דקה לחצות, אחרון הנודניקים נענה לדרישותיה של הדיילת ומתיישב בקול. תאורת הפנים של המטוס מתעממת ביד בשר ודם, ומשתלבת עם הלילה שהחשיך מכבר. קול גלגל שועט, וקול המנועים שואן, וגוש הפלדה מתנתק מהקרקע ומתחיל לתפוס גובה.
את הניתוק הזה מרגישים בבטן כשהוא קורה, ככה זה אצלי לפחות. כשאני אומר כואב הלב, אני אומר לב אבל מתכוון בטן. כשטוב לי הבטן רגועה.
בכל אופן, אנחנו מגביהים עוף, ומבטן המטוס עולה רעש קיפול הגלגלים. בנייני תל אביב הופכים קטנים, ואני מרגיש שזה מזכיר לי משהו מהחיים עצמם. ואני חוזר במחשבות ללילה שקדם לטיסה, בו ישבתי עם חבר במרפסת ירושלמית קטנה, עם כיסא ומאפרה.
והוא שיתף אותי בשיחה שהייתה לו עם החברותא שלו, ברגע של פתיחות הלב.
הוא גדול ממני בחכמה ובמניין השנים, אבל איכשהו יצא שבאותה השיחה דיבר ממנו הילד הקטן. לא אומר קטן כעלבון או חסרון, אני אומר הילד הקטן, זה שעומד מול התמודדות ומודה שאין לו מושג איך לצלוח אותה. ילד אובד עצות, שכבר מתוסכל ולא רואה דרך לעזור לעצמו.
הוא מדבר איתי בפתיחות על ההתמודדות הגברית שלו אל מול פיתויי העולם, איך למרות השנים שעוברות עליו, הוא עדיין מוצא עצמו נלחם ומובס מול אותן התמודדויות שהתחילו להופיע אי שם בתחילת גילאי העשרה. 'אני בדרך לכולל, ואני לא מצליח לשמור על העיניים, אני לא מצליח להבין איך הגיס הזה שלך שכתבת עליו מצליח לשמור על העיניים. זה פשוט לא מובן לי'.
בדרך לכולל, אני מכיר אותו כבר הרבה שנים. חייו קודש לתורה ועבודה, הוא ירא שמיים, אפילו קצת חרדתי, אבל בשיחה הזאת הוא פשוט הרים ידיים, ואמר בלי מילים, לעולם אשאר קטן מול התאוות ששוטפות את מוחי. ואתה מכיר אותי נח, אני גם נלחם ביצרים, והולך שבי אחר היצר לפעמים. אני יודע שבת בעמק הבכא, לא פעם והלוואי רק פעמיים, מצאתי עצמי סבוך ברשת שאין לה סוף תחתית ותכלית.
ישבתי שם מולו, בעיקר הבנתי לליבו, אבל הרגשתי שעל כורחי מתגנבת לה איזו תחושה של התנשאות.
היא מתגנבת לתוכי ואני מתחיל להרגיש טיפש. אני זוכר מתי הרגשתי ככה בעבר. זה היה כשהייתי מגיע לתפילה בישיבה, אז הבנתי עד כמה ויסות הרגשות שלי זקוק להנהגה. אם הייתי מגיע בזמן, המבט שלי על כל מי שהגיע מאוחר יותר היה עקום. אם הייתי מאחר, הייתי מסתכל על מי שהגיע מאוחר ממני כלוזר שלא מצליח להתגבר כארי, מי שישמע איזה ארי אני.
זוכר ששיתפתי את החבר שלי יוסי בתחושה הזאת, הגשתי לו את זה כמו שמגישים פאנצ׳ בסטנדאפ. ״מכיר את הקטע הזה שאתה מגיע לתפילה מאוחר וכל מי שמגיע אחריך נראה לך כמו לוזר?״. יוסי צחק, בטח שאני מכיר, והוסיף ״אני יכול להגיע אחרי שמונה עשרה ולבוז לזה שהגיע דקה אחריי״. צחקנו עד כמה שוטה יכול להיות הרגש, עד כמה קל לתעתע בו.
ואני נלחם ברגש הזה, אין לי על מה להתנשא, לב יודע מרת נפשו ויש לי עוד דרך ארוכה לעבור ולהיטהר.
לא ניצחתי את היצר. בפעם האחרונה שניצחתי אותו, התרסקתי הכי נמוך שיש, והוא חיכה לי שם למטה עם חיוך מנצח.
החבר עזב, והשאיר אותי עם חשכת הלילה, תוהה במחשבות על איך מה שנדמה בעיני אחד כבלתי אפשרי, מרגיש לשני אפשרי. וכך, כשהמטוס חוצה את חשכת הליל, ומבזיק באופן קצוב הבזקי אור שמאירים לרגע את השמיים, אני מרגיש שקיבלתי תשובה.
בעוד כמה שעות ננמיך טוס, נרד בחזרה לארץ והבניינים שהיו קטנים, יחזרו לגודלם הטבעי, העצום והמאיים.
התאוות אינן משתנות, הבניינים לא הופכים קטנים. בניין הוא בניין, אדם הוא אדם, תאווה היא תאווה. אם אגביה עוף, ואתרומם מעלה, זה ידמה לי כדבר שאפשר לו, קטן ומנוצח.
אך עליי לזכור כי אם לא אמשיך להחזיק עצמי למעלה, רגע קטן של נמיכות יחזיר את כל מה שהיה קטן להיות גדול עליי, ואמצא עצמי שוב בסכנת תבוסה.
