"מה שמפריע לבני אדם יותר מהדברים עצמם זה האופן שבו הם מבינים אותם", אמר אפיקטטוס, פילוסוף סטואי.
מחלוקת ידועה בין החוקרים הקוגניטיביים מנסה לענות על השאלה מה מגיע קודם, הרגש או הקוגניציה, הפרשנות למאורעות. השאלה הזו היא הגרסה האחרת של בעיית הביצה והתרנגולת.
מדובר כאן ממש בריתחא דאורייתא עבור אלה שנמצאים בז'אנר הטיפולי. אסכולות טיפוליות מכובדות כמו הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי דוגלות בכך שהפרשנות יוצרת את הרגש. ואילו אסכולות ממוקדות רגש בטוחות שתגובות רגשיות מהירות בהרבה מפרשנות.
כאשר מחקרים על יעילות הטיפול הפסיכולוגי שמים במקום הראשון את הקשר בין המטפל למטופל ואת נכונות המטופל לתיקון עצמי, נדמה כי השיטה בה יתרחש הטיפול פחות קריטית ובכלל, מה הביג דיל. באנו לפרוק ולזכות לאמפתיה, לא כך?
אז זהו, שלא ממש.
אם נכנסתי הביתה ומצאתי את בעלי באמצע שיחת טלפון ונעלבתי, כאשר אני מגיעה למטפל/ת ה C.B.T שלי, ככל הנראה אקבל דגש על הפרשנות שנתתי לאירוע ועד כמה היא הפיכה.
לפי האסכולה הראשונה, הפרשנות היא קריטית משום שהיא זו שקובעת איזה רגש מתפתח כעת. כמו במקרה שהוא אילוסטרציה בלבד כמובן ואף פעם לא קרה לי, אם נכנסתי הביתה ומצאתי את בעלי בשיחה מה אני אומרת לעצמי? 'הא! הנה, לא אכפת לו ממני'. וזו הפרשנות שתגרום לי להרגיש עצב או כעס.
אבל אם הוא בדיוק שיתף אותי אתמול שיש לו משהו חשוב שמטריד אותו בעבודה, וכשאני מגיעה הוא בדיוק בשיחה עם הבוס ולא יכול להתפנות אלי כשאני נכנסת הביתה, הרגשות שלי מקבלים תפנית אחרת לגמרי. למשל, דאגה או חמלה.
הרגש שלי יקבע את האופן שבו אגיב למוקד האירוע, התגובה שלי תהפוך כמובן לאירוע מבחינת הצד השני, מה שיוליד אצלו מעגל של פרשנות, רגש ותגובה. ודי בכך שהפרשנות של אחד מאיתנו תהיה מוטעית, בכדי שנקלע ללופ שלילי.
כלומר, אומרת לי המטפלת, איפה טעית בפרשנות שלך, יקירתי?
כל זה כל כך יפה, יגידו חברי האסכולה השניה, שממש חבל שזה לא נכון. כלומר זה קצת נכון, כמובן. העניין הוא שזה דומה יותר למילוי אוויר בגלגל מפונצ'ר כל פעם מחדש במקום לתקן את הפנצ'ר, זה עוזר לטווח הקצר ורוב המחקרים איתנו! (מה שנכון).
בטיפול ממוקד רגש, התפיסה היא כי הגורם הקריטי ביותר ביחס לסביבה הוא התגובות הרגשיות המיידיות שלנו. רגשות כמו כעס, עצב, פחד וגועל מהווים את התשתית של האופן שבו אנחנו מסתובבים בעולם ומתקשרים עם אנשים. רגשותינו משפיעים באופן יסודי על התפיסה שלנו, על הקוגניציה שלנו וכמובן על ההתנהגות שלנו, ולא להיפך. "השכל" שאנחנו כל כך מתרשמים ממנו הוא בסך הכל סוג של יחצ"ן שעובד בשירות הרגשות שלנו, ואומר לנו מה שאנחנו רוצים לשמוע.
אחת הכלות שהדרכתי הייתה בהליכי תשובה יחד עם בן זוגה. לאחר שלמדנו כמה שיעורים אמרתי לה שלפני שנדבר על טיפים לתקשורת ועשה ואל תעשה, אולי יש משהו שהיא רוצה להעלות מולי, כך שנוכל לדבר על הדברים עצמם ולא "דיבורים באוויר".
היא אכן הייתה מוטרדת בנושא מסוים, והוא, האינטראקציה של בעלה עם בנות המין השני. "זאת לא רוח היהדות", היא אמרה וגם הגיבה בהתאם כאשר חשדה שהוא מתנהג באופן משוחרר מדי, מה שגרם מצידו לתחושה של מחנק שנגדה התקומם.
ובכן, למיטב ידיעתי שתינו דתיות והגבולות ההלכתיים ברורים בנושא הזה, אך ככל שהעליתי שאלות ממוקדות רגש התברר כי תחושת הקנאה לא חדשה כלל ומלווה פצע ישן. לאחר השיחה שאלה אותי כמה וכמה פעמים אם אמה דיברה איתי או מישהו מבני משפחתה, מאחר שהנושא הזה עומד ומתאפיין בדרכים שונות ונתון לוויכוח כבר שנים רבות.
העבודה הטיפולית בטיפול ממוקד רגש (EFT) תתמקד בריפוי פצע הילדות ההוא. ההנחה היא שכשהפצע יתחיל להתאחות, והמטופלת תכיר יותר בקיומו, יכאב לה פחות כשבן זוגה בשיחת הטלפון, למשל, ידרוך לה בטעות על המקום הפצוע. וכשיכאב, הכאב יוכל להיות מנוהל אחרת, משום שהמטופלת תוכל להעניק לעצמה את החמלה העצמית שהיא זקוקה לה בנושא הזה, ואף להביא לידיעתו של בעלה את העובדה שיש לה שם פצע.
אז מה מגיע קודם, הביצה או התרנגולת?