שה לבית אבות, שה לבית

בשונה מבין הזמנים של הקיץ או של תקופת החגים, דווקא ההכנות לפסח הזמינו אותנו להרגיש שוב משפחה

אולי יעניין אותך גם

תקופת ערב פסח, בתחושה שלי כילדה, תמיד סימלה מעבר לכל התכונה השגרתית של ערב- חג, את הזמן הזה בו המשפחה שלנו מתאחדת מחדש. 

השלב בו עלה אחי הבכור לפנימיית הישיבה הגדולה, היה רגע מעבר משמעותי. הרגשתי בו את השינוי ממשפחה אחת בבית אחד, לבסיס-אם בעל שלוחות במקומות אחרים. בין הזמנים פסח, היה הזמן הזה בו נפתחה הדלת, מזוודות נפרקו, חדרים הצטופפו, ושוב היינו יחד בהרכב מלא. כילדה, היה קסם ברגע הזה והבנים שחזרו פתאום אל הבית הביאו איתם ריח של מקום אחר. 

רק שנים אחר כך, ברגע של גילוי לב, סיפר לי אחי על המורכבות. 

לא רק זו של רגע החזרה אל הבית, אלא זו שהוא פגש בה לראשונה עם העלייה לישיבה. הישיבה הקטנה הביאה איתה את שעת החזרה המאוחרת הביתה. שעה בה הבית כבר מתקפל אל הלילה ואיתו כל חיי היומיום הביתיים, שלו, ילד צעיר סך הכל, כבר לא ממש היה בהם חלק.

הוא סיפר על התחושה החדשה הזו של זר-מוכר בתוך הבית בו גדלת, על ההבנה כי חלקים גדולים מהסיפור המשפחתי כבר מתרחשים בלעדיך ועל הבדידות שבכניסה אל בית שחלקו כבר נם את שנתו.

המעבר לישיבה הגדולה ולפנימhיה, כך סיפר, היה השלב השני והמכריע בהבנה כי הישיבה היא-היא הבית החדש והנוכחות שלו בבית כנוכח-נפקד, הפכה אחרת. 

כדרכם של שינויים, אחרי תקופה לא ארוכה נדמה שאף פעם לא היה אחרת. וימים בהם התכנסנו בסוף כל יום אל אותו הבית, נדמו לזיכרון רחוק, דהוי.

בין הזמנים של ניסן היה נקודת המפגש המשמעותית ביותר שלנו על מעגל השנה. בשונה מבין הזמנים של הקיץ או של תקופת החגים, דווקא ההכנות לפסח הזמינו אותנו להרגיש שוב משפחה: "שה לבית אבות שה לבית".

לימים יספר לי גם האיש שלי על חוויית הריחוק הזו מזירת ההתרחשות הביתית. על הקושי שבחיי ישיבה המנותקים מרגעי השיא והשפל המשפחתיים. על תחושת הזרות מול מטבעות לשון שנטמעו בהיעדרך, על חלקי סיפור משפחתיים שנעלמו מעיניך ואתה מתקשה להשלים.

היום אני מביטה בעוללים שלי. מרגישה אותם שותפים קטנים לסיפור משפחתי גדול. אני חושבת על הרגעים בהם, כדרך העולם, יצעד כל אחד מהם לדרכו, ובעיקר חושבת על האתגר ההורי הגדול מכולם, לשמור עבורם את הדלת פתוחה. ליצור עבורם רגעים של יחד ולא לשכוח לשלוח אליהם דרישת שלום של שותפות גם כשהם רחוקים.

בפסח, חג הבתים והמשפחות, אני מתפללת לכתוב יחד איתם סיפור עמוק ומשמעותי, אבל גם פשוט וביתי. כזה שיש בו מקום גם לנוכחים וגם לנפקדים, רחב מספיק כדי להכיל בתוכו ארבעה בנים ובנות, קרובים ורחוקים, דומים ושונים. כדי שכשיבואו זמנים של בין הזמנים, תהיה הדלת כבר פתוחה והלב גם, וכולם יצליחו להרגיש בטבעיות, חלק של אותו הסיפור.

אולי יעניין אותך גם

מעגלי בריאה ושירה: "צבעים של שירה"

אחרי שנתיים סוערות בכל קנה מידה, בהן שכחנו ממש איך נושמים לרווחה, מגיע פסטיבל 'צבעים של שירה' המבקש להבין את מושג הנשימה וליצור מרחב של חיבור

חמישה גיבורים וישיבה

כשהספוילר הוא זה שמפתה אותך לקרוא את הספר, אתה מבין איך חמישה גיבורים הם בכלל אחיזת עיניים מהדבר האמיתי

אברהם הורביץ

יוצאים מהקופסא

חידושים,המצאות, ותורת החלקיקים 

תכירו משחק שפשוט אי אפשר להפסיק, ועוד אחד שמלמד אתכם על תורת החלקיקים, אבל לגמרי בכיף 

לדעת לספר סיפור

האסופה שלפנינו נועדה רק לתת טעם ולפתוח את עולם סיפוריו של קרליבך בפני מי שאינם מכירים אותו

בחזרה לבלקן, והפעם: אלבניה ומקדוניה 

הבטחנו לעצמנו שעוד נשוב לבלקן כדי לבקר באלבניה, ובעיקר בבירתנה – טיראנה. כשהטיול התממש לבסוף גילינו פערי מעמדות בלתי נתפסים, רשת עצומה של בונקרים שהקים דיקטטור פרנואיד, וגם זרם אסלאמי ידידותי ליהודים. 

מי אחראי על הילד הזה?

הילדים שלנו מבלים במוסדות החינוך את רוב יומם כבר מהגיל הרך, והמציאות הזו מעלה את שאלת האחריות החינוכית: מי אחראי יותר על הילד, ההורים או המוסד? איפה מסתיים תפקיד המחנך ומתחיל תפקיד ההורה? והאם אפשר בכלל לשמר נוכחות הורית גם כשהילד בקושי בבית?