פוזנן: מסע אל עירו של רבי עקיבא איגר

בסוף חודש מרץ האחרון חברת הלואו קוסט האירית Ryanair שבה לטוס מארצנו. אחד מיעדיה המחודשים הוא היעד הפולני פוזנן. אין ישיבע-בוחער שלא שמע את שם העיר, בעיקר משערי ספרי פרשני התלמוד וקורות ימיהם, אבל האינפורמציה הכללית על העיר לא גבוהה. כשדפדפתי ברשימת היעדים החלטתי במהירות, אני יוצא להבין מה קרה קורה ויקרה בפוזנן.

פוזנן היא אחת הערים הוותיקות בפולין. במאה ה-11 אף שימשה כבירתה. עיר ואם בישראל. בגולת יהודי אשכנז נחשבה כעיר תורה ויראה. רבני העיר היו כתר לכלל יהודי הגולה. המוכרים שבהם הם המהר"ל, הב"ח וכמובן – ר' עקיבא איגר וצאצאיו. פוזנן, או כפי שהיא מכונה באידיש – פוזנא, הייתה מהערים הראשונות באירופה שבהן ניתן ליהודים שוויון זכויות, ומועד תחולתן מתוארך לראשית המאה ה-13. בשלב מסוים היהודים אף היו כמחצית מתושבי העיר.

השליטה על פוזנן עברה ידיים מספר פעמים בין שליטי גרמניה, פרוסיה, רוסיה, ברית המועצות ופולין השונים עד שחזרה לידי רפובליקת פולין הנוכחית. 

נחיתה

סדרה ההשגחה ויצרתי קשר עם צמד תאומים ישראלי ששבו לעיר בפעם הרביעית. הם מחזיקים עסק שמספק שירותי תיירות בפולין. נפגשנו על הטיסה והצלבנו אינפורמציה. גיא, אחד מהם, מבין פולנית ומדבר מעט וגם שולט בחוקים ובכללי ההתנהגות. נמל התעופה קטן מאוד. תוך עשר דקות מהנחיתה כבר ישבנו במונית שגיא הזמין מראש. הנהג ניסה להרשים אותנו עם ידיעותיו אודות ההיסטוריה היהודית של פולין, אבל אני נקטתי בהומור שחור כדי להסות אותו.

כאשר התרברב בדמוגרפיה היהודית הגבוהה במאה הקודמת, שאלתי כביכול בתמימות: "לאן הם הלכו?". זה הספיק להשתיק אותו לדקותיים. גיא לעומתו, נדרך. "כעיקרון אזכור החלק הפולני בשואה עשוי להיות פלילי", הסביר. "חוק זכרון השואה שבטח שמעת עליו מאפשר לרשויות לעכב את המאזכר גם על בסיס אמירה קלילה". הרגעתי אותו שאני מודע לחוק, לסערה הפוליטית והמדינית שבאה בעקבותיו ואף מודע לתחולתו ואופן אכיפתו. אבל אני ממליץ להקשיב לגיא ולא לנהוג כפי שנהגתי.

העיר העתיקה

מרכז העיר השוקק נע סביב כיכר העיר העתיקה. גם רחובות היהודים סמוכים לה. לאחר נסיעה קצרה הנהג עצר בסמטה נקייה ויפה. שם עמד המלון שגיא ורז סגרו מראש. אני העדפתי להסתובב ולבחור מלון על בסיס התרשמות פיזית. 

ברחוב zydowska (בפולנית: היהודים), מצאתי מלון דירות קטן ומודרני. המחירים מגוחכים ממש. מחיר לילה במלון 4 כוכבים נע בין 150–400 זלוטי. כאשר הזלוטי מקביל בערכו לשקל. הרחוב שבו לנתי משתייך לאחד משלושת הרחובות בהם התרכזו בעבר רוב יהודי העיר.

הנחתי את חפציי בחדר ששכרתי ומיהרתי לצאת להכיר את העיר. לאחר הליכה בת דקה בלבד עמדתי בכיכר המרכזית. סגנון הארכיטקטורה אקלקטי ומשקף רבדים היסטוריים של העיר. המראה מזכיר במעט את פראג וצבעי הבניינים העתיקים מזכירים את האי בוראנו בוונציה.

סביב הכיכר פזורים בתי קפה, מסעדות, ברים וחנויות מזכרות. על קירות הבניינים נותרו סמלים עתיקים המספרים לצופה למה הם שימשו בעבר. חלקם שימשו לממכר ותעשיית מלח, דגים, נרות ומלח. במרכז הכיכר עומד בניין העירייה, אליו נשוב בהמשך. מכיוון שהייתה זו שעת צהריים, דילגתי על הכיכר כדי להספיק את האתרים הבאים שתכננתי ליום ההגעה.

קניון Stary Browar

התיירות הישראלית לפולין מרוכזת סביב שתי מטרות: שואה ושופינג. כן, זה נשמע צורם, אבל זו המציאות. בסדרת הנוער "כל עוד בלבב" העוסקת במסע בני הנוער הישראלי לפולין, הוקדשה סצנה למתח הזה.

בסצנה נראית תלמידת תיכון נוזפת בחבריה שיצאו למסע קניות, רגע לאחר ששבו מביקור במחנות ההשמדה. התיכוניסטית לא הבחינה שמאחוריה עומדת ניצולת שואה שהצטרפה למסע, ובידיה שקית נייר הנושאת את שמה של רשת אופנה מוכרת. כאשר הנערה מבחינה בה היא מתנצלת, אך ניצולת השואה מרגיעה אותה ואומרת "כשהייתי ילדה, כאן, לא היינו כבני אדם. אבל עכשיו, אף אחד לא ימנע ממני להיכנס לחנות".

האמת הצועקת מהסצנה הזו מיושמת ברמה יומיומית. הקו תל אביב-ורשה מאוכלס ברובו בצרכנים שטסים/טסות במזוודות ריקות שנועדו להתמלא ביבול הטקסטיל הפולני, מבטא מבלי משים את ניצחון החיים על הרוע. ניצחון השפיות על הטרלול האידיאולוגי. ניצחון הקפיטליזם החופשי, אם תרצו, על הפטרונות הרעיונית הכובלת.

גם פוזנן מכבדת את תעשיית השופינג ורחובותיה רצופים בקניונים שונים. אחד המיוחדים שבהם הוא ה-Stary Browar.

מבנה הקניון מיוחד. מיד כשנחשפים אליו מבינים שהוא נושא סיפור. ואכן, שיטוט באתר האינטרנט של הקניון מגלה שהמבנה שימש בעברו מבשלת בירה. סגנון הבנייה תעשייתי ומעוצב על פי הנהוג במאה ה-19. לאחר עצמאותה של פולין מהחסות הסובייטית, הוחלט להאיץ את ניצול הפוטנציאל התיירותי. לפיכך, העירייה שימרה את המבנה המקורי, הוסיפה לו אגפים בהשראת הסגנון המקורי והפכה אותו לקניון, אולם כנסים, מלון ומרחב הייטק. בקניון פועלות חנויות מותגים בינלאומיים ומקומיים. המחירים זולים בכ-10 אחוזים מהממוצע בישראל. גם אם לא תקנו כאן כלום, הביקור באתר נחשב לחובה.

טירת Zamek Imperial

במרחק קצר מהעיר העתיקה ניצבת טירה מרשימה ורחבת ידיים. זוהי למעשה הטירה האחרונה שנבנתה על אדמת אירופה. יתרה מכך, זהו המשכן המלוכני האחרון שנבנה ביבשת והצעיר מבין הקיימים כיום. הטירה נבנתה בין השנים 1904 ל-1910 עבור קיסר האימפריה הגרמנית וילהלם השני. המבנה עוצב בסגנון נאו-רומנסק וכלל מוטיבים גרמאניים רבים, שמטרתם המוצהרת להנכיח את השליטה הגרמנית בפוזנן. 

בינואר 1918 נשא נשיא ארה"ב וודרו ווילסון את נאום 14 הנקודות המפורסם, אשר הנקודה ה-13 בו התייחסה לעצמאות פולין מידי האימפריה הגרמנית. בנובמבר אותה שנה הסכימו האימפריות לנקודה ופולין זכתה לעצמאות. הטירה הועברה לידי הממשלה הטרייה שמיהרה להסיר את כל עקבות הגרמניות ממנה. כאשר הנאצים פלשו לפולין הם הפכו את הטירה לארמון קיט עבור הקנצלר, אך הלה מעולם לא חשב להשתמש בו.

כשפולין שוחררה, עברה הפקולטה למתמטיקה של אוניברסיטת פוזנן להתיישב במתחם. במהלך השנים התווספו לטירה מתחמי תרבות, מרחבים מוסיקליים, חוגים לאמנויות, מרחבי דיאלוג וחללים סטודנטיאליים. "זה אינו מוזיאון" מבהירה הפקידה בכניסה ומבקשת ממני לא להתרשם רק משאריות העבר אלא גם מהשימוש הנוכחי במתחם. ואכן, סטודנטים חולפים על פניי, מחזיקים יצירות עטופות בידיהם. ואמנים צעירים מנגנים בפסנתר ובצ'לו בחלל שבעבר שימש את הקייזר.

הארמון ענק ורחב ידיים. ברוב החדרים העיצוב נותר בצורתו המקורית וניתן להתרשם מיופיו. אולם מס' 5 משקיף לחצר הפנימית ועל קירותיו הפנימיים נתלו תחריטי נחושת עצומים המתארים את ההיסטוריה של פוזנן והטירה. לאחר סיבוב בן כשעתיים, יצאתי ממנה אל גינה רחבת ידיים, בצד ניצבה שוקת אבן המפוסלת על שנים עשר דמויות אריה. נזכרתי שכך מפרש בעל ה"מצודת דוד" את הביטוי "ים של שלמה" בספר מלכים. ההשראה של הארכיטקט, אגב, הגיעה דווקא מארמון האלהמברה בדרום ספרד.

כשחזרתי אל הטירה כדי לצאת מהיציאה הראשית, הבחנתי שכס הקייזר הוצב בחלל ששימש בעבר חניון למרכבות הסוסים שנשאו פנימה אורחים רמי דרג. ההיסטוריה, כך נראה, היא שיעור מעניין על הנזילות של העוצמה.

האתר פתוח בכל יום עד 20:00. מחיר הכניסה 7 זלוטי.

מופע העיזים בכיכר המרכזית

כאמור לעיל, כיכר העיר העתיקה היא מרחב יפהפה של בניינים בסגנון נאו קלאסי, ביניהם בתי קפה שבהם פותחים תושבים ותיירים את הבוקר בעצלתיים. סיכמתי עם התאומים שניפגש בכיכר בשעות הבוקר המאוחרות. נפגשנו והתיישבנו לצד שולחן קפה אקראי.

במרכז הכיכר עומד בית העירייה. כל יום בשעה 12:00 בדיוק פעמוני המגדל מצלצלים ומשער עץ הקבוע בצריחו יוצאות שתי דמויות עז עשויות עץ ונוגחות זו בזו. המופע מלהיב את התיירים ואת ילדי בית הספר המקומי שעומדים בשורה רוחבית, צופים ומוחאים כפיים. העז הוא סמלה של העיר והאקט המשעשע הזה הוא טקס קליל של הנכחת הסמל.

בתי הכנסת בפוזנן 

רחוב היהודים – Zydowska מסתיים בכיכר קטנה הקרויה על שם, איך לא, ר' עקיבא איגר. במרכז הכיכר עומד מבנה גדול, נטוש, מגן דוד חקוק בראשו. זהו בית הכנסת הגדול. האחרון ששרד משאר בתי הכנסת שפעלו בעיר. בנייתו החלה במרץ 1906 והוא נחנך ב-5 באוקטובר 1907. את בנייתו יזם והפעיל הרב והעסקן ר' זאב פיילכנפלד, והוא שימש את הקהילה האורתודוקסית של העיר.

התפילה האחרונה בין כתליו התקיימה בבוקר ה־9 בספטמבר 1939. באותו היום ריכזו הנאצים את יהודי פוזנן וסגרו את בית הכנסת. ב־1941 הוסב הבניין לבריכת שחייה עירונית, אך צורתו החיצונית נשמרה. לאחר נפילת מסך הברזל וכינונה של רפובליקת פולין העצמאית, המבנה הוחזר לשימוש הקהילה היהודית בעיר, אך זו בחרה שלא להשתמש בו. בשנת 2023 הבניין נמכר ליזם נדל"ן פרטי וכיום מתנהל מאבק לשימורו. במאבק חברים בעיקר פולנים בני המקום.

עמדתי מול המבנה העצום והתקשיתי לקבל את גורלו. חיי שטעטל תוססים, מסורת פלפול, פסיקה ויצירה הפכו לאנדרטת אבן רועמת בשתיקתה. איך אוכלים את זה?

גיא הבחין בסערתי ובחר להנציח את הרגע דווקא כשאני עם הגב אליו.

בית הכנסת העתיק

ברחוב ז'ידובסקה 15/15 עומד כיום בניין מגורים מודרני. בצידו פועל פאב בהשראת האמן וינסנט ואן גוך. אך עד לשנת 1945 עמדו במתחם שני בתי כנסת: בית הכנסת הישן, בו התפללו כנראה מאורי הגולה הנ"ל ששימשו ברבנות העיר, ובית הכנסת נחמיה, שנבנה במאה ה-18. 

בית הכנסת קהילת אחים

בפוזנן, כמו בערי גרמניה, התנהלו גם קהילות קטנות של אורתודוקסים ליברלים ורפורמים. במרחק קצר מאוד מבתי הכנסת הנ"ל, עמד בית הכנסת שלהם. הוא נבנה בשנת 1856 וכיהנו בו שני רבנים בלבד עד שחרב בשואה. היום עומד על חורבותיו מועדון מוסיקת פופ עצום.

הקהילה היהודית כיום

אזור בתי הכנסת, מבני הקהילה וכיוצא בהם כולל שלושה רחובות בלבד. במרחק של כמאה מטר בלבד מכיכר ר' עקיבא איגר עומד מבנה גדול המשמש את הקהילה היהודית כיום. הקהילה מונה כ־90 יהודים בלבד וכנשיאת הקהילה משמשת הגב' אליס קובוס.

לפני שטסתי, ניסיתי להשיג אותה באמצעות הפייסבוק ובאמצעות בית חב"ד ורשה, אך כשלתי. החלטתי להגיע ולראות כיצד יתגלגל העניין. על משקוף השער תלויה מזוזה המשתלבת היטב באבני הבניין האדומות. צלצלתי בפעמון, בחור גבוה פתח את הדלת. הוא ראה את הכיפה ובלי לדבר מילה הכניס אותנו פנימה. חדרי הכניסה משמשים כשלוחה של הארכיון הפולני הלאומי. הבחור, מיכאל שמו, הוא פולני מקומי חובב היסטוריה שסקרנותו להיסטוריה היהודית של העיר הובילה אותו לאקטיביזם לשימור בית הכנסת האמור לעיל. הוא הוביל אותנו לקומות העליונות, שם נמצא בית הכנסת הפעיל האחרון. עלינו, התפללתי מנחה ולאחר מכן עשינו סיור בשאר חדרי הקומה. בסמוך לבית הכנסת נמצא חדר הפעילות. שולחן גדול ניצב במרכזו. מיכאל הסביר לנו שכאן סועדים בשבת ובחג. בכל יום שישי בשעה 17:00 בדיוק, אחרוני היהודים מגיעים לקבלת שבת ולאחריה קידוש. גם חגים נחוגים באופן קהילתי סביב השולחן הזה. בחדר ישנם גם מוצגי יודאיקה, תעודות ותמונות המספרות ללא מילים את חיי הקהילה בעבר ובהווה.

בחדר פנימי גיא ורז מצאו תמונה של בריכה. זוהי הבריכה שהנאצים פתחו במתחם בית הכנסת העתיק. לצד תמונת הבריכה הוצב חלון קטן ושארית גדר תיל. על לוח קטן הוסבר שאלו נלקחו מחומת הגדר שהקיפה את בית הכנסת בימי המלחמה.

הסתובבנו במבנה נרגשים, מנסים לאחוז את אחרוני הרגעים של היהדות בעיר שההיסטוריה שלה כה עשירה ברוח ומסורת. 

אחרי כשעה הודינו למיכאל וירדנו לרחוב. נפרדנו שם. גיא ורז פנו לעסקיהם ואני המשכתי לתחנות הבאות.

גלריית המוזיאון הלאומי

בין העיר העתיקה לעיר המודרנית מפרידה שדרת עצים צרה. משהו בסגנון שדרות רוטשילד בתל־אביב, אבל יותר פשוט. השדרה מעוטרת בפסלים ובאנדרטאות לאומיות. בלב השדרה מתנשא מבנה בן כ־160 שנה. זהו המוזיאון הלאומי. כלומר, חמישית ממנו.

המוזיאון הלאומי מתפזר בין חמישה מבנים שונים הממוקמים במקומות שונים בעיר. לכל סניף של המוזיאון ישנה תמה מרכזית שונה. התמה של הסניף המדובר היא אמנות. סניף המוזיאון הזה מציג יצירות אמנות מקומית. רוב האמנים הם בני העיר או מי שיצרו בה במשך תקופה כלשהי בחייהם.

במוזיאון ארבעה מפלסים והיקף התערוכה כולל סגנון אמנותי מגוון: אימפרסיוניזם, אמנות מודרנית, ריאליזם, סימבוליזם וסוריאליזם. במוזיאון מוצגים יצירותיהם של שני אמנים פולנים חשובים: ינוארי סוחודולסקי ויוזף חלמונסקי. חובבי אמנות, גם לא מקצועיים, עשויים להתפעם בעמדם מול היצירות. אותי באופן אישי שבתה יצירתו של סוחודולסקי "נפוליאון במצרים".

ויש גם קשר יהודי. בקצה הקומה האחרונה, ממש בסופו של המוזיאון, תלוי דיוקנו של אברהם יעקב שטרן. שטרן היה משכיל שומר מצוות שחי ופעל בורשה במאה ה-18. שטרן היה ראש בית המדרש לרבנים בורשה ומתנגד בולט לתנועת החסידות. הוא נודע כאוטודידקט מבריק ולאחר שהשתלם במקצועות התורה למד גם שפות ומדעים מדויקים. הוא מוכר גם כחותנו של המלומד המשכיל התורני חיים זליג סלונימסקי (חז"ס). שטרן לא חי בפוזנן, אבל האמן הפולני אנטוני בלנק, בן העיר, התרשם ממנו וכשביקר בביתו צייר דיוקן שלו עם מכונת חישוב שהמציא, המשמש עד היום כתמונתו הרשמית.

קברו של ר' עקיבא איגר

מרוגש קמעא מהחשיפה ליצירות האמנות, יצאתי ועצרתי מונית לקברו של כתר העיר – ר' עקיבא איגר. לקבר של צדיק לא מגיעים בידיים ריקות, וכך ישבתי במונית והתעמקתי באחת מקושיותיו המפורסמות שזכרתי. הקושיה ביבמות יג ע"א אודות צרת אשת אח, אם מעניין אתכם. 

כשהגענו, הנהג הצביע על שער והודיע שזהו המקום. שילמתי לו והוא נסע הלאה. ניגשתי לשער שכמו בסיפור טוב היה נעול. צלצלתי באינטרקום אך איש לא ענה. הבטתי פנימה, זהו לא בית קברות במודל המוכר, שדה פתוח זרוע קברים. זו למעשה רחבת חצר פנימית המתפרשת בין בנייני מגורים.

משראיתי שאיש לא עונה באינטרקום, התחלתי להקיף את גוש הבניינים מתוך תקווה שאוכל לחצות את אחד מהם. בפתח אחד הבניינים עמד נער בלבוש היפ הופ ונאבק קלות בסקייטבורד חורק. הסברתי לו את מטרת הגעתי. הוא סימן לי לבוא בעקבותיו ולקח אותי אל מבוך חשוך מעט בתוך גוש הבניינים האפור. לאחר הליכה קצרה הוא פתח דלת ברזל שהובילה אל החצר הפנימית, יצאתי והוא מיהר לטרוק אותה.

בחצר עומדות מצבות ספורות בלבד*. רובן של רעק"א ומשפחתו. בקצה החצר עומד מבנה עתיק שנראה כאוהל מנוחת צדיקים, אך הוא דווקא משמש כעמדת פחי אשפה. קברי ענקי הרוח עומדים לצידו בשתיקה. חשופים תחת כיפת השמים. המצבות נקיות ומשופצות, אך העיצוב לא ממש אסתטי. ניכר שהושקע כסף רב בשיקום, אך מעט מאד מחשבה מקצועית. הסולידיות הזו הממה אותי. ענק תורני שכל ילד שומר מצוות יודע על גדולתו, אייקון שנוכח בכל ליסט של יהודים מרשימים בעת החדשה, קבור בחצר בניין מגורים בעיר לא הכי מוכרת? קברם של קטנים ממנו מהווה מוקד עלייה לרגל ואילו הוא שוכב בדממה, כשרוב המבקרים אלו פולנים שגרים בשכנות?

עמדתי מול המצבות הבודדות ודקלמתי מתוך זכרוני את ה'חבורה' ביבמות הכוללת את קושייתו. פניתי לצידו האחר של השער הראשי וביקשתי לצאת. כזכור, השער היה נעול. לאחר מספר נסיונות כושלים, הבחנתי בשוטר מקומי והסברתי לו את הבעיה מבעד לסורגים. השוטר שלף מתקן כלשהו, הפריד את הלשונית מהבריח ופרץ לי דרך.

*הערת מערכת: בית הקברות בפוזנן שבו נקבר רבי עקיבא איגר ממוקם ברחוב גלוגובסקה באזור לזרוס בעיר. בית הקברות שהיה חדש יחסית בעת קבורת רעק"א, נהרס במהלך מלחמת העולם השנייה בידי הגרמנים. לאחר המלחמה החליטו הרשויות המקומיות לא לשקם את האתר, האזור כולו נהרס ושימש את היריד הבינלאומי של פוזנן, יריד תעשייה נחשב שמתקיים מ-1920 עד היום. שרידי מצבות שנמצאו שלמות הועברו לתצוגה (לפידריום) בבית הקברות העירוני מילוסטובו (שנוסד בידי הכובשים הנאצים). בהמשך נבנה על השטח פרויקט מגורים. רק ביוני 2008, הבין מישהו את הערך התיירותי בקברו של רבי עקיבא איגר ואפשר הקמת מצבות זכרון לרב ולמשפחתו על חלקת דשא בקצה המתחם. על ה'מצבה' נחרת בהסתייגות: "…אשר טמון פה או בסמוך למקום זה".

הגן הבוטני Palmeria

הביקור על קברו של ר' עקיבא הסעיר אותי יותר מהמצופה. לא יכולתי לקבל את היחס שקברו זוכה לו בעולם היהודי. כדי להירגע שיניתי מעט מהתוכנית ועליתי רגלית במעלה הרחוב הסמוך. לאחר כעשר דקות של הליכה מהורהרת הגעתי לאתר מעניין.

פארק גדול משתרע בלב השכונה ובקצהו ממוקמת חממה גדולה. בתוך החממה גן בוטני מרהיב, הכולל צמחים ובעלי חיים ממדינות שונות. שמורת טבע בלב העיר. למבקרים מוסבר שעליהם לפסוע לאורך שביל מסוים, בין הצמחים והמפלים המלאכותיים. פסעתי לאיטי, הסנפתי את אוויר הגן המענג.

כשהגעתי לאחד המפלים המרכזיים, התיישבתי, עצמתי את עיניי, האזנתי לכל פכפוך המים ונרגעתי. לפני היציאה התיישבתי בקפיטריית הגן, הזמנתי בירה והתחלתי לכתוב את המסמך הזה.

השעה כבר הייתה מאוחרת. גיא התקשר וביקש שאחזור לכיכר. יצאתי והזמנתי מונית ליעד הבא.

אי הקתדרל וקיר התלת־ממד

לפני שתשקע השמש מיהרתי לאי הקתדרל. זהו אי קטן, מוקף בנהר הוורטה הזורם בתוך העיר. למעשה האי הוא אבן השתייה של פוזנן. ההתיישבות בעיר החלה בו והוא קרוי על שם הקתדרלה המתנשאת בלבו, בה נמצאו שרידים המצביעים על פעילות באי כבר במאה העשירית לספירה. האי שקט ונעים יותר משאר רבעי האי וניתן להעביר בו אחה"צ נינוח, אבל אני הייתי ממוקד. רציתי להגיע לרובע סרודקה.

ברובע סרודקה, על קיר בניין תמים למדי, אויר הגרפיטי התלת־ממדי שהפך שכונה מנומנמת לביצה היפסטרית מתוירת. האמן ג'רארד קופטה, שראה את שכונת מגוריו דועכת, לקח השראה מתיאורי עבר של העיר ואייר, בסיוע שלושה אמנים נוספים, נוף אורבני עתיק על קיר הבניין. הוא כלל בציור מוטיבים עליזים כמו חצוצרן המנגן על גג ביתו או אביר שועט על סוסו בין הסמטאות. הציור הזניק את מניית השכונה והפריח את העסקים הפועלים בה.

מכירים את ציור הקיר ברחוב אגריפס, המתאר את חיי השוק בצבעים של פעם? זה בעצם מה שקופטה עשה בסרודקה. התפעלתי מהכוח של שכיית חמדה לשנות את מצבה הכלכלי של שכונה דועכת.

הזמנתי שוב מונית, חברתי לגיא ורז, שצירפו אליהם תיירת ישראלית ששהתה במלון שלהם. ישבנו לשתות משהו ופתחנו בשיחה ארוכה על פולין וישראל, פוליטיקה ועסקים וכמובן – יחסי דתיים-חילונים. שיחה שהייתה אולי גולת הכותרת של הביקור וספק אם הייתה מתאפשרת בשאון החיים בארץ.

בחצות חזרנו למלון לתנומה קלה לפני הטיסה הביתה. לא לפני שביקשנו זה מזה לחשוב על תובנות שעלו בשיחה. אולי עוד יצא מזה משהו.

מידע רלוונטי לתייר הדתי

• הגעה – מלבד קו התעופה של ריינאייר, ניתן להגיע גם מברלין, הממוקמת במרחק של שעתיים נסיעה בלבד, או מוורשה שבינה לפוזנן קיים קשר רכבות רציף. מומלץ לשלב את הביקור בפוזנן בביקור כולל בפולין או בצפון גרמניה, אך גם ביקור סולו אפשרי.
• אין בפוזנן בית חב"ד, אך ניתן ליצור קשר מראש על שליח חב"ד בוורשה ולקבל ממנו אינפורמציה אודות מוצרים כשרים בכל רחבי פולין.
• מומלץ ליצור קשר עם הקהילה המקומית לפני הגעתכם. אולי תצליחו היכן שאני נכשלתי.
• אנטישמיות – בפוזנן ישנה נוכחות מכובדת של טורקים, לבנונים ותוניסאים, כפי שניכר מהיקף המסעדות המזרחיות הנרחב. למרות זאת, אין אנטישמיות בכלל ברחובות. הילכתי בעיר כשלראשי כיפה גלויה ללא כל חשש. אפילו מדבקות וגרפיטי הקוראים לשחרור פלסטין אין בנמצא.
• מטבע – זלוטי. ערכו כמעט שווה לשקל ומעט זול ממנו. בכל מקום מכבדים כרטיסי אשראי ותשלום באמצעות Apple Pay.