קח שני משחקים ותתקשר אליי מחר בבוקר

את ר׳ משה ברקאי אני מכיר מבית הכנסת, ורק לאחרונה למדתי שהוא לא רק יהודי חביב אלא פסיכולוג. ולא רק פסיכולוג אלא פסיכולוג קליני. ולא רק פ׳ ק׳ אלא מחזיק בסופרלטיב: מטפל באמצעות משחקים! משחקי קופסה! (ר' משה: "גם אני לא ידעתי שאתה לא רק צדיק אלא גם כותב, ולא רק כותב אלא על משחקי קופסה ולא רק משחקי קופסה אלא משחקי קופסה מודרניים! פשי!").

אז מה, ר’ משה, בשביל מה לערבב משחקים עם טיפול?

"קודם כל, משחק יוצר מקום בטוח. בשביל שהטיפול יהיה אפקטיבי, אני צריך לייצר אווירה מקרבת. הקרבה והזרימה שמשחק מאפשר – זה משהו שיכול לקחת הרבה פגישות להשיג בלי משחק. תוך כדי משחק נוצר שיח, שבמקרים רבים שווה ערך לשיחה טיפולית 'יזומה'.

"תשמע, אני לא 'מרמה את הילד' כדי לגרום לו לדבר. גם כשאנחנו משחקים 'סתם', אנחנו מגיעים לאותה עומק וערכיות של שיחה טיפולית. זה פשוט קורה".

איך אתה בוחר את המשחק?

"אני משוחח עם הילד, מנסה להבין במה הוא מתעניין – תחביבים, דמויות אהובות, עולמות תוכן. חשוב גם להבין את הרמה הקוגניטיבית שלו, וכמובן את תחושת ההצלחה. אני לא אתן משחק שממש קשה להצליח בו".

אבל איפה הממד הטיפולי בתוך כל זה?

"תחשוב על זה: תכנון אסטרטגי לטווח ארוך מאתגר נטיות אימפולסיביות. משחקים עם אלמנט של 'push your luck' (לדחוף את המזל) מלמדים להתמודד עם חוסר ודאות. פתאום אנחנו מדברים על דילמות חיים דרך המשחק.

"אני משחק 'רגיל': מנסה לנצח, לא מוותר, לא עושה 'כאילו'. תוך כדי, אני זורק משפטים כמו: 'וואי, זה מתסכל לקבל קלף שמוריד נקודות'. לפעמים זה מדליק מיד תגובה, ולפעמים זה שוקע ונובט אחר כך.

"אנחנו מדברים על הפסד, על ניצחון, על עיבוד חוויות. להפסיד בסביבה בטוחה – זה שיעור ענק לחיים. אגב, לא תמיד אנחנו מסיימים את המשחק – וגם בזה יש ערך".

נשמע מדהים. כשאני חוזר הביתה אני מיד שולף משחק ומתחיל לחנך את הילד!

"הו-הו, לא. אל תעשה את זה. אני בכלל לא אוהב את המושג 'זמן איכות' – זה נשמע מאולץ. לשחק עם הילד זה טוב רק אם אתה נהנה. אל תכריח את עצמך. הילד לא צריך את הפעילות – הוא צריך אותך. אם אתה נהנה, מדבר איתו תוך כדי, ושניכם מרגישים ביחד – אז נוצרה איכות".

סקירת משחק: שוק השיקויים (The Quacks of Quedlinburg)

• מעצב: Wolfgang Warsch
• אמן: Dennis Lohausen
• מפיץ בארץ: הקובייה משחקים

אצלנו בבית קוראים לו "שוקה", וזה משחק מגניב. למה? כי הוא צבעוני, עמוס ומבולגן על השולחן – ובמקביל עמוק, מלא מחשבה, ובעל מכניקות מעניינות של תכנון, הסתברות, ואווירה טובה.

על המשחק בקצרה:

כולנו רוקחים שיקויים בתחרות שוקקת. בפועל, כולנו שולפים רכיבים משקית אטומה – אם שלפנו יותר מדי רכיבים לבנים, התפוצצנו!

לא באמת, כן? אבל זה אומר שנרוויח פחות נקודות. כך נכנסת לפעולה מכניקת ה-push your luck – כמה רחוק תעז ללכת לפני שתפסיד הכול?

בנוסף יש אלמנט של bag building – אנחנו בונים לעצמנו שקית עם רכיבים טובים יותר ככל שהמשחק מתקדם.

כן, יש כאן קצת למידה – צריך להכיר את הרכיבים, להבין קומבינציות – אבל זה חלק מהכיף. המשחק דורש איזון בין מזל, תכנון ואומץ.

מתי ולמי?

שבת בצהריים, בני דודים, קבוצות מעורבות גיל – כולם ייהנו. המשחק מהיר, כולם משחקים במקביל, אין המתנה מעיקה.

מה אהבנו?

שילוב מכניקות מעולה, מתח בכל שלב, קצב זורם, תחושת התקדמות ואסטרטגיה.

מה פחות?

עיצוב מעט עמוס, דורש קצת ארגון, עקומת למידה בהתחלה.

מה הקהל אומר?

יוני (10): "אני אוהב את הפעם שהייתי אחרון ואז פתאום יצאה לי קדירה מושלמת וקיבלתי מלא נקודות!"

אמא עסוקה: "משחק חביב. אלמנט המזל משמעותי, אבל החוויה מהנה".

אבא גיק: "משחק אהוב. השילוב בין המכניקות ייחודי, והאווירה בבית כשהוא על השולחן – תמיד שמחה".

המשגיח: "הקופסה קצת מטרידה עם הגולגולת-עורב, אבל נסבל".

לאן ממשיכים מכאן?

אהבתם את בניית החפיסה? נסו את Dominion.

אהבתם את דחיפת המזל? לכו על Can’t Stop הוותיק.

שורה תחתונה:

כיף גדול, מאוזן, זורם, מושלם למשפחות ולקבוצות מעורבות.

ציון: 8.7 (ולשמור על השנדליר עם כל ההתפוצצויות).

השועל החמקמק Outfoxed!

• מעצבים: Colt Tipaton-Johnson, Shanon Lyon, Marisa Peña
• אמנית: Mélanie Grandgirard
• מפיץ בארץ: פוקסמיינד (FoxMind)

כאן יש לנו משחק שעושה דבר אחד עיקרי – ועושה אותו מצוין: היכרות. גם עם עולם משחקי הקופסה, גם עם מושג ה"דדוקציה", וגם עם הז’אנר השיתופי.

העלילה מתמקדת בשועל חמקמק (נקודות למי שהביא את המילה הזו!), שגנב את הפאי שגברת תרנגולת אפתה. כעת, התרנגולות יוצאות למסע ברחבי הלוח כדי לאתר רמזים ולזהות מיהו השועל מבין כל החשודים. עליכם לפתור יחד את התעלומה. בכל תור תצטרכו לבחור – האם לצאת לחיפוש אחר רמזים חדשים, או לנסות לפענח רמז קיים ולהפליל חשוד.

ובינתיים? השועל מתקדם צעד אחר צעד לעבר קצה הלוח – ואם יתחמק, כולכם תפסידו. אבל אם תתפסו אותו בזמן – כולכם מנצחים! כן, כולכם יחד! איזה כיף.

מנגנון פיענוח הרמזים כולל בדיקה של מאפיינים: האם לשועל הגנב יש, למשל, משקפיים? אם כן – צמצמנו את החשודים. אם לא – יש לנו שלילה. כך, בתהליך פשוט של אלימינציה ודדוקציה, תמצאו בסוף את הגנב.

למי, כמה, מתי?

המשחק השיתופי מעודד אחווה ושיתוף פעולה, גם בקרב ילדים צעירים – אפילו בני 4. אצלנו, כבר מגיל 5 הבינו את הרעיון בקלות, ונכנסו לעניינים בשמחה.

המבוגרים ייהנו בעיקר מהאינטראקציה עם הילדים, מהשמחה והדרמה, ומהתפעול של החלקים הקטנים. זה משחק חמוד מאוד, שזכה אצלנו לשולחן חוזר פעמים רבות לאורך תקופה ארוכה.

נראות:

האיורים יפהפיים (לטעמי), והחלקים עצמם איכותיים. השוס הגדול – חלון פלסטיק כתום ומגניב, שמאפשר לבדוק רמזים ומעצים את החוויה. הילדים נהנים להשתמש בו, להעביר אותו ביניהם, ולהרגיש שהם ממש בלשונים קטנים.

מה אהבנו:

שהמשחק מצליח להכניס ילדים צעירים מאוד לעולם התחביב. ילדים בני 4–5 לומדים לפתוח קופסה, לבצע סט-אפ, לנהל תורות, והכול באווירה שמחה ובריאה.

הדדוקציה מאוזנת – לא מסובכת מדי, אבל גם לא שטחית. המתח שנבנה במהלך המשחק סוחף את הילדים, ורגע ההצלחה או ההפסד יוצר חוויה רגשית מהנה. ההפקה טובה, והחוויה הכוללת – כיפית מאוד.

מה פחות?

אחרי תקופה אינטנסיבית של משחק, הוא נעשה קצת חזרתי. הילדים הגדולים מיצו, למדו לאזן את הסיכון שבקוביות (כן, יש תלות במזל), וחיפשו אתגר חדש. כשהאפקט של הגימיק ירד – גם רמת העניין ירדה, בהתאם לרמת הקושי הנמוכה.

אבל עד שזה קרה – איזה צחוקים היו.

מי אמר מה:

יוני, בן 10: "וואי, כן! שיחקנו בזה מלאאא. היה הכי כיף בעולם. אני רוצה פנדמיק”.

אמא מהנדסת-עסוקה: "הילדים נהנו, צחקו, צרחו – והעיקר, היו עסוקים שעות. מעניין איזה משחק למבוגרים עושה דדוקציה ברמה גבוהה באמת”.

אבא גיק-צדיק: "כגיימר, ברור לי שכמעט אין פה אסטרטגיה אמיתית או הפתעות. תלות גבוהה מדי במזל. אבל זה מפספס את המטרה – המשחק הזה נועד להורים שרוצים להכניס את הילדים לתחביב. וככזה? הוא מצטיין”.

המשגיח: "לא לאכול את השועל. חוץ מזה – הכול פיין”.

שורה תחתונה:

אחלה מוצר – בתנאי שהמטרה שלכם ברורה: לגרום לילדים בני 4–8 להתאהב במשחקי קופסה. המשחק עושה את העבודה, הוא איכותי, והוא פשוט… חמוד.

ציון סופי: 8.5

וטופי למי שהמציא את המילה "חמקמק”. חמקמק. חמקמק. אי אפשר להפסיק להגיד את זה.