שוברים את כללי המשחק 

האם צאצאי ילידי מדינות חמות אוהבים אוכל מתובל יותר מצאצאי ילידי מדינות קרות שבקושי מלח שמים בדג המלוח? אם חוקרים לעומק, יש סיכוי שתגלו כי עניין הטעם וסגנון האוכל הוא בכלל לא הסיבה המקורית להבדלים, ואפילו לא סוג התבלינים הגדלים במקום. לדברי חוקרים, מזג האוויר החם, הוא זה שיצר את הצורך להוסיף תבלינים משמרים ומונעי מחלות. הדורות הבאים רק רכשו טעמים מלידה. בתורת המשחקים יש שמות ומודלים לכל הסיבות הללו.

בספרם 'המשחק האנושי', מבקשים משה הופמן וארז יואלי – מרצים בהרווארד ומחזיקים בעוד כמה תפקידים נחשקים – לפצח את הנוסחה להתנהגויות אנושיות שונות על פי ארגז הכלים המתמטי של תורת המשחקים.

באופן מרתק במיוחד, הם נעים בין עולמות שונים ונותנים הסברים פנטסטיים לדברים שונים, כשהם מנסים גם להוכיח את עמידות התאוריה בפני כל שאלה. 

ובכל זאת, מרוב להיטות להוכיח התנהגויות לפי מודלים, התמחותם של המחברים באמצעים כלכליים וחברתיים מובילה אותם לטעויות כשהם ניגשים לתחום שאינו תחום התמחותם, כמו התחקיר הבסיסי בנושאים דתיים שלוקה בחסר.

בענייני 'חוקי דת ופולחנים', הם מגלים 'לפי אתר חב"ד' את ה"חוקים המפקחים על סדר היום של החב"דניקים". הבוקר החב"די הוא כזה שבו "על החסידים לומר מיד עם השכימם ולפני צאתם מהמיטה את תפילת מודה אני ולאחר מכן עליהם לשטוף את ידיהם". הפירוט המוגזם של המקומות שיש להיזהר מלגעת בהם, עיניים, אף פה וכו' נשמע להם מוזר לחלוטין (מתוך אי היכרות עם ספרי הלכה המנוסחים כספרי חוקים). האירוניה היא, שאילו היו חוקרים עוד קצת, היו מגלים שאכן, גם פוסקי ההלכה סבורים שלמצווה ה"דתית" המוזרה יש הסברים עניניים. במקרה זה היגיינה וניקיון.

למרות ש"בעיני המאמינים האמונה במסורות הללו אמיתית ועמוקה", כלשונם, הרי שהם הכותבים יודעים את התשובה האמיתית והנכונה יותר למצוות, במקרה זה: מודל סימן יקר.

טווס שרוצה להרשים את כלותיו לעתיד, מגדל זנב ארוך. זנב ארוך זה רע לטווסים. קשה להישרדות ומסובך. אז למה הם עושים זאת? כדי להוכיח שיש להם כח כה גדול עד שהם יכולים לשרוד גם עם זנב ארוך. התחכום הזה נמצא גם במונח צווארון לבן, החולצה הלבנה והיקרה שלבשו בעלי התפקידים החשובים, היא כמו סימן שבאמצעותו הם מראים שעבודתם היא כזו שבה לא מתלכלכים בעבודה.

החוקר ריצ'רד סוסי טען כי בעצם מנהגים דתיים הם 'סימן יקר'. התנהגות ומאמץ שמהווים דמי רצינות למי שרוצה לבוא לקהילה. מכאן, גילו הופמן ויואלי את הסיבה האמיתית למשל לשמירת כשרות, שהיא בכלל ענייני עלות כלכלית. "יהודים דתיים צריכים לרכוש שתי מערכות של סירים ומחבתות אחת לחלב ואחת לבשר. המחיר היקר מבטיח שרק מי שניתן לסמוך עליהם יצטרפו לקהילה". בנוסף לכל הבעיות האחרות בטיעון הזה, זו כמובן טעות אנכרוניסטית, משום שבעבר לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו להחזיק כלים נפרדים. 

חוסר הידע הזה חוזר על עצמו שוב ושוב – כמו בעניין חבישת הכיפה שמובאת כדוגמה מרכזית לדבר שיש לו סיבה מוחלטת ואמיתית והודבק לו בדיעבד סיבה דתית. חיפוש פשוט בגמרא (ולא רק בסיפור בודד שהובא באתר חב"ד) ילמד אותם איך כיסוי הראש היה מנהג קדום הרבה יותר מהתקופה המאוחרת שלה הם מייחסים הסיבה האמיתית לחבישת כיפה. 

טעויות כאלה מעיבות על התוכן המעניין, לא רק בגלל שהן נוגעות בנושאים דתיים. מעבר לעובדה שבדיחות על מקורות למנהגים הם הומור יהודי עתיק מאוד, למעשה גם שומרי מצוות קנאים עוסקים בחיפוש טעמים וסיבות למצוות. את התפיסה שיש מצוות שמאחוריהן עומד עניין בריאותי, למשל, תוכלו לשמוע גם ממחזירים בתשובה. הוויכוח היחיד בין אלו לאלו יהיה מה קדם למה והאם זה ציווי אלוקי. הבעיה ב'המשחק האנושי' היא חוסר הרצינות והתחקיר המינימלי בספר שאמור להיות מעמיק. יש מספיק חומרי רקע מחקריים רציניים שהיו יכולים לכבד את הקורא לו טרחו הכותבים לעיין בהם קודם לכן. אולי היו מוצאים שם קווי דמיון אמיתיים עם המודלים שלהם, שכן בהחלט יש מנהגים רבים שמקורם ברעיון נסתר (כמו כשרות 'סתם יינם' שנועדה במקור להרחיק מהתבוללות).

למרות האמור, אם מניחים את החלק הדתי החסר בצד, מדובר בספר שמביא רעיונות מקוריים ופותח כיווני חשיבה מרתקים, ומביא בהחלט רוח שונה לז'אנר ספרי תורת המשחקים.

• המשחק האנושי
• משה הופמן וארז יואלי
• כנרת זמורה דביר
• 272 עמ'