אמ;לק: נעים מאוד, יעקב, בן 37, בפעם השלישית בחיי אני עולה על רכבת הדף היומי.
הפעם הראשונה הייתה בתקופת לימודיי בישיבה. היינו אז חבורה קטנה של בחורים צעירים וכל שביקשנו זה להיות קצת יותר מיוחדים משאר החברים שסביבנו.
כך מדי בוקר היינו מתכנסים בחדרו של ראש הישיבה ולומדים איתו את הדף היומי. ראש הישיבה לא היה עושה לנו חיים קלים ולמעשה ביקש מאיתנו להוביל את הלימוד כל אחד בתורו.
לפעמים נדמה היה שהוא נרדם (כנראה אחרי לילה ללא שינה), ראשו היה נשמט על חזהו ואנחנו שהבחנו בכך הרשינו לעצמנו מדי פעם לחפף בהסבר הגמרא. באותו רגע היה ראש הישיבה מתנער, מתקן אותנו וממשיך לנמנם.
אני זוכר את הרגעים האלה כמשהו מרשים מאוד. יהודי שנמצא כל כך עמוק ובהיר בתוך העולם התלמודי, כך שאפילו מתוך שינה הוא ממש נמצא איתנו.
אבל אז הגיע הזמן להתחתן וללמוד בכולל. הדף היומי נזנח מאחור. נו מה, צריך ללמוד וללמוד זה ללמוד. ללמוד באמת, בעיון, לא דף היומי של "בעליבתים".
עשר שנים מאוחר יותר, קראוון בית הכנסת במודיעין עילית, השעה 6:15 בבוקר, עשרה אנשים יושבים סביב השולחן ולומדים את הדף. מגיד השיעור, יהודי אנרגטי שזה לו כבר המחזור השלישי שהוא עושה את זה. לידו הטלפון, לתוכו הוא מקליט את השיעור, בסיומו הוא מעלה את ההקלטה לקבוצת הוואטסאפ של בית הכנסת, שאף אחד לא יחמיץ חלילה.
אני מנסה להצטרף אליהם ולתקופה קצרה גם מצליח.
אני נזכר בסיפור שסיפר המשגיח על ר׳ חיים קנייבסקי, שכשהיה בחור צעיר, תלמיד מן המניין בישיבת לומז'ה בפתח תקווה, קיבל על עצמו ללמוד דף ביום. יום אחד הלך ר' חיים הצעיר יחד עם חבריו לחתונה של חבר מהישיבה, וכשחזרו עייפים היה כבר ממש מאוחר. "אולי נוותר?" אמר החברותא, אבל ר' חיים אמר לו בוא נתיישב ללמוד.
כך ישבו שני הבחורים, למדו וניקרו, עייפו והמשיכו. "איזה מין לימוד זה? אתה בטוח שלא כדאי שנוותר ונמשיך מחר?" ר' חיים היישיר את מבטו וענה "אנחנו לומדים את הדף של היום בשביל הדף של אתמול ובשביל הדף של מחר".
הסיפור הזה מעביר בצורה פשוטה ממש את ליבת הקטע של מנת לימוד קבועה יומית. לא משנה מה קורה. השרשרת תישאר שרשרת גם אם חלק מהחוליות בה יהיו חלשות ובלבד שתהיה שרשרת יציבה ועקבית. מנות קטנות וקבועות של לימוד.
כיוון שר׳ חיים קנייבסקי יש רק אחד, יצא שנשרתי גם מהשיעור הזה. יותר מדי חורים שהייתי צריך להשלים בצירוף פחות מדי מוטיבציה, עד שהתייאשתי.
יום אחד אני רואה בקבוצת בית הכנסת בשכונת מגוריי החדשה פרסום על סיום מסכת. אני מתלבט (מה יש לך, אתה צץ רק כשיש סושי?) ובכל זאת הולך. לפחות לראות מי נגד מי.
באירוע שהתרחש בסלון ביתו של מגיד השיעור, לצד שולחנות ערוכים פותחי לב, מצאתי חבורה של חברים שמהר מאוד גרמו לי לומר לעצמי "מחלקי יהא חלקם". ומאז אני על הרכבת.
בימים בהם אני לא נוכח בשיעור עצמו אני מקפיד להשלים דרך אפליקציית "פורטל הדף היומי" או עם גמרא מהסוג שעושה את החיים קלים גם לאנשים עייפים.
בראש עומד לי כל הזמן הסיפור על ר' חיים והחברותא, ללמוד את הדף של היום, בשביל הדף של מחר, של מחרתיים, אולי גם של הילדים שלי בעוד כמה שנים.
אולי נכתבת כאן כרוניקה של קביעות עתים לתורה. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, כשליש מסכת נדרים כבר מהודק אצלי כשרשרת. תאחלו לי לא לנשור בשלישית.