"אני מתכוננת לחיות בצורה אינטנסיבית, אהנה מכל רגע, ובכל רגע גם אדע שאני נהנית ממנו". (אבא-ארך-רגליים, ג'יין וובסטר)
התרגלנו לחיות לפי משבצות, קווים שתוחמים אותנו ואנחנו אמורים לשנות את עצמנו בהתאם אליהם.
בדמיון שלי העולם הוא לא עגול. הוא מורכב מפסיפס של משבצות, תחומות בגבולות מוגדרים של סטיגמות, נורמות, כללים וחוקים. בתוך המשבצות נמצאים בני האדם. הם אוהבים את הסדר, את המסגרת שתוחמת אותם, מגדירה אותם. טוב להם במשבצת.
בין לבין אני רואה את הצורות האמורפיות. לא מוגדרות, חופשיות, מרחפות. הן לא מבינות את המשבצת שבה הן כלואות. בכל רגע הן נתקעות בפינה חדה ושוב מנסות, ושוב נתקעות.
הן מרגישות חנוקות, מוזרות. המשבצות ליד, מנסות לעזור להן. מיישרות, מותחות, מחדדות פינות, מכניסות לגבולות. הופכות אותן מצורה אמורפית לצורה ריבועית, ישרה, הדוקה ומסודרת.
עד לאותה 'אמורפית' שהצליחה לדחוף את המסגרת, עיקמה את הפינה, עיגלה את הקווים ויצרה צורה חדשה, זורמת, משתנה, גמישה. כבר לא משבצת מרובעת ונוקשה. עדיין היא בתוך קווים תחומים, עדיין זו מסגרת, אבל יש בה יותר מרחב. היא גם יודעת להתגמש בהתאם למי שנמצאת בתוכה. היא כבר לא פוצעת בכאב בפינותיה החדות. היא פשוט מעגלת. מתרחבת כשצריך.
למדתי עם הזמן, בהתאם לעצמי ומה שמתאים לי, שלא תמיד אני רוצה להיעזר בריטלין (שם כולל לכל התרופות לעזרה בהתמודדות עם קשב וריכוז). נכון, התרופה ממקדת, נותנת…
