052-4241129**
הניה בל: "לנצל את החשיפה כדי לעשות טוב"
תמונה הם רוצים, תמונה. כן כן כן, לא לא לא, זה משגע אותי הדברים האלה. כן, גברת פיינגלבוים, תאמיני לי שאין לך מה להפסיד. אני ראיתי את הבחורה ואני ראיתי את התמונה, אין קשר בין המצולמים לכתבה, את מבינה? אז תסמכי עלי. התמונה שאנשים שולחים זה הפוטנציאל של מה שהבחורה לא יכולה להיות לעולם. חחח. תעשי את עצמך כאילו לא שמעת. אז מה אומרת, מתקדמים ללא תמונה? לא מספיק לך עץ שורשים משרה אמנו? טוב, אני אבקש מהם תמונה. שלום שלום.
היי, הם לא מוכנים להתקדם ללא תמונה. היא לא מוכנה? אז צלמי את האחות. נעשה להם פה רחל ולאה. אבל אל תצלמי איפה שיש רטיבות בקיר. לכי למילר, השכנים העשירים שממול. לא, זה לא שקר, הוא ממילא יראה אותה בפגישה ויבין. ככה זה, בלי היצירתיות שלי זה לא יעבוד. שלום שלום.
שלחתי תמונה של הבחור במייל, מה לא קיבלת? קיבלת רק את הראש? אני אומרת לך, אני מרגישה לפעמים בארגון דאעש. אז אני שולחת לך את הרגליים. נו, מה לעשות, הוא בחור גבוה. הבחורה ביקשה מישהו שיעזור לה בפסח בארונות למעלה. שלום שלום.
לא כתוב ברזומה ישיבה? מה זה משנה איזו ישיבה, ישיבה של מעלה. הכל בסדר. לא תמיד צריך לדעת. הסקרנות הזאת. פעם הוא בישיבה, פעם הוא בעמידה. פעם הוא רוקד. מה, נקפיד על כל תזוזה שלו? כל טוב שלום שלום.
איפה הבחורה? תקועה בכניסה למלון? בדלת המסתובבת? טוב, זה אני אמרתי לך כבר לפני שבועיים שלא תאכל כל היום פיצות, כי הנה היא תקועה במשולש. תקשיבי לי, תגידי לבחור שיכנס גם הוא לדלת, שיסתובבו ביחד וינהלו ככה את הפגישה. כל טוב שלום שלום.
לא לא לא, היא לא בחורה שמנה. היא בעלת מידות. את ביקשת בחורה נוכחת. כל טוב, שלום שלום.
("זהבה השדכנית", הניה בל)
כל מי שמצוי מעט בעולם הוואטסאפ המגזרי, לא יכול היה לחמוק מהשם הניה בל (41), מלכת הסטטוסים של המגזר. בל, שפרצה לרשתות עם תחילת הקורונה, יצרה רפרטואר דמויות קומיות עשיר, כל אחת מהן מאופיינת למופת ועם שפה משלה, שקשה שלא להתאהב בהן, לגחך עליהן ולצחוק מהן.
בין סרטון מצחיק אחד למשנהו, היא עובדת כיוצרת תוכן ומשפיענית במשרה מלאה, מתוך תחושת שליחות לשמח לבבות – וגם להשביע אותם עם שלל מתכונים, אם אפשר.
הניה בל, זה באמת השם שלך?
"קוראים לי הניה בל, כשה'בל' הוא שם במה, בעצם שם המשפחה שלי הוא שם אחר, אבל רציתי להשאיר רק את עצמי בטירוף הזה ולא לגרור את כל המשפחה אחרי, ולכן אימצתי לעצמי שם במה קליט. אני אתן לך דוגמה, למשל, אם אני הולכת לבית החלמה אחרי לידה, ואני יושבת לי בחדר אוכל ואוכלת, ופתאום קוראים לי, לאמא של התינוק הבוכה ברמקול, אם הייתי פעילה תחת השם האמיתי שלי, כולן היו מסתובבות. כך אני עדיין יכולה טיפה לשמור על האנונימיות והפרטיות שלי".
איך הגעת למה שאת עושה היום?
"הכל אצלי התחיל מסטנדאפ על במות בכלל. תמיד הייתי הילדה הזאת שנותנים לה תפקידים, אפילו הייתי מפיקה לבד כל מיני הצגות, והצחקתי את כל מי שהיה סביבי. יום אחד אפילו הפקתי מופע לבד, הזמנתי פשוט את כל בני המשפחה והחברות וכל מי שרוצה להגיע, ועשיתי מופע סטנדאפ. אף אחד לא האמין שאני עושה את זה, אנשים קרובים ניסו להוריד אותי מזה, ואני ראיתי בזה תאריך שהוא מכונן, ובאמת היה מופע מאוד מאוד מוצלח, וכל המשפחה התרגשה איתי.
"משם התחלתי להופיע לבד ובתוך הרכבים, ואז בעצם התחילה הקורונה, ואנשים הפסיקו להופיע על במות, והתחלתי להסריט דמויות שלי. לא אותי עצמי, לא נחשפתי ברשתות עם הפנים שלי, אלא התחפשתי לדמויות שלי, והשתמשתי בכל מיני פילטרים כך שלא יזהו שזו אני.
"ביניהן הייתה הדמות הכי מוכרת שלי, שקוראים לה חסיה זוכמיר. היא בעצם מנהלת סמינר שכל בת סמינר הייתה רוצה לשכוח. בנות בעצם אמרו שהם צחקו מהדמות, והיא עשתה להן תיקון חוויה על מה שעברו, כל מיני טראומות שהיו להן בסמינר מכל מיני מנהלות שמדדו להן בשער את האורך של החצאית, וקראו להן לשיחה וכל מיני.
"אז בהתחלה הראיתי רק דמויות, אבל העוקבות שלי רצו לדעת מי האישה הזאת מאחורי כל הדמויות האלה, אז החלטתי שאני מעלה סרטון בו אני חושפת את עצמי, ומאז התחלתי לעשות דמויות עם הפנים שלי. למשל שדכנית כזאת, קלפטע ושוויגער, שנקראת זהבה, עם כלה שהיא קצת מרדנית, והיא גם שדכנית.
"לכל דמות שלי יש לה את הדיבור שלה, את המילים שלה המיוחדות לה, למשל חסיה זוכמיר יש לה טון עבה, וכל שני משפטים היא אומרת 'נגמר הסיפור' וצוחקת צחוק רשע כזה, וזהבה תמיד אומרת 'כן כן כן, לא לא לא, זה משגע אותי הדברים האלה', 'כל מה שאני אומרת גם אבא אומר, גם אבא אומר'.
"אלו משפטים שאנשים התרגלו לשמוע בדמויות שלי, ובעצם ככה הם התחברו לכל דמות, וממש גרמתי להם להאמין בדמות, עד כדי כך שבנות היו כותבות לי: 'אמא'לה, נראה לי שראיתי את חסיה זוכמיר באוטובוס', או: 'נראה לי שפגשתי את זהבה במכולת'. חוץ מזהבה היו עוד כל מיני דמויות, פזית שהיא כזאת אחת שמדברת ברחוב בקול, סיגלית שיש לה כזה בובו גבוה, בעצם דמויות שהן לא אמיתיות, אבל יש להן את החותמת שלהן".
חוץ מהדמויות שהיא משחקת, הניה גם מדברת בדמותה שלה בתור הניה, חולקת מתכונים רבים, וגם מעלה חיזוקים בנושאים שונים – במיוחד בעניין כיבוד הורים.
"אני מעודדת הרבה להתקשר להורים כל יום שישי לאחל שבת שלום. כל יום שישי יש שיר קבוע שאני משמיעה שחיברתי לאמא שלי, ואני תמיד מקדישה אותו, כל שישי. אני בוחרת קבוצה מסוימת מהעוקבות, פעם חד-הוריות, פעם נשים שהן מתמודדות עם ילדים אוטיסטים או תסמונת דאון, כל שישי ככה אני בוחרת למי להקדיש את השיר הזה, ואני בעצם מבקשת מהן לעצום עיניים, לשמוע את השיר, ולהקדיש לעצמן את השיר הזה כביכול מהילדים שלהם.
"וגם לא לשכוח להתקשר לאמא ולאבא לאחל שבת שלום. אם יש לך סבתא בודדה, גם להתקשר אליה. בעצם, ביום שישי, חובה שיהיה לנו את הקטע הזה שאנחנו שואלים את אמא שלנו מה שלומה ומאחלים לה שבת שלום, וכמה שיותר הרי זה משובח. כי בעצם, כל עוד יש לנו על הצג של הטלפון את המילה אמא ואבא, אנחנו צריכים לנצל את זה, כי אנחנו לא יודעים מתי המצווה הזאת תיגמר, מתי היא תילקח מאיתנו, כי אף אחד לא אומר לנו עד איזה גיל ההורים שלנו יאריכו ימים, או אפילו אנחנו עצמנו, וכל דקה שיש לנו לנצל את הכיבוד הורים הזה, אנחנו צריכים לנצל את המצווה הזאת, כי זה לא רק שכר לעולם הזה, זה גם שכר לעולם הבא".
איפה ההומור משתלב כאן?
"כמובן שכל מה שאני אומרת זה תמיד בליווי של הומור. גם כשהחיים טיפה עצובים אני מביאה את זה בסוג של הומור ואנשים מתחברים לאותנטיות הזאת ולפתיחות שלי, ליכולת שלי להשתעשע עם המציאות, ולא לפחד לדבר על מה שכואב.
"אני בעצם מאוד שומרת על הפלטפורמה שלי. לא ישמעו אצלי שירים לועזיים. אני לא אגיד מילים לא יפות. גם בצניעות אני מנסה לחזק ומנסה כמה שיותר באמת לשמור על סטטוס נשי ונקי, תוך כדי שאפשר לדבר ולצחוק על הכל והכל פתוח. כשמחברים פתיחות עם שמרנות, יש לזה ביקוש.
"יש לי קהילה גדולה של עוקבות, מחרדיות הארד קור ממאה שערים ועד נשים חילוניות שעוקבות אחריי, כי משהו שם עובר אמיתי, ולכן לא אכפת לך להקשיב לזה גם אם אלה לא בדיוק החיים שלך. את נחשפת לעוד חיים. אבל בדרך כלל רוב העוקבות שלי מגיעות מהמגזר ומאוד מזדהות עם כל מה שאני משתפת".
איך מתמודדים עם בדיחה שלא צוחקים ממנה?
"זה מאוד קשה, וזו אחת הסיבות בגללה עזבתי את תחום הסטנדאפ על במה, כי שם באמת יושבות מולך נשים, ואם מישהי לא צוחקת – זה מכאיב. יכולות לצחוק 95% מהנשים, אבל אם 5% לא צחקו את בעצם חוזרת הביתה עם התחושה הזאת, עם החמישה אחוזים שלא צחקו. ובסטטוס אני לא חווה את זה, כי אני מקבלת רק את התגובות המחזקות.
"אם מישהי לא צוחקת היא לא תכתוב לך 'וואי הבדיחה הזאת לא הייתה מצחיקה' אלא היא תהיה שקטה ואז את בעצם לא נחשפת לזה שהיא לא צוחקת. לכן להופיע על במה זה באמת היה קשה.
"אני לא אשכח שבאתי להופיע מול קבוצה מאוד סגורה ומאופקת, שלצחוק אצלן מצטייר כמשהו מאד פתוח ומשוחרר ובאותה תקופה גם מישהו משמעותי מהקהילה שלהן נפטר, מה שהפך אותן ליותר מאופקות, כך שלמעשה הופעתי מול נשים עצובות ואבלות. ואני פשוט לא ידעתי את נפשי. לא ידעתי מה לעשות. התחשק לי שהאדמה תבלע אותי.
"למרות שבדרך כלל כשהופעתי מול נשים זה הצליח, המתח הזה גרם לי לפרוש. הכרחתי את עצמי לעשות את זה כי כולם אמרו לי שאני מוכשרת לזה, אבל בתוך הלב משהו לא הרגיש לי נכון. לכן כשמצאתי את הבמה בסטטוס ברשתות החברתיות, משהו נרגע בי. הרגשתי שזו הדרך הנכונה עבורי להעביר את המסרים שלי, החיזוקים שלי וההומור שלי. וגם ככה כולן יכולות להשמין מהמתכונים שלי, כי זה לא פייר שאני אשמין לבד וכולן יישארו רזות".
איך מחדשים כל הזמן?
"כל הקונספט הזה שאני אומרת תמיד את מה שיש לי להגיד וכל כך הרבה אנשים יכולים לשמוע את זה ולצחוק, הוא מופלא. יש קשיים בעבודה הזאת. אין בוקר שאת לא קמה ואומרת זהו, נגמרה לי היצירה, נגמרו לי הרעיונות, ואז הקדוש ברוך הוא פשוט ממש מחדש אותך בכל יום, והוא מביא לך רעיונות, שאם לא הקדוש ברוך הוא היה הצינור לתת בי את המילים, את ההגיגים, את המחשבות, את הבדיחות, את הרעיונות, אין לי מושג איך אנשים היו ממשיכים לצפות בי.
"במקצוע הזה אני עובדת 24/6. ובשבת אני גם מרגישה שאני עובדת, כי בשבת מגיעות כל המחשבות הכי טובות, התסריטים הכי שנונים, הרעיונות הכי גדולים. שבתות שלמות אני מחכה רק למוצאי שבת כדי לפלוט את כל הרעיונות שרצים בתוכי על דף".
כמה את מרגישה אחריות אישית בתוך הסיפור הזה, כנציגת המגזר למשל?
"אני תמיד מרגישה שיש לי אחריות. בראש ובראשונה אחריות לקהל שלי. יש המון דברים שגם אם אני רוצה לומר אותם, אני יכולה לומר אותם בקרב המשפחה שלי, אבל לא יכולה להגיד אותם לציבור גדול, כי לכל דבר יש פרשנויות. אם מישהו חושב שמה שאני עושה זה לפתוח מצלמה ולהגיד את כל מה שאני רוצה, הוא טועה. יש המון שיקולים מה נכון לפרסם ולהגיד ומה לא. לחשוב תמיד מי ייפגע מזה, מי יבין את זה אחרת. כן, יש סוג של ניסיון לרצות את כולם בתוך המערכת הזאת.
"בנוסף, אני מרגישה שיש לי אחריות לציבור החרדי מחוצה לו, אחריות כנציגה של הציבור החרדי, כי התוכן שלי מגיע לקהל רחב יותר מאשר רק המגזר. הרבה נשים שחלקן לא מכירות את הציבור החרדי מבפנים מגיעות לצפות בי, והן חוות דרכי את החוויה של העולם החרדי בצורה אחרת. מהבחינה הזאת אני מרגישה סוג של שליחה".
**למעקב אחרי הסטטוס של הניה בל: 052-7149065**
תמונת שער: depositphotos
