בשולחן העריכה של משרד החינוך יושבים אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אבל נדמה שלמקצועות ההומניים במגזר החרדי – ספרות, תנ״ך, אזרחות והיסטוריה, יש שולחן אחר לגמרי. לא רק תכנים אחרים, אלא גם נרטיבים אחרים, מטרות אחרות, דרכי הוראה אחרות ובמקרים מסוימים, גם ספרים שמעולם לא אושרו רשמית.
מי שינסה להשוות את תוכניות הלימודים שבחינוך הממלכתי דתי לאלה של המחוז החרדי, יגלה הבדלים עמוקים לא רק במה שנלמד אלא בעיקר באיך נלמדים הדברים. בעוד שבחלק מהמחוזות יש פורטלים מפורטים, מערכי שיעור זמינים וכלי הוראה דיגיטליים מתקדמים, במחוז החרדי מסתפקים לא פעם בקובץ PDF בן עמוד אחד, או מפנים את המורות לספרים שנכתבו לפני ארבעים שנה, בלי כל בקרה או אישור רשמי. התוצאה היא שמורות רבות מאלתרות תוכן לבד או מלמדות לפי מה ש״נהוג״, גם אם לא נכתב בשום מקום.
מעבר לשאלות של תוכן, קאנון ושיטות הוראה, נמצא פער גדול באמת: המיומנויות. ההבדל בין קריאת שיר לבין הבנת עומקו, בין מושג דמוקרטי לבין שיח ערכי, בין קריאת מקור תנ״כי לבין פענוח משמעותו – הוא בדיוק המקום שבו תלמידים ותלמידות מהמגזר החרדי עלולים להיתקל בקיר, כשאין להם הזדמנות ללמוד את שפת ההומניסטיקה בגובה העיניים, בכלים שמתאימים להם באמת.
בעוד שרמת הלימודים הריאליים בבתי הספר החרדיים המגישים לבגרות עולה בהתמדה (יעיד על כך המספר הרב של תלמידות 5 יחידות במתמטיקה בסמינרים החרדיים) נראה שהפערים בתחום הלימודים ההומניים טרם נסגרו. באזרחות לומדים מספר עתיק ושטחי, בהיסטוריה לא פעם מדלגים על נושאים משמעותיים, ובספרות לא נערכת שום היכרות עם הקאנון העולמי, כולל יצירות מופת הנחשבות בסיס מהותי וקריטי בלימודי הספרות.
הורים חרדים ידעו עם השנים לדחוף את בתי הספר לבנות להעלות את רמת הלימודים הריאליים, שמתפרשת אוטומטית כקשורה לכושר השתכרות. בתחום הלימודים ההומניים, עם זאת (להוציא אנגלית, כמובן), נראה שאיש אינו בודק בציציות תוכניות הלימוד. מה באמת קורה בשטח, והאם זה מוצדק? יצאנו לבדוק.
תוכנית שונה – רק במקצועות ההומניים
הפיקוח הייחודי של המחוז החרדי בא לידי ביטוי בעיקר במקצועות רבי־מלל, כלומר: תנ״ך, מחשבת ישראל (שבמחוז החרדי נקראת ״יהדות ודינים״), ספרות, היסטוריה, אזרחות ולשון. כך קורה גם בחמ"ד. הפיקוח הדתי והחרדי, במילים אחרות, רוצה שליטה עצמאית במקצועות האלה, שכן הוא שואף לשמור על תוכן שמתאים לעולם הערכים של התלמידים. לעומת זאת, במקצועות הריאליים – מתמטיקה, מדעים מדויקים ואנגלית – אין הבדל. התוכנית זהה בין המחוזות.
בכל המקצועות שבהם לחמ״ד יש פיקוח, גם למחוז החרדי יש פיקוח משלו. אולם המבנה, ההיקף והפעילות של הפיקוח – שונים. כך למשל, בפיקוח הממלכתי והממלכתי־דתי, לכל מקצוע יש מפמ״ר, ולכל אחד מהם יש כ־20 מדריכים בפריסה ארצית. תפקידם לוודא שלימוד המקצוע מתבצע כראוי, לעדכן בתוכניות לימוד חדשות ועוד. מדריכי תנ"ך, לדוגמה, ישקדו על תוכניות לשילוב מיומנויות חשיבה, ישקלו איך להכניס את מהפכת ה־AI להוראת תנ״ך, ינסו ליצור חיבורים לארכאולוגיה או לחייהם העכשוויים של התלמידים, וכך הלאה.
לעומת זאת, במחוז החרדי יש מפמ״רית אחת בלבד לכל המקצועות ההומניים, ולצידה מדריכים בודדים בפריסה ארצית. עובדה זו מפתיעה במיוחד לאור העובדה שמדובר במחוז הגדול ביותר בארץ: יותר ממחוז ירושלים, יותר מהממלכתי־דתי, וכולל מעל חצי מיליון תלמידים. גם ההדרכות שקיימות, אומרת לנו מורה בחינוך החרדי החפצה בעילום שמה, אינן בהכרח רלוונטיות. "המורות במחוז החרדי ברמה גבוהה מאוד", היא טוענת, "ואולי בשל כך המחוז פחות מרגיש צורך להשקיע בהדרכות. בפועל, אם כבר הדרכה מתקיימת, זו יכולה להיות מצגת מלפני עשר שנים".
ההבדלים קיימים גם בנגישות הדיגיטלית ומיצוי המשאבים המקוונים. כל המחוזות האחרים במשרד החינוך עברו לפורטל דיגיטלי חדש של משרד החינוך לפני הקורונה או ממש בתחילתה. בפורטלים אלה, כל מפמ״ר מעלה תוכניות לימוד, מערכי שיעור, חומרים למורים ולתלמידים. במחוז החרדי לעומת זאת, החומרים נשארים דלים ולא מתעדכנים. נכנסנו בעצמנו לאתר המשרד כדי לבדוק, וגילינו שמורה לתנ"ך בחטיבה עליונה בחמ״ד יכולה להכנס לפורטל של המפמ״ר, לבחור שכבת גיל, ולמצוא שם את כל מה שהיא צריכה: הודעות מתעדכנות, תוכניות לימודים, חומרי הוראה, מערכי שיעור לפי נושאים, פרקים עם קבצים מצורפים בפורמט וורד או PDF. הכנת שיעור טוב הופכת קלה מתמיד. מורה במחוז החרדי, לעומת זאת, תתקשה מאד למצוא את דף האינטרנט הרלוונטי, ומשתמצא אותו – תפגוש קובץ בסיסי בלבד עם שמות הפרשות והפסוקים הרלוונטיים, משהו כמו: ״פרשת בא, בלי רמב״ן״, או ״פרשת בשלח: מיקוד שנתי״. וזהו. אין מערכי שיעור, אין תכנים נלווים, אין כלי הוראה, אין תמיכה פדגוגית. גם האתר עצמו לא ברור או עדכני. תוכנית הלימודים לתנ״ך, למשל, נכתבה בתשע״ו ומאז לא עודכנה. במקצועות רבי-מלל אחרים, המצב דומה.
מהצורה אל התוכן
אבל נדמה שהתמונה העגומה של תוכניות מיושנות, חוסר בתשתיות דיגיטליות, היעדר קהילות מקצועיות – היא רק צד אחד של הסיפור. כי גם אם כל אלה היו נפתרים מחר בבוקר, עדיין היה נותר קושי עמוק יותר: הקושי המגזרי להשלים עם עצם הרעיון של הוראה הומאנית בגישה ביקורתית ופתוחה. כאן כבר לא מדובר בתקציבים או במערכות מידע, אלא בשאלות השקפתיות של ממש. לא איך מלמדים, אלא מה מלמדים, ואולי בעיקר – בשביל מה.
״בעצם כל המקצועות ההומניים קשורים מאוד עמוק לזהות ולסיפור שאנחנו מספרים על עצמנו״, אומרת ד״ר נחומי יפה, מרצה במחלקה למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, סגנית נשיא מכון תתי״א למחקר ומדיניות בחברה החרדית, ובעברה מורה להיסטוריה במשך שנים ארוכות במערכת החרדית שאף כתבה ספר לימוד למחוז החרדי. ״ההיסטוריה זה סיפור של מי אנחנו. ספרות זה מה שלוכד את הערכים והרגשות שלנו כקבוצה. לכן המקצועות האלה מושפעים מאוד מתפיסות העולם החרדיות, והם גם מעוצבים כך שיחזקו את ההשקפה החרדית והנרטיב החרדי. כשכתבתי את ספרי הלימוד בהיסטוריה כללית לבנות חרדיות, וזה בהיקף מגזרי רחב – כ־20,000 תלמידות בשנה לומדות מתוכם – כמעט שלא הרגשתי מוגבלות. היו מקומות שדרשו עדינות מסוימת, כמו שוויון שמוגדר כערך חילוני, וקשה לתת לו מקום בלי להיתפס ככזה שמערער על ההיררכיה הפנימית שלנו. אבל ברוב הדברים הרגשתי לגמרי חופש פעולה״.
"אף פעם לא הרגשתי שאני מלמדת עקום. הרגשתי שאני מלמדת חלקי. למשל, על יהדות המזרח בהחלט חסר חומר, ובשנים שעסקתי בכתיבת החוץ בהיסטוריה התעקשתי תמיד שתהיה שאלה אחת לפחות על יהדות המזרח כדי המורות ירגישו תחת לחץ ללמד את הנושא. אבל זה חסר שקיים לא רק בתוכנית הלימודים החרדית. או לגבי הסיפור של הציונות – לא מלמדים על ארבעת הזרמים, מתמקדים בהתמודדות החרדית עם הציונות. ובאמת אין מספיק ביקורת חברתית בתוכנית. אבל בעיניי, התוכנית החרדית יותר מקיפה ומעמיקה מהתוכנית הכללית".
היא אגב רואה מגמת שינוי לרעה ביחס למקצוע דווקא בשנים האחרונות. "ברוב השנים שאני לימדתי, הבנות המוכשרות ביותר היו מגיעות למגמת הוראת היסטוריה בסמינרים. היום הן הולכות להייטק. וכבר בתיכון מתחיל הפוקוס על חמש יחידות במתמטיקה ואנגלית, כדי להצליח במגמות הטכנולוגיות".
על לימודי אזרחות, לעומת זאת, גם יפה מתקשה להגן. ואכן, תולדותיהם של לימודי אזרחות במחוז החרדי מוזרות בכל קנה מידה. מזה כארבעים שנה שתלמידי המחוז החרדי לומדים מתוך ספר שכתב הרב אוסטרי, בו ניסה להציג את מושגי האזרחות לאור מקורות יהודיים: מה חושבים חז״ל על שיטות ממשל, על הצבעה, על חוקים כמו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הספר מעולם לא אושר על ידי הפיקוח, אך בהעדר אלטרנטיבה הוא היה לחומר היחיד באזרחות במחוז החרדי.
הדילמות האמיתיות נוצרות בכתיבת מבחני הבגרות: ישנם נושאים שמופיעים בתוכנית הלימודים – אך לא מוזכרים בספר של הרב אוסטרי. מאחר שכל בתי הספר נעזרים רק בספר הזה, נוצרה הסכמה שבשתיקה שהמבחנים נכתבים רק לפי הספר – שלמעשה אינו תואם את תוכנית הלימודים.
"באזרחות כרגע יש בעיה״, מסכימה ד"ר יפה. ״אני כתבתי טיוטת ספר אזרחות חדש שלא יצא לאור, אבל הספר הנוכחי מביך, לא מספיק בוגר ולא משקף את המציאות. אגב, גם בחינוך הכללי יש ביקורת על ספר האזרחות. הוא מציג סיפור אחיד למדינה לא אחידה – מדינה שבה 40% חילונים, 20% ערבים, 10% חרדים ועוד קשת של קבוצות. ספר שמדלג על חלק מהקבוצות לא משרת אף אחד. החזון שלי הוא אזרחות בוגרת, מתכתבת עם המציאות, שלא מדירה את החרדים אלא משלבת את הסיפור שלהם בתוך הסיפור הישראלי הכללי. לא שוליים אלא חלק מהמרכז״.
ואכן, בעיריית ירושלים שוקדים על פיתוחה של תוכנית לימוד חדשה באזרחות. ״התוכנית החדשה לאוריינות אזרחית בחטיבות הביניים החרדיות נולדה מתוך צורך חינוכי אמיתי ורב-שנים: היעדר מענה ראוי ללימודי אזרחות איכותיים ומעמיקים במגזר החרדי. בעידן שבו החברה הישראלית מתמודדת עם שסעים פנימיים ואתגרים של לכידות לאומית, לא ייתכן שתלמידים חרדים – המהווים חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה – לא יקבלו כלים להבנת המבנה האזרחי של המדינה, מקומם בתוכה, וזיקתם לאחרים. במקום תוכניות שמנותקות מעולמם או חלילה מערערות את זהותם, מוצעת כאן תוכנית ממלכתית ייחודית, הרואה בזהות החרדית בסיס, לא חסם, וממנו יוצאת לדיון ערכי, אזרחי ומחייב על אחריות, שייכות ושותפות״, מספרת עדי בילבסקי, ממונה על החינוך הממלכתי חרדי בעירייה.
״מה שהופך את התוכנית לחדשנית במיוחד הוא השילוב בין עומק תורני למעורבות אזרחית״, מסבירה עדי, ״היא בונה נדבך על נדבך: תחילה הזהות – מתוך מעגלים שמוכרים ואהובים על התלמיד, ולאחר מכן ערכים, ולבסוף אחריות. זוהי תוכנית שאינה מסתפקת בללמד מושגים באזרחות אלא שואפת להצמיח אזרח חושב, אכפתי, ומעורב – חרדי וישראלי כאחד. בעידן של פוסט-שייכות, זו בדיוק השפה החינוכית שצריך לפתח: שפה שמחברת זהות תורנית עמוקה עם אחריות אזרחית מתוך בחירה, אהבה ותחושת שליחות״.
במקרה של אזרחות, מתברר כי בתי הספר הממלכתיים־חרדיים ששייכים למחוז החרדי של משרד החינוך הם אלה שעוררו את הבעיה. מה שהטריד אותם היה לא רק חוסר ההלימה בין התוכנית לספר, אלא העדר ה'שפה' של מקצוע האזרחות, שלא נלמדת בגלל ההתעמקות בזווית היהודית, שגם עליה יש חולקים. כפי שציינה אחת המורות, גם על בחירת המקורות היהודיים אפשר להתווכח. מי הרבנים המוסמכים? האם אנחנו מחויבים למקור מסוים ששולל לכאורה משטר דמוקרטי – בעוד הנצי"ב ב'העמק דבר' מדבר על תקופות בהן דווקא עדיף משטר כזה?
בשורה התחתונה, הקושי שמעורר מקצוע האזרחות משתקף כמעט בכל מקצוע אחר בתחום ההומני: מקצועות אלה קשורים באופן הדוק לנרטיב. בתי הספר החרדים, באופן מובן, חוששים לפתוח דלת לנרטיבים אחרים.
"לכל מערכת חינוך יש נרטיב"
״צריך להבין שבכל מערכת חינוך בעולם יש נרטיב״, טוענת ד"ר יפה. ״גם כשאמריקאי כותב על ההיסטוריה של ארצות הברית הוא לא נותן משקל שווה לכל הקבוצות. אוסטריה לא נותנת מקום שווה לסרבים. לכל עם יש את הסיפור שלו, ואין עם זה שום בעיה. נכון, הסיפור החרדי מציג נרטיב צר יחסית, אבל זה לא פגם – זו פשוט בחירה. גם הסיפור הציוני בוחר להבליט למשל את העלייה השנייה ולא את עליית תלמידי הגר״א. זה חלק מהבניית הזהות. לכן זה ממש לא נכון להגיד שספרי ההיסטוריה החרדיים נחותים. הם ספרים טובים.
"יש תחומים שחשוב להכניס למערכת הלימודים, כמו זכויות אדם אוניברסליות, ערבות הדדית, אחריות אזרחית גם מחוץ ללימוד תורה. קשה לדבר על זה בתוך המגזר, אבל צריך. הרי לא כולם לומדים תורה ואי אפשר להמשיך להתעלם מזה. איך הם תורמים? איך הם משתלבים? זה לא דיון תיאורטי, זו המציאות. נרטיב שכולל רק את לומדי התורה הוא לא רק חסר – הוא גם שקרי. המחקרים אגב מראים שרוב החרדים כן חשים שייכות למדינה, שמחים בהצלחותיה, חשים גאווה ישראלית. נכון, יש מיעוט שלא שותף אבל אי אפשר לתת לו לקבוע את התמונה.
"בסוף, השאלה היא לא אם ללמד נרטיב. כולנו מלמדים נרטיב. השאלה היא האם אנחנו מכירים בזה שהנרטיב שלנו חלקי. זו הגדולה. ללמד מתוך אהבה עצמית, מתוך שייכות, ומתוך הבנה שיש גם סיפורים אחרים״.
״באף פיקוח, גם לא בממלכתי, וגם לא בממלכתי־דתי, אין כוונה לחשיפה כללית לתרבות העולם״, אומרת הדס ניימן, מנהלת תיכון 'דרכי שרה' בירושלים. ״זו לא המטרה. זה לא הנרטיב של אף אחד. כל אחד בוחר את היצירות שלו לפי האג'נדה שהוא רוצה להעביר. גם בחינוך הכללי, כשיש רצון לשקף נרטיב ליברלי – לאו דווקא יבחרו במקורות יהודיים כמקור השראה. יבחרו לשלב יצירות של להט״ב, של מוסלמים, כדי לייצר גיוון. בממלכתי־דתי לא יעשו את זה. הם ילכו על ספרות ש״עוברת בגרון״, כזו שאפשר להכיל אותה.
בציבור החרדי, הנרטיב הוא פשוט הנרטיב החרדי. העיקרון, אני חושבת, מוסכם על כולם. גם החרדים, גם החילונים, גם הזרם הממלכתי־דתי: כל אחד פותח את התלמידים למה שיש בו ערך, למה שמחזק את הנרטיב שלו. והנרטיב החרדי, הוא במידה רבה נרטיב שמרני. ולכן הוא לא מאפשר לפתוח לכל דבר.
"לדוגמה, יש רציונל ברור למה לא ללמד ספרות שנכתבה על ידי סופרים גויים או לא דתיים. אין דבר כזה ספרות מנותקת הקשר. הכותב הרי התכוון למשהו ואי אפשר להכשיר את המשהו הזה רק כדי ללמד ספרות. בסופו של דבר, כל יצירה נושאת את טביעת האצבע של יוצרה. לא רק מבחינת הסגנון, אלא גם מבחינת עולם הערכים, החוויות וההטיות האישיות שהוא מביא לתוכה. אז לא כל יוצר את רוצה ללמד״.
"הגיע הזמן להעז גם בחינוך"
תפיסה חינוכית אחרת לגמרי מבטא הרב ד"ר מיטשל רוקלין, רב ומחנך, דיקן מרכז לובל לחינוך יהודי קלאסי, שעסק בפיתוח תוכנית לימודי רוח והוראתה במוסדות חרדיים בארה"ב.
"אם סופר חי חיים בעייתיים, היצירה שלו לא לגיטימית להוראה? אני חושב שזו אמירה נוראית ולא יהודית", הוא אומר. "יש מושג שלא לומדים תורה ממורה רשע. אבל אין שום הלכה שאוסרת לקרוא ספר של אדם כזה. להפך, הרמב"ם כותב "שמע האמת ממי שאמרה", ובשמונה פרקים הוא מצטט את אריסטו בלי לומר את שמו כדי שלא ידחו את דבריו רק בגלל האישיות שלו. כולנו חוטאים לפעמים, זה לא מדד לאמת. למנוע מהתלמידים את הספרות הגדולה בגלל פחד מהמחבר זה לא פחות מגזל רוחני. צ'רלס דיקנס, למשל, היה אדם גרוע בנישואין, אבל כתב את המשפטים הכי יפים על נישואין שנכתבו אי פעם. ובנות סמינר שקוראות את זה רוצות לחיות ככה. לא כמו שהוא חי, אלא כמו שהוא כתב. ראיתי את זה פעמים רבות בבית יעקב.
"ברור שגם בתי ספר חילוניים או דתיים־לאומיים בוחרים קאנון מוגבל ובעייתי, אבל זה לא תירוץ לחקות אותם. אם אנחנו רוצים להיות טובים יותר – נהיה טובים יותר גם בדת, גם בחינוך וגם בספרות. העולם כולו במשבר חינוכי בגלל בחירות רעות, אנחנו לא צריכים להצטרף לזה".
לפני שמונה שנים הקים ד״ר רוקלין בארה"ב תוכנית חינוכית קלאסית ששילבה לימודי ספרות, היסטוריה ואזרחות ברוח יהודית־דתית בלי לוותר על עומק, מורכבות וקאנון תרבותי רחב.
״היה לנו בית ספר לבנים בארצות הברית, חצי חרדי, חצי ימין־מודרן-אורתודוקסי. בארצות הברית השילוב הזה די מקובל: תלמידים מודרן־אורתודוקס עם נטייה חרדית, רבנים חרדיים ואנשי צוות מהזרם המודרני, הכול ביחד. אין שם את ההפרדה החדה שיש בארץ. זה היה סוג של ישיבה תיכונית לתלמידים מהזרם האפור הזה. יום אחד פנו אלינו מקרן תקווה וביקשו לשפר את הלימודים הכלליים בבית הספר: היסטוריה אמריקאית, אזרחות אמריקאית, וכדומה. אמרתי להם שאני לא רוצה לבנות עוד תוכנית רגילה. אם כבר, אני רוצה לבנות תוכנית קלאסית מהסוג שלמדו באירופה אצל הרש"ר הירש ורבנים אחרים. תוכנית שתשלב עומק כללי עם חיזוק דתי משמעותי.
"הם חששו שזה יפגע ברגישויות הדתיות, אבל הסברתי שזה דווקא יפחית את החיכוך, כי זו תוכנית מותאמת הרבה יותר לתלמידים שומרי תורה ומצוות. ובאמת, בנינו תוכנית לימודים בהשראת בתי ספר יהודיים דתיים בגרמניה ובפולין, כולל בתי יעקב הראשונים. זו תוכנית מאוד קפדנית שבוחנת את ההיסטוריה והספרות של התרבות המערבית, תוך הבנה שהתורה הייתה הבסיס לשינוי התרבותי בעולם מתרבות פגאנית לתרבות אנושית.
"אחרי שנה מוצלחת כזו התחלנו תוכנית דומה בבית ספר בית יעקב חרדי לחלוטין. נדרשנו לעשות כמה שינויים בתוכנית, אבל לא הרבה. עבדנו ביחד עם ההנהלה, ועד החינוך, הרב של בית הספר, וכן פוסק חרדי מוכר מאד בארה"ב. הייתה קצת ספקנות בהתחלה מצד מורים ללימודי קודש וחלק מההורים, אבל הספקנות הפכה מהר מאוד לחיוביות כשהתברר לכל שהלימודים האלה מחזקים את המסרים של לימודי הקודש. במשך שנים של קיום התוכנית, גם בבית יעקב וגם אצל הבנים, אף תלמיד לא הושפע לרעה מבחינה דתית. להפך: בזכות הלימודים, הם הרגישו פתאום שהדת שלהם משמעותית, חכמה, מחוברת לעולם. הם הבינו את התפקיד הקריטי שהיהדות מילאה בהישגים הגדולים של העולם המערבי, והפכו גאים יותר בדת שלהם".
הרב רוקלין מדגיש שבתי ספר חרדים בארה"ב, כולל בתי יעקב, מלמדים כולם ספרות כללית: שייקספיר, ג'יין אוסטן, דיקנס ועוד. החידוש בתוכנית שבנה היה היסודיות והעומק שלה, לא עצם ההוראה של ספרות לא יהודית. עם זאת, עדיין היה צורך בתיאום עם רבני בית הספר. "כשרציתי ללמד את 'האחים קרמזוב' של דוסטויבסקי, למשל, הרב של בית הספר התלבט, ולבסוף פנה לפוסק שלו בשאלה (הוא נוקב בשמו של פוסק חרדי מוכר מאד בארה"ב). התשובה של הפוסק הייתה: 'בוודאי, גם אני קראתי אותו כנער והייתה לו השפעה רבה עלי'… לימדנו אותו, והתלמידות מצאו בו השראה חיובית רבה".
אבל עובדתית, יש באמת יצירות ספרותיות בלתי הולמות.
"בתוכנית שלנו בחרנו את התכנים מתוך הקאנון של הגימנסיות הקלאסיות, ובנינו תוכנית לימודים שמבוססת על "ספרי מופת". כל ספר עבר אישור של הנהלת בית הספר והרבנים, כדי לוודא שלא תהיה אף הפתעה. לא כללנו אף טקסט שעלול להביך תלמיד ישיבה או תלמידת בית יעקב. יש מספיק טקסטים טובים, לא צריך ללמד הכול.
"מה שכן, אני ממש לא חושב שזה סביר ללמד ספרות ברמה גבוהה מתוך יצירות חרדיות בלבד, או מתוך יצירות ישראליות בלבד, או אמריקאיות בלבד. זה פשוט לא רציני. נניח שבית ספר בארה"ב היה אומר "אנחנו נלמד רק ספרות אמריקאית", כולם היו רואים בזה דבר מגוחך. היצירות הגדולות ביותר שנכתבו גדולות בהרבה מכל מה שמישהו ישראלי כתב, גם אם יש יצירות ישראליות טובות, אי אפשר לומר שהן בין עשר היצירות החשובות בתולדות הספרות. גם לסופרים אמריקאים יש מעט מאוד יצירות שבאמת נכנסות לטופ של הקאנון הספרותי. הפער בין יצירה ספרותית גדולה לבין כל השאר הוא עצום. זה כמו לומר: נלמד יהדות, אבל רק מכתבי חכמים מהונגריה, או מפולין, או מתוניסיה. זה לא עלבון לאף אחד, זה פשוט לא מספיק. אי אפשר לבנות חינוך ספרותי משמעותי על בסיס כזה.
"אז מה כן הפתרון? ללמד את היצירות הגדולות שנכתבו אי פעם, ועל זה יש הסכמה מפתיעה. אנשים חושבים בטעות שיש מחלוקת גדולה על מהי ספרות מופת, אבל זה לא נכון. אפילו בעידן של יחסיות יש הסכמה רחבה מאוד על היצירות הגדולות באמת. בתי ספר קלאסיים, גם חילוניים, בוחרים כמעט תמיד את אותן יצירות. כמובן שיש רגישויות, וצריך להיזהר לא לחשוף תלמידים לתכנים שעלולים לערער אותם. אבל אפשר לבחור קטעים מתאימים. אם אי אפשר ללמד ספר שלם, מלמדים קטעים נבחרים. זה הרבה יותר טוב מהגישה של "נלמד רק ספרים חרדיים", שהיא פשוט לא רצינית. אף אחד לא היה מעלה על דעתו לעשות דבר כזה במדעים. אם יש נושא רגיש, אולי מדלגים עליו, אבל לא מוחקים את כל התחום.
"מבחינתי זה אותו דבר כאן. אין הבדל בין ביולוגיה לספרות, שתיהן דורשות עומק אמיתי. מי שחושב אחרת, או שהוא לא לוקח ספרות ברצינות, או שהוא מושפע מהשיח הפוסט־מודרני באווירת "רק מה ששלנו זה טוב". זה אירוני מאוד, כי זה בדיוק מה שהעולם האקדמי החילוני הכי פוגעני עושה, הוא דוחה מצוינות ומקדם יחסיות מוסרית. וזה לא רק מזיק לתרבות, זה גם מוביל לאנטישמיות, כי זה שם את הזהות מעל הערך. והיהדות, במהותה, מאמינה באמת. זו גישה הפוכה לגמרי.
"אגב, זה מאוד לא עקבי. אני מכיר סמינרים חרדיים שלימדו באנגלית ספרות חילונית, אבל בעברית לא. זה מראה עד כמה הכול מבוסס על פחד, לא על עיקרון. העולם החרדי, וגם הדתי־לאומי, חי בפחד. זה מובן, אבל אנחנו לא יכולים להמשיך לתת לפחד לנצח. עשינו דרך מדהימה, שמרנו על הדת, בנינו מוסדות, גדלנו, ועכשיו הגיע הזמן להעיז גם בחינוך. אי אפשר שכל דור יחיה מתוך פחד מהתבוללות ובכך יוותר על חינוך איכותי״.
