ימים לא קלים עוברים על סיעת "יהדות התורה". החשש מזליגת קולות חרדיים למפלגות אחרות, בעיקר ל"ציונות הדתית" אך לא רק, מדיר שינה מעיני המערכת, הרואות את איתמר בן גביר צובר פופולריות רבה ומטרידה ברחוב החרדי. עליה לשקול את צעדיה: כיצד למנוע את זליגת הקולות מצד אחד, ומצד השני לשמור על עקרונות היסוד של המפלגה, המתקשים לעלות בקנה אחד עם דעותיהם המשתנות של בוחריה.
במקביל לכך, שאלת הגושים הפכה להיות בוערת במיוחד, כאשר "יהדות התורה" לא יכולה להרשות לעצמה את הכישלון של הישארות מחוץ לקואליציה, על כל המשתמע מכך. מסיבה זו, ובניגוד חריף ליו"ר ש"ס אריה דרעי, משה גפני אינו ממהר להצהיר נאמנות לליכוד ולבנימין נתניהו בפרט, ולגוש הימין בכלל, והוא סולל דרך לחבירה אפשרית לגוש אחר.
בעיתון "יתד נאמן" פורסם ברוח זו מאמר מערכת המצהיר כי "אנחנו לא שמאל ולא ימין". אחרי האיחוד בין "כחול לבן" לבין "תקווה חדשה", הזכיר המאמר כי "היהדות החרדית איננה ימנית ואיננה שמאלנית" אלא "מונחית דעת תורה". באותה הזדמנות, הדגיש המאמר את סכנת "הימין הקיצוני" – הכוונה, בלי להזכירם, היא למפלגת "הציונות הדתית" בכלל ולאיתמר בן גביר הפופולרי בפרט – ש"תהום רעיונית עמוקה חוצצת בינינו לבינם". לדברי הכותב, "דווקא סימני הכשרות שלו הם סימני הטומאה שלו".
אני חושב שטוב תעשה "יהדות התורה" אם תשנה כיוון. מקומה, בתור מפלגה יהודית המחויבת לתורה ולעקרונות הגדולים שבה, הוא בהחלט עם הימין. אמרות כמו "אנחנו לא שמאל ולא ימין" הן רטוריקה ריקה המקרה הטוב, ושקר גס במקרה הרע. אנחנו בהחלט ימין. ואולי השאלה העיקרית היא בהגדרה: מהו "הימין"?
ההבדל בין הימין והשמאל נעוץ בזהות יהודית ולאומיות יהודית. "הערך המרכזי של השמאל הוא שוויון", אמר יו"ר הנהלת מרצ יניב שגיא. מתוך ערך השוויון נגזרת מדיניות של "אוניברסליות": מדינה ניטרלית (בעלת גוון יהודי קל) המקדמת את הטוב המשותף האזרחי.
מסיבה זו, השמאל עוין מוסדות המדגישים מאפיינים קבוצתיים באשר הם: ראשית כל מדינות לאום, אך גם דתות, קהילות (מהסוג האתני), ואף את מוסד המשפחה המסורתי. על המדינה להחליף את המוסדות הללו ולשמש צינור מקומי לכללים משפטיים בינלאומיים המבוססים על עקרונות זכויות אדם אוניברסליים.
מנגד, הימין נוקט בעמדה פרטיקולרית, ובמקרה של ישראל פרטיקולרית יהודית. המדינה היא אפוא יהודית עוד לפני שהיא דמוקרטית, והזהות היהודית גוזרת השלכות דתיות, משפטיות, תרבותיות וערכיות. תפקידה של המדינה הוא ליצור מסגרת ברורה של זהות לאומית, ובתוכה להעניק מרחב פעולה רחב למוסדות תת-מדינתיים כמו הרשות המקומית, הקהילה והמשפחה. מובן מאליו שיהודים מסורתיים, ובתוכם החברה החרדית, נוטים אפוא לתמיכה מובהקת בימין.
בהקשר הזה ראוי לציין את דברי הסופרת הבריטית מרי אן אוונס הידועה יותר בשם העט שלה ג'ורג' אליוט, שנכתבו בשנת 1879 בנושא הלאומיות – דברים שראויים בעצמם להופיע בעיתון "יתד נאמן":
"כבימי הנביאים וכבימי הרסטורציה של עזרא כן גם עתה: ההיבטים הנעלים בחיי היהודים הוקדשו לשימור האופי הלאומי הייחודי שלהם מפני היתוך הרסני עם תכונותיהם של עמים נוכרים, שדתם ופולחנם היו אליליים ותכופות גם מעוררי סלידה. תמיד עמד אל מול הפלג הלאומי פלג מתבולל שהציגו כצר-מוחין, ואשר ביטא לעתים את רוחב-הדעת שלו בחנפנות משתלמת למעצמה זרה. סכסוכים פנימיים אלה צופפו מטבע הדברים את שורות השמרנים. הם נדרשו להיות חזקים כדי לשמור על היכל ה', על פך השמן הטהור, על רוח החיים של 'המעט מכל העמים'".
כלומר, אנחנו, החרדים הימין האמיתי. הציבור התורני, זה שמתאמץ לשמר את "פך השמן הטהור", צריך לחבק את התואר "הפלג הלאומי". ההתנגדות החרדית לציונות אינה התנגדות ללאומיות כשלעצמה, אלא חשש מפני לאומיות אוניברסלית שתטשטש את מהותה של היהדות – את הלאומיות היהודית. כעת, כאשר קיים בישראל גוש ימין שמאמין עמוקות באותה לאומיות יהודית, חלילה לנו מלהתכחש אליה.
גבולות "השקר המועיל" הם המקום שבו הציבור מפסיק להאמין לשקר. כיום, אין כמעט אדם חרדי שיאמין לאמרה "אנחנו לא ימין ולא שמאל". אנחנו מבינים היטב את עקרונות היסוד של הימין והשמאל, ויודעים עד כמה הצטרפות לגוש אחר היא רעיון אבסורדי. הדרך היחידה שבה "יהדות התורה" תוכל למנוע את זליגת הקולות הנמשכת היא אפוא להיות נאמנה למי שאנחנו באמת. במקום לחנך את הציבור מחדש ולהסביר כמה האחרים הם רעים, כדאי למאמרי המערכת להסביר כמה אנחנו טובים – לא כי אנחנו "לא ימין ולא שמאל", אלא כי אנחנו הימין האמיתי.