24 שעות בברלין

מה עושים ב-24 שעות? ובכן, המון. אם נקזז את זמני הנסיעות בתוך העיר ואת זמן הפגישה, מתברר שהזמן שעמד לרשותי היה קצר, אפילו קצר מאוד, ובכל זאת הספקתי בו לא מעט.

הסוד הוא להכיר את השטח ולתכנן לפני, מה בדיוק רוצים לעשות.

ובכן, תפעילו סטופר, מתחילים.

נחיתה 

זמן קצר לאחר הנחיתה כבר הייתי מחוץ לטרמינל. פחות מרבע שעה, למעשה. בידי היה כרטיס חופשי-יומי לכל כלי התחבורה הציבורית בעיר. תוקפו 24 שעות בדיוק. הוא ניתן לרכישה במעבר מהטרמינל לתחנת הרכבת.

בעיר פועלים כמה קווי רכבת. הם מסומנים באותיות S (רכבת קלה), U (רכבת תחתית) ו-H (חשמלית). הריבוי מעט מבלבל אבל נח ומהיר ללמידה תוך כדי תנועה. אפליקציית moovit יעילה ונוחה לשימוש בעיר.

מהנחיתה נסעתי למלון השוכן בכיכר אלכסנדרפלאץ וסמוך למגדל הטלוויזיה, שהפך לאחד מסמלי העיר. המלון, מבית רשת redisson blue החביבה עליי, מציע חדרים נוחים בעלי נוף עירוני רחב במחיר שלא עובר בהרבה את הממוצע.

ליד המלון ראיתי שנתלו דגלי ישראל. שאלתי אודותיהם ונאמר לי שזהו אקט תמיכה שנעשה בהוראה ישירה מהקנצלר לראש העירייה. מאז פרוץ המלחמה, גרמניה עומדת לימין ישראל ומבליטה זאת גם באמצעים מעין אלו.

הכיכר שבה שוכן המלון מהווה נקודת ציון בפני עצמה. בעבר היא הייתה כיכר המאכלסת פעילות פנאי רבה. כיום, שכונות מסוימות בעיר הפכו לאטרקטיביות יותר עבור הצעירים והיא מהווה רק נקודת מוצא נוחה לכל מקום בעיר.

לצד הכיכר ניצבים פסלים של ההוגים המדיניים והכלכליים קרל מרקס ופרידריך אנגלס. בעבר ניטשה מחלוקת אודות הצבתם בעיר ששילמה מחיר כבד על משנתם הכלכלית, אך הם שם, סופגים בשתיקה את התיעוב של העוברים והשבים. כקפיטליסט, עברתי דרכם בדרך לפגישה והקפדתי לתת בהם מבט של בוז.

הפגישה לקחה שעה קלה ולאחריה מיהרתי להספיק את שאר התוכנית.

שער ברנדנבורג 

עליתי על המטרו ולאחר נסיעה קצרה הגעתי לאתר הכי אייקוני בעיר: שער ברנדנבורג. השער נבנה בין השנים 1788–1791. ברלין הייתה באותם ימים חלק מהקיסרות הפרוסית. המלך פרידריך וילהלם השני הזמין את בנייתו כסמל לשלום. השער מעוצב בהשראת האקרופוליס באתונה ועל גגו פסל בדמות כרכרה הרתומה לארבעה סוסים.

הנאצים מיתגו את השער כסמל להצלחתם. ברחבת השער נערכו מצעדים צבאיים ומופעי כבוד והצדעה להיטלר. השער שרד את ההפצצות הכבדות של בעלות הברית על ברלין וניצל מגורלם המר של רבים מבנייניה הידועים של העיר, אך גם הוא ספג פגיעות חיצוניות.

במהלך שנות המלחמה הקרה, השער היה נתון בחלק המזרחי והגישה אליו נמנעה לרוב אזרחי העולם. ממשלת גרמניה המזרחית לא השקיעה בשיקום מבנים היסטוריים ורק לאחר קריסת הגוש הסובייטי ואיחוד ברלין, השער שופץ וחודש. כיום שוכנות בסמוך אליו שגרירויות רבות.

בכיכר שלפניו מוצבת בימי חנוכה חנוכייה גדולה ורב העיר מדליק את הנרות בטקס מרשים שעל פי רוב מתכבד גם בהשתתפות הקנצלר. השער הואר מספר פעמים בצבעי הדגל הישראלי, כמחווה של הזדהות עם ישראל לאחר פיגועים קשים ובימים הראשונים של המלחמה הנוכחית.

התבוננתי בשער ארוכות. לא רבים האתרים בברלין שראו את גרמניה עוברת מיד ליד, חוו טלטלות, שתי מלחמות עולם ושנים אפלות של נאציזם ושלטון סובייטי. הוא כמעט היחיד שראה, שתק ונשאר בכבודו. סביבי הילכו דיפלומטים בדרכם לארוחת הצהריים. הדגל האמריקני על בניין השגרירות ניצב בחצי התורן, כאות אבל על מותו של הנשיא קרטר.

רייכסטאג

בדמוקרטיה הגרמנית ישנם שני בתי נבחרים: הבונדסטאג – פרלמנט שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי כלל האזרחים אחת לארבע שנים, ובונדסראט – מועצה פדרלית שבה מכהנים נציגים מ-16 פדרציות המרכיבות את גרמניה.

בניין הרייכסטאג, מעון הבונדסטאג ומוסדות לאומיים נוספים, שוכן בבניין מרשים שממוקם בסמוך לשער ברנדנבורג. פירושה המילולי של המילה היא ״אתר כינוס (סטאג) לבני המעמד הגבוה (רייך)״.

הרייכסטאג נבנה בסוף המאה ה-19 לשימוש גופי השלטון של האימפריה הגרמנית שייסד אוטו פון ביסמרק. ערב מלחמת העולם השניה הבניין הוצת והעלו חילופי האשמות בין הנאצים לקומוניסטים. היטלר פתח במתקפת צווים נשיאותיים שלמעשה ביטלו את מעמדו של הפרלמנט, והרייכסטאג הפך לאנדרטת זכרון לדמוקרטיה הגרמנית.

אחרי המלחמה, ברלין פוצלה בין מזרח למערב והפרלמנט המערב־גרמני עבר לעיר בון. רק לאחר קריסת הגוש הסובייטי ואיחוד ברלין, חזרו מוסדותיה של גרמניה המאוחדת מחדש לעיר והבונדסטאג התכנס מחדש בבניין הרייכסטאג בשנת 1999.

הבניין פתוח למבקרים אך דורש מבדקי אבטחה רבים. מכיון שיש לי קולגה שעובדת בלשכתו של אחד מחברי הבונדסטאג, ניסיתי את מזלי בכניסה מהירה, אך התחוור לי שזהו לא יום נוח לביקורים ולכן ויתרתי. למרות זאת, אני סבור שזהו אתר חובה, לפחות למבקרים בברלין בפעם הראשונה.

רחוב חנה ארנדט ואנדרטת השואה

במרחק של מאה מטר בלבד משער ברנדבורג פרושה אנדרטת זיכרון עצומה לזכר קורבנות השואה. זוהי למעשה כיכר עצומה, שטחה כ-20,000 מ״ר ובה בעבר שכנה לשכתו של היטלר. עיצוב האנדרטה הוא למעשה 2711 קוביות בטון שחורות, שמזכירות בצורתן מצבות. הן סדורות במגרש הריבועי העצום ושתיקתן רועמת ומייצרת אי נוחות למבקר.

הסמליות נוכחת בכל פינה. מספר המצבות אמנם מקרי ונבחר בשל שיקולי המיקום, אך למעשה זהו רפרנס לסך דפי התלמוד הבבלי. גם המיקום נבחר רק בשל הצורך האתי לסגור מעגל ולקרוא קריאת תיגר על לשכתו החרבה של הפיהרר, אבל שם הרחוב, חנה ארנדט, לא היווה פקטור בבחירת המיקום.

חנה ארנדט, ניצולת שואה בעצמה, הייתה חברה בחוג הפילוסופי באוניברסיטת פרייבורג. שם למדה אצל הפילוסוף הפרו-נאצי מרטין היידגר. ארנדט, יהודייה גאה, סירבה להזדהות כגרמנייה גם כשהנאצים כבר פתחו במסע הציד. היא עזבה לפריז ומשם לאמריקה.

ארנדט כתבה אחרי משפט אייכמן דו״ח שהפך לאבן דרך בחקר השואה – ״הבנאליות של הרוע״, בו נתנה דגש על התנהלותם התמימה, הגנרית והממושמעת של מפלצות האדם שהכירה.

השלט המורה על שם הרחוב, שמתנשא במקביל לאנדרטה, תפס אותי אף יותר מהאנדרטה. נשארתי נטוע מולו עד שצפירות רכב חולף אילצו אותי להתנתק.

טופוגרפיה של הטרור

צעידה של מאה מטר נוספים הביאה אותי לכיכר פוסטדאם. זו כיכר גדולה, גדושה בחנויות וקניונים. מומלצת לתיירים שמגיעים לעיר לכמה ימים ומעוניינים לשלב שופינג. אני אישית בחרתי לדלג הפעם ולכן צעדתי משם לתחנה הבאה – תערוכת הטרור והתעמולה. 

בחלק מרחובות העיר עדיין מתקיימים שרידים לחומה הפנימית שקרעה אותה. לצד אחד מן השרידים האלו חפורה תעלה המשתרעת לאורך של 200 מטר רוחביים. העירייה בחרה לנצל את המיקום ליצירת תערוכה המציינת בגרמנית ובאנגלית את חלקה של התעמולה בהצלחה הנאצית.

על גבי כשלושים לוחות זכוכית פרושה עבור המבקר סקירה היסטורית מקיפה על מפעל התעמולה הנאצי, שיטותיו המתוחכמות לסימון אויבים פנימיים ויצירת לגיטימציה להשמדתם.

התערוכה מלווה בתמונות ובפסקול ופתוחה לציבור בכל שעה ביממה. זהו לא אתר תיירותי, הוא לא מוכר ולא נוכח ברשימות האתרים הפופולריים, אבל מדובר באתר חובה לכל יהודי, חוקר היסטורי או אזרחים עם מצפון דמוקרטי עמוק.

לצד התערוכה עומד מוזיאון שמציע למבקר חוויה לימודית מעמיקה יותר אודות הטרור הנאצי. גם כאן לא מדובר בבחירת מיקום מקרית. המוזיאון שוכן על חורבת מפקדת הגסטאפו העירונית.

צ'ק פוינט צ'רלי 

כאמור לעיל, ברלין פוצלה לאחר מלחמת העולם השנייה ונשארה כך כל ימי השלטון הסובייטי, עד לנפילת מסך הברזל. מבין כמה נקודות מעבר מהמזרח למערב, אחת נשארה. היא משמשת היום כאתר תיירות וזיכרון לימים בהם חומה חצתה בין אחים, משפחות ושכנים לעיר.

היא קרויה צ׳רלי לא על שם צ׳רלי כלשהו, אלא מכיון שהיא השלישית בסדר הגיאוגרפי בין נקודות המעבר שהאמריקנים הקימו לאורך החומה. כתיבת המילה צ׳רלי מתחילה ב-c, השלישית באלפבית האנגלי ומכאן שמה (בדיוק כמו שמוסרים כתובת מייל בשיחת טלפון – "b כמו במבה״).

המוזיאון היהודי ברלין

מעט דרומה משם, בסמוך לשכונת קרויצברג הצעירה והפופולארית, נמצא המוזיאון היהודי. המוזיאון מציג את קורות ימיהם של יהודי גרמניה מראשית היישוב היהודי בגרמניה ועד ימינו אנו, כולל כמובן התייחסות לימי ההשכלה, לאופי הקהילה ערב השואה, במהלך השואה ולאחר הקמת מדינת ישראל.

מבנה המוזיאון, הוא יצירה אדריכלית בפני עצמה. האדריכל דניאל ליבסקינד בחר לשרטט את תוכניות הבנייה כמין סדק, המבטא מציאות מעורערת של הקיום היהודי בגרמניה. למרות שבביקור הזה ויתרתי על כניסה למוזיאון, מפאת קוצר הזמן, הגעתי להתרשם מהמבנה.

הכניסה למוזיאון חופשית, אך נדרשת הרשמה באתר. פתוח כל יום עד השעה 18:00.

איסט סייד גלרי

ב-12 ביוני 1987 ביקר בברלין המערבית נשיא ארה״ב רונלד רייגן. במהלך נאומו שהפך לאחד המפורסמים ביותר, קרא רייגן למנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב "!Mr. Gorbachev, tear down this wall" (מר גורבצ'וב, הפל את החומה הזו!).

להקת הסקורפיונס כתבה בעקבותיו את הלהיט "wind of change" (רוח של שינוי) העורג לפירוק החומה.

ב-9 בנובמבר 1989, ההמון הפיל את החומה וברלין החלה בתהליך של איחוד. קיר בן קילומטר וחצי שרד את הפירוק והפך במהרה לאתר גרפיטי. זוהי גלריית איסט סייד.

נסעתי אליה בטראם. עמדתי מול היצירות שהפכו עם השנים לאייקוניות בזכות עצמן. האזנתי דרך היוטיוב לנאומו המכונן של רייגן וליצירה המוסיקלית של הסקורפיונס, והבנתי שהכל אפשרי. צריך רק לקוות.

בית הכנסת והמרכז היהודי

במקביל למוזיאון היהודי, פועל בעיר מוזיאון נוסף, המשמש גם כמרכז קהילתי וכמוזיאון קטן. הכניסה אליו כרוכה בבידוק ביטחוני ובתשלום סמלי שנע בין 3 ל-7 יורו. 

גם כאן, כמו במוזיאון היהודי החדש, ישנה התייחסות גם לחיי היהדות בגרמניה שלפני מלחמות העולם. ביציאה קיבלתי מזכרת – סטיקר עם מגן דוד ועותק של העיתון היומי של הקהילה. בית הכנסת פתוח לביקורים בכל יום עד השעה 17:00 ובשבת פתוח לתפילות בהרשמה מראש.

מחוץ לבית הכנסת תלויות תמונות החטופים. הבחנתי ברביעייה שעומדת ומביטה בהם. נראו כמו משפחה. ניגשתי אליהם ובטרם אמרתי מילה הם כבר הציפו אותי בשאלות אודות המצולמים. הם לא ידעו על החטופים. למעשה, הם שמעו רק על כפיר ביבס, שתמונתו פורסמה כנראה יותר מאחרים. גם אודות מתקפת השביעי באוקטובר הם לא ממש ידעו. רק שמעו על הטבח במסיבה ברעים.

סיפרתי להם הכל במשך כרבע שעה. הם היו תיירים מספרד ולכן לעיתים אחת הבנות תרגמה לאב המשפחה את דבריי. איתרנו את תמונתה של דורון שטיינברכר וסיפרתי להם שהיא חזרה יום לפני כן.

הם שאלו בעיקר על כפיר ונראו מזועזעים ממבול האינפורמציה החדשה ומהיקף הטרגדיה שפרקתי באוזניהם. ביקשתי מהם לא להאמין לי אלא לבדוק כל מה שאמרתי ונתתי להם כתובות אינטרנט להרחבה.

הבורות אודות המתקפה זעזעה אותי. בעיקר מכיון שהיא הבליטה כמה ההסברה הישראלית קריטית בכל פינה בגלובוס. העם הגרמני ככלל מאד מזדהה איתנו, במקומות רבים תלויים דגלי ישראל, אבל כנראה שזה לא מספיק. אקטים של תמיכה לא מהווים תחליף להסברה.

הגרפיטי של כפיר ביבס

במרחק של כמאתיים מטר מבית הכנסת, בפתחו של רחוב אוגוסט-שטראסה, צויר גרפיטי עצום על קיר בניין שלם. בציור נראה הפעוט החטוף כפיר ביבס יושב מפוחד במנהרה חשוכה, מחזיק בידו דובי ובלון.

בחלקו העליון של הציור מצוירים שמיים תכולים ושמש מחייכת בסולידיות. על השמיים נכתבה הכתובת המפורסמת ״bring them home now". את הגרפיטי צייר האמן בנצי ברופמן. תקוותי היא שעד שתקראו שורות אלו, כפיר ויתר החטופים כבר ישובו לביתם.

כיכר בבל bebelplatz

בניין האופרה של ברלין ואוניברסיטת הומבולדט העתיקה ניצבים על כיכר גדולה. בליבה צוהר הפונה לחלל תת קרקעי מואר. זוהי כיכר בבל, הקרויה על שם מנהיג ומייסד המפלגה הסוציאל דמוקרטית אוגוסט בֶּבֶּל.

בכיכר הזו נשרפו ב-10 במאי 1933 כ-20 אלף ספרים שמחבריהם היו יהודים או מרקסיסטים. בלילה אחד עלו באש ספריהם של האחים המחזאים תומאס והיינריך מאן, הסופר והמשורר היינריך היינה, הפילוסוף קרל מרקס ואבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד.

האמן מיכה אולמן הציב במקום את אנדרטת ״הספרייה״. האנדרטה היא למעשה חדר תת-קרקעי מרובע, קירותיו הם מדפי ספרייה ריקים, בשטח שמשוער כעשוי לאכלס 20 אלף ספרים.

אי אפשר לגשת לחדר, אך חלק מתקרתו עשוי מזכוכית שמשתלבת ברצפת הכיכר ומאפשרת לצפות בספרייה. בכיכר גם הוצב שלט עם מילותיו של הסופר והמשורר היינריך היינה, קורבן האירוע: ״במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו בני אדם״. 

ובכן, במהלך יממה הספקתי לראות כמה אתרים חשובים שנוגעים להיסטוריה היהודית והכללית של העיר. אני מתנצל מראש אם הכתבה הזו היתה כבדה יותר מקודמותיה. אבל כך היא ההיסטוריה, לפעמים יש לה משקל.

ברלין גדולה ורבים הם אתרי התיירות שבה. אורך השהות המומלצת הוא כארבעה ימים, אך ברלין היא עיר נוחה מאד וישראלים רבים נשארים בה לתקופות ארוכות יותר.

מידע רלוונטי לתייר הישראלי

• תחבורה

לא מומלץ לשכור רכב אם החופשה מתוכננת לתחומי העיר בלבד. שירות הרכבות הפנימיות נח מאוד ואפליקציית moovit יעילה להתניידות.

• בתי חב"ד

בית חב״ד נמצא במערב העיר, ברחוב מונסטרש-שטראסה. בשבת פעילים בתי חב״ד נוספים באלכסנדרפלאץ, בקודאם ובשטיגליץ, הקרובים יותר לאזורי התייר הישראלי.

• מסעדות כשרות

חומוס וחברים למזון ישראלי מהיר, לחיים, איבגי׳ס ובעל הבית הבשריות ובלבוסטה הצמחונית. ישנו גם בית קפה כשר: kosher good morning ושתי מכולות כשרות: lampari ו-kosher life. רוב בתי העסק הכשרים ממוקמים במזרח בעיר. עליי אישית זה הקשה מעט, אבל אפליקציית Wolt מאפשרת להזמין מהם לכל פינה בעיר וכך עשיתי.

שימו לב: מכיוון שישראלים רבים גרים בברלין, ישנם בתי עסק ישראליים לא כשרים. לא כל מסעדה יהודית היא בהכרח כשרה. בקשו לראות תעודת כשרות בכל מסעדה. 

• אנטישמיות

ככלל, משטרת גרמניה מתאמצת למנוע גילויי איבה. בברלין גם ניכר מאמץ להביע תמיכה עם ישראל. עם זאת, בברלין ישנם גם מהגרים מוסלמים וזה ניכר מגרפיטי שהם משאירים על קירות במקומות בולטים. אפשר ללכת עם סממני יהדות גלויים אך חשוב לשמור על ערנות.

• מטבע

יורו. אין חובה לקנות שטרות פיזיים. בכל עסק מקבלים כרטיסי אשראי וברובם גם אפשר לשלם באמצעות Apple Pay.

צילום חומת ברלין: Hamburg ,Müller .K Jens ;עיבוד: Mauruszat.Axel ;רישיון: -3.0BY-CC בכפוף לכללי חופש הפנורמה )FoP)