צבא: כבר לא מוקצה

האירוניה? באותו זמן מנחם כלל לא תכנן להתגייס. "האמת היא שבאותו הזמן בכלל לא שקלתי להתגייס וסתם זרקתי את זה לר"מ", הוא מודה. "אבל אחרי שלחצו עלי כל כך הרבה שלא להתגייס זה דווקא התחיל לדבר אליי והתחלתי לברר על זה ברצינות".

הלחץ רק הלך והתעצם כשבמקביל הוא קיבל צו גיוס כחלק מאלפי הבחורים שקיבלו צווים בחודשים האחרונים. "פניתי שוב אל ראש הישיבה והוא שוב פתח במסע שכנועים מרחיק לכת כדי שאוותר על זה", משחזר מנחם. "'נגבה אותך משפטית, נדאג לך כלכלית, נפצה אותך על זה שלא תוכל לטוס לחו"ל', הם באמת הביעו נכונות לתת לי כל מה שארצה העיקר שלא אתגייס".

החשש האמיתי של ראש הישיבה התגלה באחת השיחות הכנות ביניהם. "באחת מהשיחות שלי איתו שאלתי אותו ברצינות: למה אתה לא רוצה שאתגייס?", מספר מנחם. "אז הוא ענה לי שהוא יודע שאם אני אתגייס זה ייצור תגובת שרשרת שבעקבותיה יתגייסו עוד בחורים מהישיבה. 'אם תהיה מרוצה שם זה יכול לרוקן פה את בית המדרש', הוא אמר לי".

ההצעות הלכו והפכו נדיבות יותר. "היה אחד שהציע לקנות לי 'איזה רכב שאני ארצה' העיקר שאוותר על הגיוס". אבל מעבר להצעות הכספיות המפתות, מה שבאמת הטריד את ראש הישיבה היה החשש מהתדמית. "בין השורות הבנתי גם שהוא חושש שיגידו שבחור מהישיבה שלו התגייס".

בסופו של דבר, כשהבינו שהוא נחוש להתגייס, הציעו לו פתרון ביניים: "בסוף הוא הגיע איתי לסיכום שאני אעזוב את הישיבה, אלך ללמוד מקצוע ואתגייס בעוד שנה". ההסבר היה ברור: "'ככה גם אם תתגייס זה לא יהיה מתוך הישיבה ולא ישפיע על בחורים אחרים', הוא אמר". 

הסיפור של מנחם הוא חלון הצצה נדיר למאבק השקט המתחולל כיום בתוך עולם הישיבות ועל תהליכים טקטוניים שמשפיעים גם על הסמינרים. מאבק שבו הממסד מנסה בכל כוחו לשמר את החומות, בעוד הצעירים, בשקט בשקט, מתחילים לשאול שאלות. אבל השינוי האמיתי מתרחש דווקא בשיחות השקטות, הרחק מאור הזרקורים, כפי שנראה בהמשך.

מאז פרצה המלחמה והתחילו המאבקים המחודשים סביב שאלת גיוס החרדים, בחורי הישיבות עומדים בפני צומת דרכים היסטורי. מצד אחד – תורה מגנא ומצלא ופסיקת הרבנים בדבר האיסור המוחלט להתגייס לצבא, ומאידך – ההבנה, אולי לראשונה בחייהם, שצריכים אותם שם. אם ברמה המגזרית השינוי החל בקשירת ציציות לחיילים, במיקרו החלו להתעורר גלי שינוי אדירים.

"הייתי הולך לקרבי הכי חזק שיש"

בישיבה של מנחם לומדים כחמישים בחורים. "אף אחד מהם לא לומד יום שלם", כהגדרתו. בחודשים האחרונים למעלה מעשרה מתוכם קיבלו צו גיוס. למרות שתורתם אינה אומנותם, הם לא התייצבו. "הביאו לנו פאנלים מיוחדים שדיברו על זה, הציפו את הנושא שוב ושוב, סיפרו לנו כמה קשה שם, וצריך למלא פקודות, ושזה לא בשבילנו, וכשאחד מהבחורים אמר 'נו, אם אלך לשם אולי אצא בנאדם' הראש ישיבה אמר לו 'אם תלך לשם ותוריד את הכיפה בגלל זה, בנאדם אתה כבר לא תצא'. יש לא מעט בחורים שרוצים להתגייס בגלל הוואסח והנשק, אז דאגו לנו לפיינטבול וכמה מהם התחילו להתנדב בכל מיני ארגונים, העיקר שירגישו חלק, אבל שלא יתגייסו לצבא. ממש נלחמים בזה. הם מבינים שחבר'ה כמונו זה קהל היעד".

"תכל'ס, ברמה האישית אני מת ללכת להתגייס", מספר משה, תלמיד באחת הישיבות הליטאיות הנחשבות. "אבל אני יודע שבאותו רגע סיימתי בשידוכים. סיימתי פה, סיימתי שם, משפחה, עניינים. אז אני לא עושה את זה עכשיו". הוא מסתכל סביב בהיסוס לפני שממשיך: "אני לא סתם רוצה ללכת להתגייס. אני גם רוצה כי אני מבין ששם אני אעשה הרבה יותר מפה".

הפער בין השיח הפומבי לפרטי בישיבות מעולם לא היה גדול יותר. בעוד שבשיעורים ובשיחות המוסר מדברים על "קדושת וחשיבות לימוד התורה" ו"גזירת הגיוס", בחדרי החדרים מתנהלות שיחות אחרות לגמרי. משה מספר על חבר שחזר משבת חתן בקיבוץ לביא: "ניגש אליו בחור דתי לאומי ושאל אותו 'תגיד, למה אתה לא מתגייס?' אז החבר אמר לו 'כי ככה הרבנים שלי אמרו לי'. והוא שאל אותו 'רגע ואם הרב היה אומר ללכת להתגייס היית מתגייס?' והוא אמר 'ברור, אני הייתי הולך לקרבי הכי חזק שיש. כאילו אם הוא אומר לי מחר להתגייס, אני עושה את זה מחר בבוקר'. זאת אומרת שיש כיום לא מעט בחורים עם מוטיבציית שיא לגיוס, אבל הם חוששים לעשות את זה רק בגלל פסיקת הרבנים".

לדבריו, גם השיח בחדרי הפנימייה שונה. "חברים שיש להם אחים בצבא הופכים פתאום למוקד עניין, חבר'ה מדברים פתאום במושגים של גדודים וחטיבות, יש פה בחורים שיודעים מה ההבדל בין דרגות קצונה לדרגות נגדים, זה עולם שתמיד מאוד עניין את בחורי הישיבות, אבל עכשיו הוא גם מרגיש להם קרוב יותר".

אבי, שלומד בישיבת חברון-גבעת מרדכי ומשלים תואר בערב, מעיד על השינוי העמוק שחל בתפיסה: "לפני המלחמה לא חושב שעלתה בי אפילו פעם אחת לראש המחשבה להתגייס", הוא מודה. "לא כי הצבא הפחיד אותי, אלא כי – אני לא יודע אם זו תפישה שלי או משהו שקיבלתי מהחברה שסובבת אותי, אבל – מי שהלך לצבא הצטייר בעיניי כבחור חלש יותר. מישהו שלא הסתדר במסגרות אחרות ונפלט לצבא".

הוא עוצר לרגע ומדגיש: "אני חושב שהמילה 'נפלט' זו ההגדרה המדויקת. לא הצלחתי לתפוס שכלית את זה שמישהו יתגייס לצבא כמשהו שהוא לכתחילה, אלא רק כאלה שנפלטו או התגלגלו לשם".

אבל משהו השתנה מאז השביעי באוקטובר. "כשהתחילה המלחמה נחשפתי פתאום לעולם הצבאי דרך זווית ראייה שלא נחשפתי אליה קודם לכן", הוא מספר. "הכרתי פתאום צבא אחר, לוחמים אחרים, חיילים אחרים. הצלחתי פתאום להעריך ואולי אפילו בשקט בשקט להעריץ את אותם החיילים".

ובכל זאת, המחיר החברתי עדיין כבד מדי: "אם זה אומר שמחר אני אתגייס? ממש לא. אני לא אפגע לעצמי בשידוכים בגלל זה. גם אם אקבל צו גיוס אני לא בטוח שאתגייס, אבל אחרי החתונה זה משהו שבהחלט בא בחשבון".

אבי מעיד שזו לא רק דעתו: "אני מדבר עם בחורים בישיבה והשיח על צבא עולה שוב ושוב. אני יכול לומר לך שיש לא מעט בחורים שכבר אמרו שאם אכן יהיו סנקציות הם יתגייסו אחרי החתונה. אף אחד מהם לא מתכנן לשבת על הכיסא בלי יכולת לפרנס את המשפחה ולהביא לחם וחלב הביתה רק בגלל שהוא לא התגייס".

הדינמיקה בישיבות מורכבת יותר. "יש חבר'ה סתם שנושרים ואחרי כמה זמן מתגלה שהם התגייסו", מספר משה. "לאו דווקא נושרים לרחוב, סתם עזבו בשיעור ג' ובוועד רביעי פתאום התגלה שהם התגייסו. יש לי חבר שעזב את הישיבה למכינה באוניברסיטה העברית ומתמיין במקביל לסיירות; יש לי חברותא שמתמיין ל-8200 במקביל לזה שהוא בישיבה ואף אחד לא יודע על זה. בהחלט יש שינוי, שינוי משמעותי אפילו, אבל להגיד לך שזהו, עכשיו אפשר לגייס את כל בחורי הישיבות? אנחנו אפילו לא בתחילת הדרך לשם. כל עוד אין שינוי הוראתי זה לא יקרה", קובע משה נחרצות. "ברור לנו שכל עוד זה לא משהו מהרבנים זה לא זה".

"כיום אני לא אפסול על דבר כזה"

בשיח עם בחורי הישיבות יש משהו אחד שצץ ועולה אצל כולם: החשש מהשידוכים. אולי דווקא בגלל זה שווה לראות מה קורה בצד השני של המחיצה – בקרב בנות הסמינרים החרדיות.

"בתחילת המלחמה, בערך חודש אחרי שהיא התחילה, גיסי, בעלה של אחותי, התגייס לשלב ב'", מספרת הדס, תלמידת כיתה ה' באחד הסמינרים המיינסטרימיים ביותר בבני ברק. "בהתחלה הם ניסו להסתיר את זה, או בכל אופן לא סיפרו על זה, אבל בוואטסאפ הסתובבו תיעודים מיום הגיוס וראינו אותו שם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הצבא הפך למשהו שקרוב יותר אלינו. זה הבנאדם הקרוב הראשון שהתגייס במשפחה".

המפגש הראשון עם גיסה במדים היה רגע מכונן: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה הוא נכנס אלינו עם מדים", היא משחזרת בהתרגשות. "הרגשתי פתאום שייכות למשהו שלא הכרתי לפני זה, ולא רק שלא הכרתי אלא לא ידעתי שאני יכולה להזדהות איתו כל כך ברמה האישית. הרגשתי פתאום ממש גאווה או אולי אפילו הערצה".

מה שהתחיל כסקרנות אישית הפך במהרה לעניין קבוצתי. "בכל שבת שהם הגיעו אלינו, הייתי מתיישבת לידו ורוצה לשמוע עוד ועוד. איך זה בדיוק, ומה הם עושים, ומה הנשק עושה וכמה פעמים הוא ירה, ומטווחים, ודרגות, ומשימות ופקודות וכל כך הרבה דברים שלא הכרנו ופתאום הפכו לחלק מאיתנו.

"בהתחלה חששתי לספר על זה לחברות מהכיתה ולא ידעתי איך הן יגיבו על זה שיש לי גיס בצבא". אבל המציאות הפתיעה אותה: "חברה שלי ראתה אותו ברחוב עם מדים והשמועה עשתה לה כנפיים. והאמת היא שהן ממש התלהבו מזה. בכל יום ראשון, אחרי שבת שגיסי התארח אצלנו, הן היו מצטופפות סביבי כדי לשמוע עוד ועוד דברים".

הדס מסבירה את המשיכה הפתאומית לנושא הצבאי: "כי בסוף, צבא זה לא רק דבר 'גברי' אלא גם דבר שבאמת היה מנותק מאיתנו, מהציבור החרדי. פתאום, כשהמלחמה הפכה לנוכחת בחיים של כולנו, גם הצבא נכנס איתה מאותה הדלת. אם כואב לנו על חייל שנופל, זה אומר שאכפת לנו גם מחייל חי. זה משפט קצת קשה אבל זה חלק מהתהליך המחשבתי שאנחנו עוברות".

השינוי, לדבריה, לא נשאר רק בקרב התלמידות הצעירות אלא מורגש גם בקרב הצוות החינוכי. "בכיתה מתחתיי יש תלמידה שאחיה משרת בפלוגה החרדית של חטיבת הצנחנים", היא מספרת, ומוסיפה בחיוך: "עצם זה שאני יודעת לומר לך איפה הוא משרת אומר הרבה, כי עד המלחמה ידעתי שהוא בצבא ולא מעבר לזה".

לדבריה, היחס לאותה תלמידה השתנה באופן דרמטי: "עד לפני המלחמה אני יודעת שהיו לא מעט בנות שהסתכלו עליה בקצת רחמים כי אחיה בצבא. ושלא תבין לא נכון: הוא חרדי ושומר תורה ומצוות, אבל אתה יודע – הוא בצבא. ובציבור שלנו זה אומר הרבה. כיום, לעומת זאת, זה מקור גאווה. המורות רשמו את השם שלו על הלוח לתפילה, אפילו המנהלת הייתה נכנסת לשאול ולהתעניין, כל השיח השתנה פתאום".

השינוי, כאמור, מחלחל גם לעולם השידוכים, אם כי באופן זהיר: "אני יכולה לומר לך בפירוש שאני לא אתחתן עם חייל", היא מצהירה, "אבל אם לפני השביעי באוקטובר הייתי אומרת לך שלא אפגש עם בחור שרוצה להתגייס אחרי החתונה, כיום אני לא אפסול על דבר כזה". היא מהרהרת לרגע ומוסיפה: "ואם הסטריאוטיפ המגזרי היה משתנה בהתאם, ומי שנפגשת עם חייל לא היתה מסומנת כבחורה חלשה, כנראה שגם עם חייל הייתי נפגשת".

"עד לפני המלחמה, צה"ל וגיוס היו דברים שמאוד רחוקים ממני", מספרת תהילה, בוגרת סמינר הילדסהיימר שכיום לומדת לתואר ראשון בבר אילן. "אין לי במשפחה הקרובה אף אחד שהתגייס למעט בן דוד שהספיק להשתחרר לפני חמש שנים בערך". למרות היותה סטודנטית באוניברסיטה, הצבא היה עבורה קו אדום. "אמנם למדתי באוניברסיטה ואני נחשבת למודרנית ופתוחה ביחס לחברות שלמדו איתי בסמינר, אבל הצבא לא היה משהו שדיבר אליי".

היא נזכרת בהצעת שידוך שקיבלה לפני המלחמה: "אני זוכרת שהציעו לי בחור שבדיוק סיים שירות צבאי ואני פסלתי אותו על זה". ההיגיון שלה אז היה ברור: "הראש שלי היה: אם אתה כבר לא לומד בישיבה, תלך ותלמד מקצוע. תעשה משהו עם עצמך. ומבחינתי", היא מדגישה, "להתגייס לצבא לא היה נחשב ל'לעשות משהו עם עצמך'". הפרדוקס בעמדתה אז בולט במיוחד לאור העובדה שהיא מספרת ש"באותה התקופה כן נפגשתי עם בחורי ישיבה קלאסיים. לא חיפשתי דווקא בעל מקצוע או סטודנט. אבל חייל לא בא בחשבון מבחינתי".

אבל מאז השביעי באוקטובר, משהו השתנה באופן דרמטי. "מעבר לזה שאני כבר לא פוסלת בחורים שהתגייסו או שמשרתים כיום בצבא, אני אפילו בודקת בחלק מהמקרים למה הבחור שהציעו לי לא התגייס", היא מודה.

היא מתלבטת בשאלת מקור השינוי: "יכול להיות שזה השיח באוניברסיטה, יכול להיות שזה בגלל שראיתי בתחילת המלחמה איך הקמפוס התרוקן וכולם יצאו למילואים, יכול להיות שזה מה שאני רואה ושומעת בתקשורת, אבל כיום אני באמת לא מצליחה להבין את מי שלא מתגייס".

הסיפור על פגישת השידוך האחרונה שלה ממחיש את עומק השינוי. "לפני כמה שבועות נפגשתי עם בחור שעובד ברשת ספרים מאוד מוכרת. יש לו מקצוע מכובד ביד, הוא עשה לימודי תעודה במכללה יוקרתית, אבל הפריע לי ממש שהוא לא התגייס. הוא בן 24, בגיל גיוס, לא יושב ולומד, וכיום אני באמת לא מצליחה להבין למה לא לעשות את זה. מילא תגיד לי שאתה יושב ולומד תורה. אבל אתה לא, אז למה שלא תתגייס". המסקנה שלה הייתה חד-משמעית: "זה הרגיש לי כמו חוסר אחריות או חוסר אכפתיות והורדתי את השידוך בגלל זה. לא המשכתי אפילו לפגישה שנייה".

ייתכן שבעוד כמה שנים נביט אחורה על התקופה הזו כנקודת מפנה. רגע שבו החברה החרדית, בדרכה השקטה והזהירה, התחילה לשרטט מחדש את היחסים שלה עם אחד המוסדות המשמעותיים ביותר בחברה הישראלית. לא מהפכה רועשת, אלא שינוי איטי ומתון, צעד אחר צעד, סיפור אחר סיפור. ואם אכן יהיה שינוי, הוא יבוא רק בדרך הזו.