הגנרל הזקן, שבע קרבות ועטור דרגות, נס משדה הקרב על מנת לשוב ולהתארגן מחדש. הוא היה בעיקר עייף מאד. עייף, רעב וצמא. כך הוא חשב. אבל צחוק הגורל שריחף מעליו ידע את הסוף, והסוף היה קרוב מאוד. הוא היה אבוד.
עשרים שנה של שיעבוד וניצול עמדו להסתיים, הפטרון שלו עמד לאבד את כסאו, וכל זה בצורה הכי בישת-מזל שניתן היה לארגן. בשלב הזה, אחרי מסעות כיבושים וגיוסים בכפייה סביב כל העולם עמד לרשותו צבא בעל ממדים אפיים, אולי הגדול בהיסטוריה (תעיד על גודלו העובדה שבאחד המדרשים השתמר מספר בן 12 אפסים אחרי ה-4 [!] לתיאור מספרי של צבאו).
הצבא הזה הטיל לשדה הקרב יתרון טכנולוגי נוסף שלא עמד לרשותו של אף צבא אחר באותה תקופה, תשע מאות כלי רכב ברזל. הרכבים הללו שימשו בידי פטרונו קלף מנצח שהחזיק את החקלאים הישראלים בשיעבוד לוחץ במשך עשרים שנה, וכעת עמדו למחוץ את המרד המתפתח.
אבל למרבה הבושה, או נכון יותר התסכול והתדהמה, משהו השתבש. וצבא לא מאורגן של כעשרת אלפים איש שבראשו עמדה בפועל אישה, מנהיגה רוחנית שהחדירה מוטיבציה בקרב ההמון – יחד עם הסתבכות פלאית בתנאי הטבע, שאותה ניתן היה לפרש רק במונחים על-טבעיים, נשגבים מבינתו – הביאו למחיקה מוחלטת של כל הצבא העצום שעמד לרשותו. הוא עדיין לא ידע זאת, כשנמלט רגלית משדה המערכה, לכתובת שהייתה מוכרת לו. אחוזה קטנה של אחד מידידי פטרונו המלך.
נניח לרגע את שדה הקרב, השמים הצבועים וניל והאופק המפויח, ונפנה לפשפש בדרכונו של המצביא.
אף שנקשרו בשמו כתרים מיתיים – נאמר עליו שכבש את כל העולם בכוחו, היה מפיל חומות בקולו ואף משתק חיות טרף בנהמת פיו. הגנרל הזקן היה, במונחים של ימינו, צעיר בשיא אונו. בן שלושים בלבד היה כשהגיע בעל כורחו לצומת חייו האחרונה.
50 שעות נהיגה משם, כולל כמה הסכמי שלום הכרחיים לפינוי הדרך ושימוש במעבורות, שוכנת העיר סאסארי (Sassari). היום היא העיר השנייה בגודלה באי האיטלקי סרדיניה, ובמטרופולין המורחב שלה יושבים יותר מרבע מיליון איש. הארכאולוגיה מלמדת שגם בתקופה הרלוונטית שכנה באזור זה עיר מדינה כלשהי, בשליטת עם (או שבט) השרדנה, שהמקורות אודותיו חלקיים בלבד. ישנן עדויות לשמות בעת העתיקה שנבעו משם העיר הזו. האם גם שמו של סיסרא מגיע ממנה? ישנם כמה חוקרים הסבורים כך.
אולי שמו נובע משם של אליל אזורי מאגן הים האגאי שמופיע בצורתו היוונית כ'סיסארא' (ΣΙΣΑΡΑ)? גם לאפשרות זו ישנם כמה תומכים. כך או כך, נראה שמקור שמו אינו באחת השפות השמיות, והוא פעל באזור כנען כאיש צבא ושכיר חרב.
כפי שציפה, יעל הייתה בבית. על אישה כמותה אפשר היה לסמוך. והוא גם סמך על מנהגי המוסר הרווחים באזור. מישהו אחר, לו יגיע לבית וימצא בו את בעלת הבית בגפה, לא יעלה על דעתו להיכנס פנימה. הסיטואציה הייתה הופכת אוטומטית את הבית לאקס טריטוריה עבור כל גבר, דחופה ככל שתהיה הסיבה שגרמה לו להגיע עד לפתח האוהל.
סיסרא מתפנק היטב תחת השמיכה בעוד סערת הכוכבים ממסילותם ונחל קישון העולה על גדותיו וגורף את צבאו משתוללים בחוץ. הוא מנשנש חמאה מספל אדירים וגומע להנאתו חלב חם. רגע לפני שהוא נרדם, הוא זוכר היטב את הטאבו שהפר בנונשלנטיות ומשתמש בו לטובתו: אם איש יבוא וישאל 'היש פה איש?' ואמרת 'אין'. זה יספיק, אף אחד לא ייכנס לבית במצב כזה, גם לא כחלק ממרדף אחרי המצביא הנמלט.
למרות מורכבות הסצינה מדלגת יעל על ארון הנשק הקר של בעלה, ויוצאת אל הסערה. בחצר היא משחררת את אחת מיתדות האוהל, בעלת קצה משונן. מצוידת בפטישון קטן היא ניגשת אל המצביא השרוע רדום בקצה הבית, ותתקע את היתד ברקתו. סוף.
הטרגדיה הפרטית של סיסרא וההצלה הלאומית של עם ישראל, מלחמה שנפתחה בנבואתה והנהגתה של אישה אחת, והסתיימה בפעולת יחיד של אישה אמיצה אחרת, מהדהדת בשירת דבורה בבכיה של אישה שלישית הנשקפת בחלון ומייבבת בעוד חברותיה החכמות ממשיכות לרקום פנטזיות על סיומו המוצלח של הקרב 'שלל צבעים לסיסרא, שלל צבעים רקמה'.
כלי גבר על אשה
באפיזודות דומות אחרות בהיסטוריה היהודית, ששאבו את השראתן ממעשה יעל אשת חבר הקיני (באחת מהן נזכרנו זה לא כבר בחג החנוכה: יהודית הכורתת את ראשו של הולופורנס), עשו הגיבורות שימוש מתבקש מאליו בנשקו של האויב כדי להביא עליו את קצו, וחירות על נרדפיו.
מה שמוביל אותנו להרהר במעשיה של יעל. מה הוביל אותה לבחור בפתרון המורכב ולפיכך המסוכן יותר, של מקבת ויתד, בשעה שלרגליה מוטל גנרל חמוש עד צוואר? כלי הנשק שעליו, לבטח, מלוטשים ויעילים מאין כמותם.
התשובה, בפי כמה מדרשים ובדברי הראשונים, נעוצה בבעיה הלכתית: כולנו מכירים את הפסוק 'לא יהיה כלי גבר על אשה … כי תועבת ה' אלוקיך כל עושה אלה', האוסר על החלפת בגדים בין המינים. פרטי הדין פחות ידועים לכל, אבל האיסור הבסיסי ברור: אסור לאיש להתלבש בהופעה נשית ואסור לאישה להתלבש בהופעה גברית.
בכל זאת, לא נכתב האיסור על אשה בלשון מקבילה לאיסור על הגבר 'לא תלבש אשה שמלת גבר', לשון שמשמשת את הראשונים בהביאם הלכה זו בספריהם. ומתוך כך למדו התנאים שאיסור זה מורחב מעבר לפריטי לבוש, אל התנהגויות נוספות המזוהות בתורה כהתנהגויות בעלות אופי מגדרי, נשי או גברי. אקססוריז נשיים אסורים על גברים גם אם אינם פריטי לבוש. וכך גם התחמשות של אישה בכלי נשק, המזוהים מסורתית ככלי גבר, נאסרה באיסור זה.
מכח הרחבה זו נחלקו תנאים לגבי פעולות יפוי אחרות, כמו הסרת שיער מחלקי גוף נסתרים. יש הסוברים שפעולה זו אסורה מן התורה לגברים והיא חלק מהאיסור של 'לא יהיה כלי גבר על אשה' שהרחיב את האיסור להתדמות למגדר השני גם לדברים שאינם לבוש. ההנחה הפשוטה היא שלא נאמרה כאן חומרה מיוחדת דווקא על הנשים ולכן ההרחבה הזו מחילה איסורים נוספים גם על הגברים. ויש הסוברים שהסרת שיער לגברים מטעמי יופי נאסרה רק מדברי חכמים.
סעודת ליל שבת. הכל מצוחצח ומסודר, ריחות תבשילים מן המטבח. רגע לפני הקידוש, וכולנו עוצרים לרגע קט לשירת הלל לעקרת הבית. שירה זו זכתה לפירושים רבים, על דרך הפשט ובדרשות הסוד. במדרש, דרשו חכמים את מזמור אשת החיל, שורה אחר שורה, על נשים גדולות בתנ"ך. החל משרה אמנו, בתיה בת פרעה, מיכל אשת דוד, האשה השונמית ועוד, וכלה ברות המואביה.
ומי היא זו ש"ידיה שלחה בכישור"? כישור הוא בסך הכל מוט שעליו מלופפים סיבי הצמר בעת הטוויה כך שלא יסתבכו זה בזה ויתפתלו בצורה מסודרת על הפלך. על כך דרשו חז"ל במדרש: ידיה שלחה בכישור – זו יעל שלא הרגה את סיסרא בכלי זיין אלא ביתד בכוח ידיה. והוסיפו: ומפני מה לא הרגתו בכלי זיין? לקיים מה שנאמר 'לא יהיה כלי גבר על אשה'.
גם במצב קצה, ערפלי הקרב בחלל האוויר, ומפקד האויב בהישג יד מנמנם אחרי ארוחה חלבית, אם עומדת לרשותה האפשרות להימנע משימוש בכלי נשק – האשה העבריה הנאמנת לה' ולתורתו, תבחר באפשרות הזו.
המתנחלות מתחמשות
מתנחלת בחרמונית, על כתפיה תת-מקלע עוזי 'של מתנחלים', כפופה בצד הדרך ומטפלת בתקר בגלגל, הוא מראה שיכול היה להיות שכיח למרות כל האמור ולמרות העובדה שרובה המוחלט של האוכלוסייה המתגוררת בהתנחלויות מקפיד על קלה כבחמורה. נסיעה להתנחלויות מבודדות כרוכה בזמנים מסוימים בפיקוח נפש, המענה של כוחות הכוננות הצבאיים והיישוביים לא מכסה בכל רגע נתון את כל השטח, וכאשר העסק בוער, הסכנה מוחשית. בתנאים כאלו, הנחת פוסקי ההלכה היא שמותר לאשה להתחמש כדי שתוכל להגן על עצמה.
אך גם בתנאי יום יום, בגושי ההתנחלויות הגדולים, בשטח בו מפטרלים כוחות צבא וסכנת חיים מוחשית אינה נשקפת לאף אחת, מה גם שהיישובים עצמם מוגנים וניתן להתנייד ברכבים ממוגנים שיש בהם גבר מלווה נשק, נראה שאי אפשר להתיר את הדבר מהנימוק של 'פיקוח נפש'. למרות זאת, המציאות שהתהוותה בשטח הייתה שונה.
הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים והרחבת גבולות מדינת ישראל על שטחים רבים של ארץ ישראל ההיסטורית ומעבר לה, אפף את הציבור הישראלי בשכרון כוח חסר תקדים. בשל מגבלות חוקיות-ביורוקרטיות, עם זאת, שכרון כוח זה לא תורגם להרחבת ההתיישבות היהודית לשטחים הכבושים.
המשבר שבא בעקבות מלחמת יום הכיפורים והניצחון הדחוק והמאוחר בה, שהיה כרוך באבדות קשות, עורר תחושה של רפיון רוח. תנועת הנגד לא איחרה לבוא בדמות מפעל ההתיישבות בהנהגת תנועת 'גוש אמונים'. כמה פעילי ציבור דתיים לאומיים שהתכנסו בביתו של הרב חיים דרוקמן המנוח, נתנו את האות. הם גייסו רבנים וזכו לתמיכה גם משמאל בדמות אנשי 'חוג עין ורד', אנשי ארץ ישראל השלמה של תנועת העבודה. כש'הליכוד' ביצע את המהפך של 1977 ועלה לשלטון, כבר עמדה לרשותו תכנית עבודה מסודרת, אחרי שנים של מאבקים ופשרות.
למרות הכרזות מפורשות של מנחם בגין, שיקולי יחסים בינלאומיים מנעו פעילות ממשלתית יזומה בעניין, וכשהמתנחלים קבעו עובדות בשטח, נאלץ בגין לשקר במצח נחושה שמדובר בפעילות ארכאולוגית ובלבד שלא ייפגע הסכם השלום המתרקם מול מצרים.
וכך, ב-1980, פגשה המציאות הזו אדם שההלכה נר לרגליו.
נשק נשי – מתי ולמה?
המראה של איילה בן גביר, אשת השר המיועד לבט"פ ומתנחלת ותיקה בזכות עצמה, חמושה באקדח בדרכה לפגישה עם רעיית ראש הממשלה הנבחר, שרה נתניהו, הוציא אמוציות מכמה מעיתונאי השמאל וחולל לרגע מיני-סערה-תקשורתית בעולמה הסוער ממילא של התקשורת הישראלית.
המראה של מתנחלות חמושות כמיטב בנינו על כבישי הגוש, חולל בקרבו של הרב שבתי רפפורט הצעיר (ראו מסגרת) תגובה שונה בתכלית. הוא חזר לביתו וערך תשובה מנומקת על הנושא, ואותה שלח אל סב אשתו היושב בניו יורק. לא נלאה את הקוראים כולם בפרטי השיקולים ההלכתיים, נפנה את המעמיקים ל'תשובה' המקורית (שו"ת אגרות משה, אורח חיים חלק רביעי, סימן עה) ונציין את הפריטים המעניינים שנסקרו בה בין היתר: שיקול משמעותי להתיר נשיאת אקדח על פני נשק ארוך קנה. במקומות שהנשק הצבאי הקרבי הוא רובה ולא אקדח. שלום, חבר, עוזי. ברוכה הבאה ברטה (Beretta).
שיקול משמעותי להתיר נשיאת אקדח שמשמש כאקססוריז לצרכי נוי. תחשבו על אקדח תופי בעל קת עטויה אבני סברובסקי ממותג DKNY, הבן החוקי של תעשיית האופנה והמותגים והתיקון השני לחוקת ארצות הברית. אקדח כזה, למרות שמובן לחלוטין לכל דרדק ופורץ מזדמן שהוא מעניק לבעלת הבית את האפשרות להעביר אותו לעולם שכולו ארוך (דוקטרינת הטירה, castle doctrine, גורסת שביתו של אדם הוא מבצרו ופוטרת את המגן על רכושו בסגנון דין 'בא במחתרת' במשפט העברי, או 'חוק דרומי' בגלגול הישראלי המודרני), לא ייחשב בשום אופן 'כלי גבר' רק בשל הפיצ'ר הלוחמני שבו. ברור לכל, שמדובר בתכשיט נשי. אשה אשה וטעמה. ובפרפרזה על דברי המפרסם הקיבוצניק: 'את הכי יפה כשבטוח לך'.
האפשרות להימנע מנסיעות או להכפיף את לוח הזמנים לאפשרות של גבר אחר ללוות את האשה אינן צריכות להילקח בחשבון, נפסק בתשובה זו, וכאשר אשה נוסעת במצב שבו היא עשויה להיתקל בסכנת נפשות או אף בסיכון להכאה בלבד, נשיאת הנשק בידיה אינה נחשבת כאקט גברי ואינה בכלל האיסור. לכן מותר לה לשאת כלי נשק, יהיה אשר יהיה, לפי שיקולי יעילות בלבד. וגם כאשר היא נוסעת בליווי גברים, אם הכמות המספרית של נושאי נשק בחבורה מגדילה את התועלת הביטחונית, הדבר מותר. כמובן שכאשר האישה מגיעה לאזורים שבחזקת שלום ויש לה מקום בטוח לאפסן בו את הנשק, אם לא מדובר בתכשיט, עליה לעשות כך.
שאלת האיסור על נשים וגברים לעסוק בתחומים השייכים מגדרית למגדר האחר לפי השקפת התורה, שאלה שנובעת מהאיסור על נשיאת כלי נשק בידי אשה ועל התעסקות יתר של גברים בתחומי היופי, עמדה גם בבסיסו של הענף ההלכתי בפולמוס גיוס נשים לצבא. ובהנחתם של גדולי הפוסקים שאפילו אם במלחמת מצוה ישנה חובת גיוס לנשים, כתיאורו של הנביא יואל על חתן היוצא מחדרו וכלה מחופתה, אין מדובר בתפקידי לוחמה אלא בהכנת ציוד ומזון בעורף. נהיגה ברכב ואפילו עישון הוזכרו בספרי בני זמננו כמועמדים אפשריים לאיסור מטעם 'כלי גבר' ביישובים חרדיים שבהם נשים אינן נוהגות (הייתה תקופה כזו) ואינן מעשנות (למרבה המזל, זה עדיין מחזיק איכשהו מעמד).
הטקסט השיווקי דלהלן, שמצאתי בשעה שחיפשתי לא מזמן בילוי מגבש לבני ובנות המשפחה המורחבת, לכד את עיני באחד מאתרי הפיינטבול בישראל: "בעולם בו יש לנשים זכויות כמעט כמו לגברים, משחק פיינטבול לא מיועד רק לבנים אלא בהחלט גם לבנות. בתקופה בה יש בצה"ל לוחמות קרקל, יכולות להיות גם בנות צלפיות במשחק פיינטבול. מתחמי הפיינטבול בארץ פתוחים וזמינים גם לבנים וגם לבנות. יש משהו במשחק הזה שאין אותו בשום משחק חוץ אחר. זה לא תחרות ספורט וזה לא משחק חשיבה, זה לירות ולירות כדי לנצח, כאשר מולך לכאורה 'האויב'." הטקסט הזה מתאים כמובן למשחקים דומים אחרים כמו 'לייזר-טאג'.
האם איסור 'כלי גבר' על אשה הוא אויבם של משחקים עתירי אדרנלין באשר הם? ומה עם סימולציות קרב אחרות וירטואליות? במסגרת הכתבה לא פרצנו את גבולות הגזרה, להציץ לעולמה המרתק של ספרות השו"ת ההלכתית, לכן לא פנינו לפוסקי הלכה במטרה למצוא תשובות מיידיות לשאלות המעניינות הללו.
מה שכן, אם לא הבנו זאת עד היום, כעת ברור לנו למדי מדוע: "כשהתותחים רועמים – המוזות שותקות".
ביבליוגרפיה וקריאה נוספת: דברים כב ה; ספרי רכה; בבלי נזיר נט א; מדרש משלי (בובר) לא לח; ילקוט שמעוני שופטים רמז נו, משלי רמז תתקסד; תורה תמימה דברים שם הערה מא. טוש"ע יורה דעה סימן קפב; שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן לא; שו"ת אגרות משה חלק ד סימן עה; שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן נה. אנציקלופדיה תלמודית, כרך לד [החל מעמוד א] ע' לא ילבש.
ספרא וסייפא: כמה מילים על הרב שבתאי רפפורט
ה'שם משמואל' הוא אחד מספרי היסוד של המחשבה החסידית בראשית המאה ה-20. מחברו הוא האדמו"ר הנערץ רבי שמואל בורנשטיין, האדמו"ר השני של חסידות סוכטשוב שמרכזה בעיר הפולנית סוכצ'ב (Sochaczew) הסמוכה לוורשה הבירה. הוא יליד קוצק, נכדו של הרבי מקוצק, ובנו של מייסד חסידות סוכטשוב, רבי אברהם בורנשטיין, מגדולי למדני פולניה הנודע בספריו 'אבני נזר' ו'אגלי טל'.
אשתו הראשונה הייתה בתו של האדמו"ר ה'תפארת שלמה' מרדומסק. היא נפטרה לאחר כמעט שלושים שנות נישואין והוא נישא בשנית. שמונה שנים אחר כך התמנה בעצמו לאדמו"ר של אחת החסידויות הגדולות בפולין, חסידות שרוב ככל מעריציה נספו בשואה. משתי נשותיו היו לו 21 ילדים. הצעירה שבהם היא שרה רפפורט.
שרה ושאול רפפורט עלו לארץ ישראל בשנות ה-30 של המאה ה-20, רגע לפני הסוף המר של יהדות פולין וחורבנה הכמעט מוחלט של החסידות והמשפחה. בירושלים של אחרי מלחמת העצמאות נולד בנם שבתי. הוא למד בישיבה תיכונית ובישיבת מיר כשבמקביל השלים תואר ראשון במתמטיקה. כשנסע לארצות הברית להמשך לימודיו, הכיר את אחד מראשי ישיבת רבינו יצחק אלחנן ('ישיבה יוניברסיטי') שהיה גם פרופסור לביולוגיה, הרב משה דוד טנדלר (שנפטר בשנה שעברה). הוא הכיר גם את בתו רבקה, והיה לחתנו.
אמה של רבקה רפפורט, שפרה טנדלר, היא בתו של מי שהיה מגדולי הפוסקים בעולם היהודי בשעתו, והסמכות ההלכתית העליונה בקהילה האורתודוקסית בארצות הברית, הרב משה פיינשטיין (1895 – 1986). במשך תקופה למד שבתי עם סב אשתו שגם סמך אותו להוראה. הרב שבתי רפפורט, כמו חותנו הרב טנדלר, ערך חלק מכרכי סדרת השו"ת הידועה של הרב פיינשטיין, "אגרות משה". לאחר שעלה לישראל, התיישב בשכונת בית וגן הירושלמית ליד מרכזה הקטנטן של חסידות סוכטשוב. הוא שימש ראש ישיבת ההסדר באפרת, ההתנחלות הגדולה ביותר בגוש עציון שמדרום לירושלים, ובהמשך גם עמד בראש בית המדרש של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן (הידוע בכינויו "הכולל").
