מפורסמים בפי כל דברי חז"ל: 'בא חבקוק והעמידם על אחת – וצדיק באמונתו יחיה'. הגמרא (מכות כד.) מונה אישים נוספים שהעמידו את היהדות על יסודות מסוימים. דוד העמידן על אחת עשרה, ישעיהו העמידן על שש וכן הלאה. ברור למבין שאין הכוונה שרק על נקודות אלו יש לשמור. כשמיכה מעמידן על שלוש ואומר: "מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוקיך", האם פירוש הדברים שכבר אין להקריב קרבנות? פשוט שלא. כוונתו איננה אלא לומר שאל לו לאדם לפטור עצמו בקיום חובותיו שבין אדם למקום, אלא רצון ה' שהדגש יושם דווקא על עשיית משפט.
עשיית משפט מתייחסת הן לאחרים והן לאדם עצמו. המשפט הוא עשיית הדבר המאוזן, בשיקול, כמו מאזני המשפט. זוהי מידתו של יעקב, מידת התפארת, המסמלת את האיזון בין חסד לדין. עניין זה רמוז בשמו: יָשָׁר־אל. המשפט הוא הן ביחס לאדם עצמו והן ביחס לאחרים. ללכת בדרך האמצע ולא בעקלקלות.
עשיית משפט ויושר לא הייתה מלאכה קלה עבור עם ישראל. דוחק הגלות כפה עלינו עניות מנוולת. לא ניתן לנו לעבוד במקצועות המקובלים, אלא בעיקר בהלוואה בריבית ובמסחר. כורח המציאות, והחיים כמיעוט נרדף בין הגויים, דחקו לעתים לעיגולי פינות בענייני היושר.
לאילוצי הרמאות בגלות יש שורש ב'מעשה אבות סימן לבנים'. יעקב אבינו נאלץ לרמות את אביו כדי לקבל את הברכות. כתוצאה מכך גלה לחרן ושם נאלץ לרמות את לבן בהתחכמות גדולה, עם המקלות בשקתות המים ("אחיו אני ברמאות"). עשיו דורש את השם 'יעקב' על שם הרמאות: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי". גם הנביא (ירמיהו ט,ג) משתמש במילה יעקב במשמעות זו: אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב. עקוב פירושו עקום. אולם כל זה היה כורח המציאות. מול מציאות שלא אפשרה פעולה בשיטה אחרת. אין זה המצב האידיאלי. כשהוא מסיים להתמודד בגלות אצל לבן ושב לארץ ישראל, ניתן ליעקב השם ישראל, המייצג את התעלותו לדרגת תפארת, ביושר ובלי עקמומיות.
אולם גם אם אדם נאלץ לנהוג במידה רעה מסיבה טובה, הוא צריך רחמים גדולים כדי שמידה זו לא תשתרש בו. התורה מצווה להרוג את עיר הנדחת, ולצד זאת מבטיחה כברכה מיוחדת שה' יתן בלב ההורגים רחמים, כדי שלא יהפכו לאכזריים. הדבר נכון גם לרמאות. גם אם נוהגים שלא ביושר מסיבה מוצדקת, ויעקב הרי ודאי עשה זאת על פי דין, עדיין דרושה שימת לב שלא תדבק בנו הרמאות. לכן צריך היה יעקב לקבל את השם ישראל, כדי להמשיך את מורשת אברהם שהיא 'ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט'.
לאחרונה שבנו לארץ ישראל, וראוי שנבחן את עצמנו ביחס למידות שדבקו בנו במהלך הגלות. בכמה מובנים הציבור החרדי מתייחד בזהירות מופלגת בממון הזולת. אם אדם מאבד ארנק, הסיכוי הגדול ביותר שלו לקבל אותו בחזרה הוא במקרה שהאבדה אירעה באזור מגורים חרדי. מפורסמים גם סיפורי מעסיקים רבים על זהירותן הגדולה של נשים חרדיות ביחס לשעות עבודה, ובכלל בממון המעסיק. עם זאת, לא נוכל להתכחש לכך שבכמה מישורים אחרים אנו מוצאים יחס בלתי ראוי לממון הזולת. הדבר בולט במיוחד במישור הציבורי: בנייה על חשבון שטחים ציבוריים; גרימת נזק למרחב הציבורי; העלמת מיסים ואפילו מיסי עירייה, הלנת שכר ועושק זכויות עובדים במוסדות, ועוד. דומה שלא השתחררנו די מתודעת המיעוט הנרדף שצריך לשרוד, ובשל כך נדמה לאנשים שמותר לנו לרמות אחרים. גם במישור הפרטי ניתן למצוא חוסר זהירות בענייני ממון, כמו למשל בבניית תוספות בנייה ללא התחשבות בזכויות אחרים וכדומה.
לחלל האוויר נזרקים היתרים ביחס לגניבה מהמדינה, דבר שאין לו שחר לא בהלכה ולא במוסר הבסיסי. אף גניבת דעת היא בלאו גמור של 'לא תגנובו' לדעת רוב הראשונים, גם אם אין זה כדי להרוויח ממון ואפילו ביחס לגוי. הרמב"ם הביא את איסור גניבת דעת בהלכות מכירה, ובנפרד שנה אותו בהלכות דעות (ב,ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה. ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי… ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות". כך נפסק גם בשולחן ערוך.
כציבור המקפיד על קלה כבחמורה וממאן בהיתרים מפוקפקים, ראוי לנו שגם ב'לא תגנוב' נימנע מכל הוראת היתר, ודאי כשאין לה יסוד. הדוחק הכלכלי אינו אמור להוות שיקול. הגע בעצמך, האם יהודי חרדי יאכל בשר 'רבנות' בגלל שאין לו איך לגמור את החודש? אם כן ודאי גם לא יפעל בדיני ממונות על פי היתרים שאפשר לסמוך עליהם הרבה פחות.
דווקא על דורנו, השב חזרה מארצות הגולה אל ארץ האבות, מוטל לחזור ולקנות את השם 'ישראל' במלוא מובנו – לזכות שוב במעלת היושר שהיא תפארתנו. אם תנועת החסידות הרימה על נס את מידתו של החסיד המתחסד עם קונו, הרי שבדורנו עלינו לבסס את תנועת הצדיקות, תנועת החורתת על דגלה את ההליכה בדרכי הצדק והיושר.
הציווי הגדול שמגדיר את עבודת האדם הוא 'והלכת בדרכיו'. מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום. אולם מכל מידותיו ית', נראה שההליכה בדרכיו היסודית והחשובה ביותר היא מה הוא צדיק וישר, אף אתה צדיק וישר. חותמו של הקב"ה אמת, "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". בהנהגה זו אפוא עלינו לדבוק כדי להתקרב אליו. והרי כך אמרו חכמים: "על שלושה דברים העולם עומד, על הדין, האמת והשלום". לא ייתכן, אם כן, להעמיד עבודת ה' שהיושר אינו תופס בה מקום מרכזי.
הנצי"ב (העמק דבר, הקדמה לבראשית) מאריך מאד במעלת היושר. כידוע, ספר בראשית נקרא בנביאים 'ספר הישר', ובמסכת ע"ז התפרש: "זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים שנאמר תמות נפשי מות ישרים". והקשה הנציב:
"ויש להבין הטעם למה קרא בלעם את אבותינו בשם "ישרים" בייחוד, ולא "צדיקים" או "חסידים" וכדומה. וגם למה מכונה זה הספר ביחוד בכינוי "ישרים", ובלעם התפלל על עצמו שיהא אחריתו כמו בעלי זה הכנוי. והענין דנתבאר בשירת האזינו על הפסוק "הצור תמים פעלו… צדיק וישר הוא" (דברים לב ד), דשבח "ישר הוא" נאמר להצדיק דין הקדוש ברוך הוא בחורבן בית שני, שהיה "דור עקש ופתלתל" (שם פסוק ה); ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים… ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים"… ועל זה צעק (בלעם): "תמות נפשי מות ישרים", היינו: מקיימי הבריאה". הישרות, אם כן, היא קיום הבריאה, היא שבחם של אבות והיא יסוד התורה.
מעלה גדולה יש להעמדת היושר במרכז עבודת ה', שכן בה יכול אדם לעבוד את בוראו בכל רגע נתון. בכל דרכיך דעהו. גם כשהוא מחוץ לבית הכנסת ולבית המדרש, הרי הוא מתקרב אליו ית' בצורה ישירה על ידי הקפדה על האמת והיושר, הן בממון חברו והן בממון הציבור.
המדרש אומר: "ויתהלך חנוך את האלוקים – חנוך תופר מנעלים היה ועל כל תפירה ותפירה היה מייחד ייחודים". ומה היו אותם ייחודים? בעלי המוסר פירשו בשם ר' ישראל סלנטר: "שהיה מדקדק בכל תפירה לעשותה כהוגן, שתהיה מלאכתו בתיקון ושיפור כראוי, היה חושב בשעת מעשה לשם מידת החסד, לשם זהירות מגזל והונאה. באופן כזה הרי כל מעשה מכוון לשמו יתברך, וזהו הייחוד הגמור" (דעת חכמה ומוסר ח"א עמ' סה). זוהי ההתהלכות האמיתית לפני האלוקים – להיות מכוון בכל עת לפי האמת והיושר, ועל ידי כך זוכין לקרבת אלוקים. הנביא ישעיהו אומר: שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', כלומר רודף הצדק הוא־הוא מבקש ה'. על כן נאה שמה של תנועה זו: תנועת הצדיקות, משום שהצדיק הוא ההולך בצדק.
אולם היושר בממון הוא רק אדן אחד במבנה הכולל. כשנתבונן בדבר נראה שמידת היושר רחבה והיא מקיפה את כל קומת האדם ואת כל מרחבי חייו. יושר הוא גם בין האדם לעצמו. לא לרמות את עצמנו. להיות כנים. להיות אמיתיים. היושר הוא גם בין אדם לאשתו, ובין אדם לילדיו. להיות מי שאנחנו עם הסובבים אותנו, בלי לזייף, בלי לרמות ובלי להעמיד פנים. ההולך בתום גם מכיר טובה לה' ולחברו, ונוהג באמת ובכנות ביחסיו עם בריות. גם בבית המדרש משפיעה מידת היושר על דרך הלימוד, וגם שם עלינו לסגל אותה במלוא מובנה: להיצמד אך ורק לאמת, ולומר ביושר מה מתקבל על דעתנו, ומה קשה וצריך להמתין לפתרונו. בלי לשקר את עצמנו ובלי להתעלם ממה שלא מתיישב על הלב. אין אדם יכול לעמוד על דברי תורה ללא מידת היושר.
כשהיושר הופך לתכונת האדם, הרי הוא נהפך לאדם אחר. הישרות העצמית מונעת מהאדם לחטוא. החוטא מרמה את עצמו, ממציא תירוצים, מתכחש לעיוותים שבהתנהגותו. ואילו הישרות מאפשרת לחוטא לשוב בתשובה, להיות כן, לעמוד מול המציאות ולקבל עליה אחריות. הצדיק בתנועת הצדיקות הוא אדם הגון, נאמן לערכיו, יציב בדרכו, מודע לעצמו ולוקח אחריות.
איור שער: אלכימאי עם מאזניים, יוהנס ויילנד, אוסף המכון לתולדות המדע בפילדלפיה, פנסילבניה, ארה"ב
