בערב פסח האחרון, לקחתי חלק במשלחת חינוכית לפריז. במהלך הנסיעה, חוץ מהניסיון ללמוד ממערכת החינוך הצרפתית על שלל אתגריה, גווניה ותהפוכותיה, למדתי גם על איך נראית אומה למודת מלחמות. כזו שבין קרב דמים למשנהו הביאה לעולם תרבות והגות, תאוריות חינוכיות, רעיונות משני חיים ומהפכות ששינו עולם.
היה משהו בחוויית ההליכה ברחובות פריז, שיותר משהם היסטוריים, הם ההיסטוריה בעצמה, שהרגיש לי מוכר. משב כנפי ההיסטוריה שזועק מכל מבנה ומכל מדרכה, היה לי מוכר מירושלים אהובתי. התחושה שבין בית קפה לפארק מתחבאים כל הרגעים הגדולים שבנו אומה, לא הייתה לי חדשה, אבל כן מרגשת, משמעותית ומעירת לב.
גם הביקור במערכת החינוך הצרפתית והצפייה בה, הקיפו אותי לרגעים בריח של בית. השמירה על סמכות, קידוש הטקסט וההישענות הבלתי מתפשרת על חכמת הדורות, הזכירו לי חינוך יהודי שורשי ומבנה מקודש של מערכת חינוך שחוכמת הקדמונים משחקת בה תפקיד מרכזי.
אינטלקטואלים צרפתיים חיים, כותבים והוגים גם בעת הזאת. אבל נדמה שקורפוס פילוסופי רחב ועמוק כמו זה הצרפתי, זה שנהגה בין מלחמות ומהפכות עקובות מדם, הוא זה עליו נשענת האומה הצרפתית, על שלל תהפוכותיה הפוליטיות בימים אלה.
כשחזרתי ארצה, חשבתי עליה, על המלחמה. על חוויית החיים הקיצונית של לחיות, ללדת ולגדל ילדים אל הפחד. חשבתי על הריצה אל הממ״דים, על האיום הקיומי, על התנועה הזו שנעה בין שגרת חירום לחירום שאין בו שגרה, שאין בו ביטחון.
חשבתי על המחיר המודע והלא מודע שאנחנו משלמים על החיים בצל המלחמה, אבל רק אחרי שנים עשר ימי המבצע באיראן, חשבתי גם על הרגע שאחרי.
יום רביעי שאחרי הפסקת האש, היה יום קשה בכל סביבה בה הייתי. תחושת הנס וההודאה התערבבה בקושי להחיל שגרה על חרדה, תפקוד על תחושת איום קיומי תמידי. ואז פגשתי בו: באתגר להצליח לייצר תוכן, לקרוא לתהליכים ותנועות בשמן, ובכלל להרים את הראש מעל למים – בזמנים שהם רגע אחרי מלחמה.
כי אולי דווקא הקרב והדם, האיום והחרדה, מייצרים בנו אדרנלין פועל, אבל מה קורה עם כל אלה ברגע שאחרי? האם אנחנו מצליחים להפוך אותם לתורה שיש בה חידוש ונחמה, ריפוי ותיקון, או שלהיפך? האם הפסקת האש מחזירה אותנו אל המוכר והידוע, מעמידה אותנו בעמדת המתנה לשיא החדש שיבוא?
שש אחרי המלחמה, זהו כנראה רגע המבחן שלנו. כשקול האזעקה נודם, כשתחושת הקהילתיות של המרחב המוגן פוסקת, כשהמלחמה עצמה כבר לא מייצרת באופן אוטומטי אמירות מובהקות ודעות חדות לכאן או לכאן.
איזה קול, אני שואלת את עצמי, נכון להשמיע ברגע הזה? האם רק קול דממה דקה שנותן לכל שהיה לשקוע ולהשאיר בנו רושם? או אולי דווקא קול חד, נהיר, שאוסף את כל הרגעים לקול חדש בעולם?
כשהתותחים רועמים, לא תמיד המוזות שותקות. לפעמים הן דווקא מתעוררות לעשייה חברתית ופוליטית, להתעוררות אמונית ולגילוי שכינה.
ואולי, כך נדמה, המשימה שלנו תהיה למשוך את ההתעוררות הזו לימים של בין לבין. להפוך אותם מכאלה שיושבים בהם על ספסל ההמתנה של ההיסטוריה, עד למלחמה הבאה, לכאלה המביאים לעולם דעת – ובעקבותיה, בעזרת השם, גם שלום.
