לפני כעשור, הציבור הליטאי רעש וגעש סביב אמרותיו של הרב יהושע אייכנשטיין שליט"א, ראש ישיבת 'יד אהרן' ומי שהיה מקורב מאד לרב אהרן לייב שטיינמן, זצ"ל.
הרב אייכנשטיין קבע, ועוד כדבר פשוט (שיודע "כל מי שיש לו מח בקודקודו"), כי הרעיון המכונן של 'נאר תורה' – האידיאל לפיו כל מי שרק יכול יקדיש את חייו ללימוד תורה (מה שמכונה לעתים 'חברת הלומדים') – הוא הוראת שעה בלבד. מתחילה, צוטט בשמו שמדובר בהוראה לשלושה דורות בלבד. בהקלטה שפורסמה בעקבות הסערה הציבורית שפרצה, הבהיר שעל גדולי ישראל להכריע מתי מסתיימת ההוראה.
ואולם, ההוראה מבוששת לבוא. הרב שך זצ"ל – כך סיפר לי אחד מקרובי משפחתו ששוחח אתו בנושא – קבע שהמצב ישתנה לאחר פטירתו מן העולם. אולם, שאלת מי יבצע את השינוי – מי מבין גדולי ישראל יוכל להוביל את תהליך? – נותרה ללא מענה.
למען האמת, כולנו יודעים כיצד הנושא יוכרע. ההכרעה תתקבל על-ידי אותו הליך הלכתי שהתיר את האינטרנט, הכשיר את האקדמיה החרדית, קבע כי טיפולי IVF הם דבר מצווה (בהסכמת פוסקים שלכתחילה אסרו אותם), ועוד הכרעות עצומות וגורליות. לתהליך הזה קוראים זמן. עם הגעת התהליך לסופו, חכמינו ז"ל נתנו ביטוי לאותו העיקרון במילים "פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָּבַר".
בנוגע לכמה הוראות גדולות של החרדיות הישראלית, נדמה שאנחנו בעיצומו של התהליך.
הכרעת הזמן
איך מתרחש התהליך המופלא הזה, הכרעת 'זמן' בשאלות סבוכות ומורכבות? אין תשובה אחת לשאלה זו. כדי לתאר את התהליך, אקח לדוגמה את ה'איסור', שפעם היה מקובל מאוד, על נהיגת נשים ברחוב החרדי.
בתור אברך צעיר, זוכרני איך קבל בפניי קרוב משפחה על נשים בודדות (ועל בעליהן) המרשות לעצמן לנהוג ברכב. "יש בזה משהו מאוד לא צנוע", קבע. והנה, לאחרונה החלה אשתו ללמוד שיעורי נהיגה. איך זה קרה? בהתחלה באו נשים 'חוצניקיות' שלא הבינו מה הבעיה וקיררו את האמבטיה. אליהן הצטרפו נשים בעלות צרכים ייחודיים, וברבות השנים רבו המתירות בגין צרכים שחומרתם הלכה ופחתה מדי שנה. לבסוף, עם שינוי דפוסי התעסוקה, הפכה הנהיגה למצרך חשוב לנשים רבות, והסיפור (כמעט) נגמר (בצד הליטאי של המתרס, בכל אופן). כך עשה הזמן את שלו.
הזמן אינו פועל לבד. השינוי מתרחש לאורך תקופה שעשויה להימשך שנים על-ידי בני אדם שיש להם עניין מיוחד בנושא הרלוונטי, באופן שהצורך גובר על הרתיעה מפני האיסור הנהוג. לעתים אותם "פורצי גדר" יקבלו אישור פרטי מפוסק הלכה; לעתים הם יפעלו באופן עצמאי, כמו לא מעט מעולי הר הבית החרדים. את שמותיהם של אותם שותפים אנושיים אנחנו לא נדע. הקרדיט לשינוי הולך, רובו ככולו, לכוח הזמן. למעט יזמים חברתיים הפועלים מתוך תודעה של שינוי, איך בדרך כלל זכר לדמויות שנטלו חלק בתהליך. הסיבה לכך היא שאנחנו מזהים, ובצדק, משהו גדול יותר – תהליך שזמנו הגיע.
מעלת הזמן על הכרעות מלמעלה
בתום טקס יום הזיכרון האחרון (טקס מרגש מטעם עמותת 'נצח יהודה') פגשתי דמות צבאית בכירה שהביעה אכזבה מעמדת הרבנים. "אם רק יהיו מוכנים לומר בציבור את מה שאומרים בפרטי", אמר המפקד, "הרי שמזמן היינו במקום אחר". אולם, זוהי העובדה: הם לא מוכנים.
יש טוענים שהסיבה לכך היא החשש מהתנגדויות. יש בכך מן האמת. למרבית הצער, הכוח של עסקונה קיצונית ויכולתה לגייס חתימות ולמרר את חייהם של מושא קנאותם – עזיבת הרב דוד לייבל את בני ברק בנסיבות קשות היא דוגמה אחת לתופעה – הוא כוח מרתיע.
אך יש גם סיבות נוספות. סיבה אחת היא הזהירות מהתנגדות, אפילו למראית העין, לגדולי הדור של דורות קודמים. ההתנגדות לגדולי הרבנים של הדור הקודם מערערת את מעמד 'דעת תורה', ועלול ליצור בלבול ומבוכה. בנוסף לכך, ושמא בעיקר, קיים חשש מפני השלכות ציבוריות מרחיקות לכת. אם גדולי הרבנים יצהירו שמי שאינו לומד מקומו בצבא, עלול להיווצר שינוי משמעותי ופתאומי שיזעזע את עולם הישיבות. שינויים אמנם מתרחשים, אבל קביעתם 'מלמעלה' עשויה לערער את יציבות היהדות החרדית. עדיף שהשינויים יתרחשו במסלול אחר, מתוך השטח. כלומר, על-ידי הזמן.
הכרעת הזמן מונעת את הזעזוע האפשרי של הכרעה המגיעה 'מלמעלה', בפרט כאשר מדובר בחברה שמרנית בעלת אתוס המתנגד לשינויים. כמובן, מי שהפנים גרסה קיצונית של האתוס יתנגד גם לשינויים המגיעים בדרך זו, ומכאן גישת הפלג הירושלמי השוללת את הלגיטימציה של תהליכי שינוי: מי שהולך לאקדמיה מאבד את מעמדו ביהדות החרדית. בניגוד לכך, גישת המיינסטרים החרדי, כפי שייצג אותה הרב שטיינמן זצ"ל, הייתה שיש לאפשר בשקט ובגבולות הטעם הטוב את התרחשות השינויים מתוך השטח.
כך גם הרב משה הלל הירש שליט"א היום. בכסלו תשפ"ד הצהיר כי כבר מאה שנה המצב הוא שאנחנו לא יוצאים לעבוד: "כל בן תורה בארץ ישראל קיבל על עצמו [ללמוד] תורה כל החיים". אולם, בשנים האחרונות משהו השתנה: "בעשרים שנה האחרונות, גם בארץ ישראל התחיל כך בגלל פרנסה, ועוד סיבות, שחלק מהבני תורה התחילו לעשות דברים אחרים, לעבוד גם". הרב הירש בא לחזק את החרדים העובדים באופן שהם ימשיכו לראות בעצמם 'בני תורה' ולא 'בעלי בתים'.
לענייננו, יש לשים לב למשתמע מתוך דבריו. עברנו תהליך וכיום אפשר להכיר במציאות החדשה: לצאת לעבוד נהיה לגיטימי, ומי שעושה כן אינו מאבד את מעמדו. זה קרה בלי זעזועים, בלי לערער את הציבור, ובלי הוראה מלמעלה. השטח אמר את דברו.
סמכות 'דעת תורה' בעידן החדש
גם אם יש בו נוחות ומעלות, לשימוש בהכרעת הזמן יש את המחירים שלו. המרכזי שבהם הוא אובדן שליטה על התהליך, ולצידו: שינוי מבנה המנהיגות ביהדות החרדית.
עיקרון 'דעת תורה' קובע שעל הדברים להיות מוכרעים מלמעלה – ומלמעלה בלבד. כפי שניסח זאת ה'חזון איש', העיקרון קובע כי אין לאדם להיכנע לגדולי ישראל רק בתחומי ההלכה ולא בענייני 'שוק החיים'. שלטון הרב שך, שנמשך קרוב לשלושה עשורים, הביא את מנהיגות 'דעת תורה' לשיאה ההיסטורי, כאשר כל עניין ציבורי, למגדול ועד קטן, הוכרע על-ידי גדול הדור.
בניגוד לגישה נוקשה זו, הכרעה מכוח 'זמן' נובעת, כאמור, מתוך העם. העם – אנשים, קהילות, ארגונים ומוסדות – מוביל תהליך שנוגע לעניין ציבורי כלשהו, כאשר בסופו אנחנו פוגשים מציאות חדשה שהופכת להיות הנורמה המקובלת. רבנים, רועים רוחניים, יכולים (וצריכים) להיות חלק מהתהליך, כמו הרב שטיינמן בהקמת "נצח יהודה" או הרב אדלשטיין ביחס ל"ארץ הקודש". הם מעניקים לו הכוונה, עצה, בקרה וגבולות – אך הם לא מובילים אותו. ההובלה עוברת אל השטח.
כך התרחשו השינויים הגדולים שפקדו את היהדות החרדית בעשורים האחרונים בתחומים כמו תעסוקה, אקדמיה, חינוך, צבא, וגם בתחום התורני עם בתי מדרש חדשים להלכה, קבלה, מדרש, תנ"ך, מחשבת ישראל, ועוד. גם 'הפלג הירושלמי', שקם מתוך התנגדות לתופעות אלו, נוצר מתוך תהליך שהתרחש בשטח, ואף הוא תרם חלק ניכר בכרסום עיקרון 'דעת תורה': אם המנהיגות התורנית לא מוצאת חן, זה לא נורא – אפשר להכתיר מנהיגות אלטרנטיבית.
בעידן חדש זה, נדמה שאף אחד לא הופתע מהתנהלותה של מפלגת "ארץ הקודש" בבחירות האחרונות ל-WZO [-ההסתדרות הציונית העולמית]. הרב דב לנדו, "גדול הדור" המקובל, יצא בשצף קצף נגד המפלגה ופעילותה במסגרת הגופים הלאומיים. יתרה מזו, הוא אף אסר באופן מוחלט את ההשתתפות בבחירות. אך המפלגה, מייצגיה ותומכיה, כולל דמויות הוד כמו ח"כ משה גפני (שבנו עובד בקק"ל) וח"כ יצחק פינדרוס, התעלמו מכך לחלוטין. עסקים כרגיל.
כשלושה עשורים לאחר שקיעת שמשו של הרב שך, ניתן לומר שתם עידן. הזמן, כמו שאומרים, עשה את שלו.
הוראות שעה
מדוע דברי הרב אייכנשטיין שהבאתי בפתח הדברים יצרו מהומה? התשובה: כי אף אחד לא אמר לנו שמדובר בהוראת שעה – לא בחיידרים, לא בישיבות ובסמינרים, לא בשום מקום. להיפך: הרטוריקה החרדית נוהגת לקדש את כל מה שאנחנו עושים, בלי כוכבית ובלי הסתייגות.
אולם, לא מעט מהנורמות המקובלות בחרדיות הישראלית הן הוראות שעה בהגדרה – הוראות יוצאות דופן שהיו נחוצות מול אתגרי התקופה וכעת עוברות תהליכי 'נורמליזציה', חזרה לנורמות שנהגו בעם היהודי מאז ומעולם. כששמעתי לאחרונה את מספרי המתמודדים על תקנים בתוכנית 'קודקוד' היוקרתית – אלפי צעירים חרדים על כמה מאות תקנים – הבנתי עד כמה התהליך הולך ומתקדם. הוא כולל זירות רבות ומגוונות.
בין היתר, תהליך הנורמליזציה נוגע גם באיזון בין מנהיגות רבנית למנהיגות אזרחית – מה שמכונה באנגלית lay leadership, מנהיגות מהשטח. למשך מספר עשורים, זמן קצר בפרספקטיבה היסטורית, האיזון הופר לטובת המנהיגות הטוטאלית בסגנון הרב שך – גרסה תורנית של המלך האפלטוני שלא השאיר מקום למנהיגות מהשטח ולאוטונומיה קהילתית.
גם כאן, ככל הנראה, מדובר בהוראת שעה שהולכת ומתמתנת עם הזמן. וכמו שאר התופעות שהוזכרו – ימים יגידו.
