ספר בראשית נקרא "ספר הישר" על שם האבות שהיו ישרים. ישרותם של האבות ממשיכה את מורשתו של אברהם אבינו, שיושר ליבו הוביל אל אמונת הייחוד ליישום דרכו של הקב"ה בעולם: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט). אם ברצוננו ללמוד דרכי יושר, כדאי לנו להתבונן אפוא במורשתו של אברהם.
אברהם אבינו זכה לשתי הבטחות מופלאות מאת ה'. האחת עוסקת בזרע: "וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ" (בראשית יז, ו). השנייה עניינה הארץ: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים" (שם, ח).
כיצד היינו נוהגים אילו זכינו להבטחה ישירה בנושא כלשהו מאת הקב"ה בעצמו? מן הסתם, היינו יושבים בבית ומצפים לקיום ההבטחה. ייתכן שהיינו עושים איזו פעולה כדי שההבטחה תוכל להתגשם שלא בדרך נס גלוי, "השתדלות מינימלית" כגון קניית כרטיס לוטו. ואולם, אברהם אבינו לא נהג כן.
באשר לארץ, הוא דאג לקנות חלקת האדמה של מערת המכפלה כדי שזו תקום על שמו לאחוזה: "וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה … לְאַבְרָהָם לְמִקְנָה לְעֵינֵי בְנֵי חֵת בְּכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ" (בראשית כג, יז-יח). תיאור הפסוקים המפורט מבהיר שאברהם לא התכוון לקבור את שרה בלבד (מה שהוצע לו לעשות בחינם) אלא לזכות בקניין מלא על הארץ – מעשה פוליטי שדרש את נוכחותם של כל בני חת. לימים, נחמיה מציין את קברי האבות בבקשתו מאת מלך פרס לחזור ולבנות את העיר: "אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה" (נחמיה ב, ה).
גם בהבטחת הזרע, אברהם שולל את הגישה הפסיבית. הוא משקיע מאמצים רבים כדי למצוא כלה לבנו יצחק, עד ששולח את עבדו אליעזר בחזרה לארצו ולמולדתו כדי למצוא כלה לבנו. כלומר, אברהם אינו מסתפק בהבטחות הא-ל, אלא דואג שהן יתקיימו. וכאן הבן שואל: האם הגיוני שהקב"ה מבטיח ואברהם מקיים? וכי יד ה' תקצר?
התשובה לכך פשוטה ועמוקה באותה מידה. אברהם הבין את יסוד השותפות הגדולה שבין הקב"ה לבין האדם. עלינו, בני האדם, מוטלת האחריות להוציא לפועל את ברכת ה', את אורו ואת טובו. הקב"ה מבטיח לאברהם, אבל אלמלא המאמץ שהשקיע ההבטחות לא היו מתקיימות. בדומה לכך, העולם נברא כדי לגלות את כבוד ה', אך מימוש התכלית דורש פעולה אנושית: "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג). העיקרון הגדול הזה, שהוא יסוד התורה כולה, נפתח באברהם אבינו.
מסר זה רלוונטי לנו עמוקות, ראשית כל במישור הפרטי. השגת כל דבר בחיים תלויה בשותפות הזו, כפי שהגמרא (נידה ע, ב) מדגימה ביחס לחכמה, עושר ובנים. על האדם להרבות בישיבה או בסחורה, וגם להתפלל למי שהחכמה והעושר שלו, שכן "הא בלא הא לא סגי". גם היום, בדור של תחייה ונפלאות, אין אנו מאוכלי המן. אם ברצוננו לראות בטוב ה', עלינו להמשיך לטרוח בכל דרכי הטבע כדי להשיגו.
המסר חשוב גם במישור הציבורי. בברכת המזון אנו מתפללים "וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ ה' אֱ-לֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם". ההסתמכות על אחרים אינה לא דרך כבוד ולא דרך אמונה. עינינו אכן נשואות מעלה, "כִּי אִם לְיָדְךָ", ואותה "לְיָדְךָ" כרוכה בשותפות הגדולה המחייבת אותנו בנטילת אחריות – אחריות ציבורית, אחריות אזרחית. אחריותנו חייבת לכלול את רשויות המדינה, מוסדותיה, מערכותיה ומנגנוניה. עלינו לדאוג שהן תהיינה כמה שיותר טובות.
כך עשו אבותינו, מאברהם אבינו ועד החשמונאים: הם נטלו אחריות. אם גם אנו נלך בדרך זו, נזכה בס"ד לקיום התפילה "שֶׁלּא נֵבוֹשׁ וְלא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד".
