בעידן המודרני והפוסט מודרני הפכה התרבות החזותית לדבר מרכזי ודומיננטי המשתלט על היחיד. אדם היוצא אל הרחוב בתמימות, נחשף לכמות עצומה של אינפורמציה הצועקת אליו: החל משלטים ותמרורי רחוב, פרסומות בתחנות אוטובוס ועל האוטובוסים עצמם, חולצות וסווטשרים, מדבקות על מכוניות, גרפיטי חתרני, ועוד לא דיברנו על מסכים דיגיטליים…
התחושה היא שאין ברירה, כמאמר הביטוי המפורסם 'אם אינך יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם'. כך נפתחה חזית נוספת לאידאולוג היהודי כדי לערוך בה עבודת בירורים. כבר התוודענו אל משנתו של הרבי מלובביץ אשר ביקש להשתמש בכלים הטכנולוגיים כדי להעביר מסרים בעוצמה ובכלים של בני הדור, והיה מהראשונים בחברה המסורתית היהודית להשתמש בסרטים וליצור תרבות חזותית אשר מאפיינת את חסידיו. מכאן נולד הרעיון של גלריית המקלט ליצור תערוכת כרזות של אמנים חרדים במרחב הציבורי, בשיתוף עם מפעל הפיס, שביקש ליצור אמירה אמנותית במרחב הזה.
המקום שנבחר לתערוכה היה ציר הרכבת הקלה, המשמש מעין קו תפר בין השכונות החרדיות והכלליות. ניתן לומר שיש כאן מעין חומה שקופה שלא ניתן להצביע עליה באופן מוחשי אך היא קיימת בתודעה הישראלית. תוואי הרכבת עבר דרך שכונת אבו בסל הישנה מול שוק מחנה יהודה שנהרסה לצורך התחבורה. אך ביקשו לשמר את זכרה באמצעות חזיתות בתים (פסאדות בלעז) אשר מספרות את הסיפור של השכונה שנמחקה. חזיתות אלו נתנו את השם…
