יהודים, כך נדמה, הסתדרו מאז ומעולם טוב יותר עם החורף.
ימי חורפי – ימי הבחרות המשולים להתכנסות חורפית, בית מדרשית, הם ימי השיא בשנה של היהודי עובד השם. ההיאספות, המעטה והכיסוי שמביא איתו החורף, הרי הם כחומת הגנה מפני רוחות הפרצים שבחוץ, מפני הרחוב, מפני הקולות הזרים.
והקיץ… הקיץ מביא איתו את היציאה החוצה, את הגילוי, את ההליכה ברחובה של עיר, את החופש, את הים ואת הגוף. מה לו וליהודים ויהודיות כשרים.
החל מחוויית החיפוש המשפילה אחרי מאגר מים שאין בו ערבוביא ושאר מרעין בישין וכלה בפארקים המוצפים בימי בין הזמנים, נראה שיש בה, בעונה הזו, אתגר ממשי לחיים שיש בהם הלכה ויראת שמיים.
בשנים האחרונות אני חשה במרחב החינוכי סביבי, שעם עליית הרצון לגדל דור עובדי השם אחראי, מכיר במרחב ומשפיע, עולות גם השאלות על המרחב הזה. על הסיכון שבמפגש איתו, על הקו הדק בין להיות משפיע ללהיות נסחף, על טשטוש זהות וחיפוש אחרי אמת.
אני זוכרת את היום בו קראתי בדברי הרב שלמה וולבה זצ״ל, בספר ׳צמיחה ובניין בחינוך׳, על החיבור הזה. על חלונות בית המדרש שטוב להם שיהיו פתוחים, ועל נקודת המפגש של החניך, עם העולם שסביב. ״יהיה מצער מאוד״, כך הוא כותב, "אם ילד יגדל עם מטען דל מבחינה רגשית. התבוננות בנפלאות הבריאה – פירושה לראות את האמונה, והאמונה צריכה להיות עשירה". הקשר, שקושר המשגיח ז״ל, בין דלות רגשית לבין ההתבוננות והחיבור לטבע, מרגש וקורא אותנו למבט חדש.
את הציטוט הזה, גזרתי ושמרתי לי, מתוך ידיעה שלא כל מרחב חינוכי-תורני מצליח לאמץ את המבט הזה.
מבט חדש על נקודת המפגש בין החינוך לבין הקשב לסובב אותנו, מבט חדש על היציאה הקיצית אל החוץ, מבט חדש על ארץ ישראל ועל הזכות לגלות בה יופי במבט, בהליכה, בטיול.
ההבנה כי ׳האמונה צריכה להיות עשירה׳, וכי לשם כך יש להפרות אותה מיופי העולם והטבע, עשויה לאתגר את ה׳חורף׳ היהודי, את המחשבה שכל יציאה מד׳ אמות של הלכה היא בהכרח איום על הקודש.
אבל אולי, כך אני מרגישה בשנים האחרונות, אולי דווקא הקיץ קורא אותנו אל התיקון הזה. אל השיחה החשובה הזו בינינו לבין עצמנו, לבין ילדינו, לבין קהילתנו. השיחה על ההליכה במרחב, על התנועה שלנו בעולמו של הקב״ה, על היכולת להיות יהודי בקיץ.
החורף, כך כותב הרב אלחנן ניר במאמרו ׳מה עושים יהודים עם הקיץ׳, משול לגלות. לזמן ההתכנסות, בו כיהודים טובים אנחנו מרגישים הכי בבית. וארץ ישראל? היא זו המזמינה אותנו אל השדה, אל שירת העשבים, אל האדמה.
בסוף כל קיץ, מחכים הדגים הרועדים שבים של אלול. ומה אם, כך אני חושבת, נגיע אליהם רוויי אוויר פסגות, צרובי שמש, באמונה עשירה אחריה שלח אותנו הרב וולבה לחפש.
תיכף יבוא הסתיו. ואחריו החורף. ואז שוב נרגיש בבית בהתכנסות היהודית הטיפוסית. אבל אני מבקשת לגלות חורף שזיכרון ימי החמה עוד פועם בו, ושחלונות בית המדרש שלו פתוחים אל השמיים.
