עמית קדם היה אז צעיר שזה עתה שב מהטיול אחרי הצבא ברחבי הודו. השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, המקום היה מושב ביר זית. הוא התהלך במושב כשהבחין לפתע באלומה של אור. כשהלך בעקבות האור, גילה מועדון לגיל הזהב שהיה פעיל בשעה המאוחרת הזו. יהודי ישב שם והעביר שיעור על סיפורי מעשיות. קדם, שמעולם לא שמע מעשיות כאלה, נתקף סקרנות והתיישב בין הקשישים. "די מהר זה הפך להיות שיעור ביני לבינו", הוא נזכר. "הוא סיפר סיפורי מעשיות של רבי נחמן, וזה היה המפגש הראשון שלי עם תורת רבי נחמן".
עמית קדם, בן 52, נשוי, אב לשמונה וסב לנכדה, הוא איש חינוך בקהילת "שדה צופים" של הרב עודד ניצני במעלות. בעבר ניהל את תלמוד התורה של הקהילה, וכיום הוא עומד בפני הקמת ישיבת המשך בפינה קסומה בגליל העליון. מזה 27 שנים שהוא מלמד את השיטה הטיפולית שפיתח, 'דמיון נובע', המשלבת עקרונות טיפוליים עם הדרכות מעולם החסידות.
"נקודת המוצא היא שלכל אדם יש שליחות פה בעולם הזה. רבי נחמן מפרש את מאמר חז"ל שאדם לומד בבטן אימו את כל התורה כולה כמכוון לכך שאדם לומד את כל מה צריך לעשות, לעבוד ולהשיג בזה העולם. זאת אומרת, כל אחד מאיתנו ירד לעולם הזה עם תורה, התורה שלו. שם הייעוד שלו, שם השליחות שלו, שם הוא צריך להוציא את עצמו מהכוח אל הפועל. רק שברגע שנולד לאוויר העולם, בא מלאך, סוטרו על פיו ומשכיחו. ובעצם, התורה הזאת הופכת להיות האבדה שלנו. כל החיים שלנו זה איזשהו מסע אחרי האבדה, אחר התורה שלנו. כל אדם כשהוא מגיע לצמתים המרכזיות של החיים שלו, כשהוא צריך לקבל את ההחלטות – הקטנות או את הגדולות – של החיים שלו, אז מצד אחד, יש איזושהי חוויה עמוקה של היזכרות מבפנים. הוא יודע מה שייך ומה לא שייך אליו", הוא מסביר.
אבל יש גם צד שני. "יש בחוץ את מה שהאדמו"ר מפיאסצנה קורא: שכל העולם, זאת אומרת, כל מה שהעולם בחוץ אומר לו שזה כדאי ומשתלם וצריך וראוי. והבחירה של האדם היא בין ההקשבה לעומק התורה שנמצאת בתוכו, לבין כל אותם שכלים חיצוניים שהרבה פעמים מגדירים את המציאות: מי אני, מה התפקיד של אדם בעולם הזה, מה זה תורה, מי זה הקב"ה. השכלים הללו לא פעם מכחישים את אותה ידיעה פנימית. בעצם אם אנחנו מקבלים את נקודת המוצא הזאת, התפקיד שלנו הוא לחפש אחרי הידיעה הזאת הפנימית – אחרי החוכמה הפנימית שהלכה לנו לאיבוד. השאלה היא איזה כלים עומדים בפניי כדי לחדד את אותה הקשבה פנימית? דמיון נובע זה בעצם כלי שאומר, שדרך הדמיון יש לנו כוח דווקא להתחבר לחלקים הגבוהים היותר בתוכנו, לאותה הידיעה".
השיטה הטיפולית שלו נוגעת במעמקי העבר כדי לסייע להווה. "לאדמו"ר מפיאסצנה יש ביטוי יפה: 'השכל שבא מן הנפש'. זהו בעצם השכל האמיתי שמתגלה מתוכנו. כמובן שלימוד התורה וקיום המצוות הם המסגרת שבתוכה מתאפשר הבירור של השכל הזה. ר' נחמן כותב שכל המציאות שלנו היא סוג של חלום. תודעת הזמן בחלום, היא מתעתעת. אירוע שמתפרס על פרק זמן ארוך נחלם בזמן קצר. בהקבלה, גם שנות החיים שלנו משולות לחלום ביחס לתודעה גבוהה יותר. אם נפתח את התודעה, נוכל לנוע במרחבים הללו".
נשמע קצת מרתיע.
"אנחנו לא עוסקים היום לא במיסטיקה ולא בנבואה, אבל יש פה איזה חיבור לחלק הגבוה שבתוכנו. ובעצם, היכולת שאנחנו מפתחים שם, זה להשתחרר מהשכלים שמאוד כולאים אותנו בתוך כל אותן ההגדרות לגבי המציאות, שמצמצמות את המפגש שלנו עם הכוחות האמיתיים שלנו. אנחנו יוצאים לאיזשהו מסע של בירור, של מה באמת אני עושה פה בעולם הזה, ומה הגילוי שאני אמור להעביר. בחסידות קראו לכך בירור המדמה. זה נקרא בירור כי אנחנו לא מתעלמים עכשיו מאותם חלקים קשים, כואבים, אפלים. אדם צריך להיפגש איתם, אדם צריך להקשיב אליהם, אבל מתוך הבנה שבעצם מתוך זה מתגלה בסופו של דבר איזשהו עומק שמביא לבריאות הנפש".
"בפרסומים תמיד מעלימים אותי"
כבר 27 שנים שקדם עובד עם השיטה. "השיטה צמחה מתוך החוויה מהשטח ומתוך החוויות האישיות שלי, מתוך התנסות עם קבוצות, עם תלמידים. היא עובדת קודם כול בצורת הנחיה אישית. יש לנו כבר היום לא מעט מנחים שנמצאים ברחבי הארץ. אז יש עבודה אישית, שם אפשר להתמודד יותר עם השאלות האישיות, עם הקשיים של האדם בתוך החיים. יש עבודה קבוצתית, שזה גם ברמה של למידה, שמלמדים את הכלי ואיך לעבוד נכון עם הכוח המדמה, עם כוח החיים שלי. וגם איך להפוך להיות מנחה לאחרים. ויש קבוצות יותר ממוקדות בעבודת ה'. יש ערוץ שלם של עבודת ה' בכוח הדמיון בתפילה ובלימוד תורה, בגילוי הנפש ובעבודת המידות, שהיום הפך לתורת סוד. אנשים בכלל לא יודעים איך לעבוד כך ומה הקשר בין דמיון לעבודת השם. רוב ההתייחסות היום של אנשים דתיים לדמיון, היא כאל משהו שהוא שלילי. יש לזה מקור, כי הדמיון הנמוך הוא באמת שלילי. אבל הדמיון הגבוה הלך לנו לאיבוד. אז חלק מהערוצים זה גם איך להחזיר את הדמיון לעבודת ה'".
כל השיטה הזאת דורשת בעצם להכניס את הגוף לאיזשהו מוד של חלום? לקחת את המצב הטבעי של הגוף ולהכניס אותו לאיזשהו משהו שהוא לא טבעי?
"זה גם הגוף, אבל קודם כל התודעה. זה קצת דומה למקום של חלימה. אדם נכנס למצב של חלימה, אבל הוא שולט בכוח המדמה. זה לגמרי בבחירה, הוא לגמרי מודע לזה שהוא בתוך תהליך. אבל הוא חווה חוויה חושית תודעתית מאוד שונה, ששם הוא יכול להיכנס לרבדים בנפש וגם בגוף. יש גם השפעות מאוד משמעותיות גם על הגוף. הוא נכנס לחוויה מאוד עמוקה שם, שמתוך החוויה הזאת, הוא בעצם מגיע להבנה מה הדברים שהוא צריך לתקן, מה הכלים שעומדים לרשותו שבאמצעות זה הוא יכול לתקן, ואז בתוך זה, כלים שהוא מתחיל לעבוד איתם בתוך החיים, ולעשות שינוי בכל החיים שלו בכל המישורים: גם ברמה הנפשית, גם ברמה של מערכות יחסים, גם ברמה שהיא רמה גופנית, פיזית, ברמה של הרגלים. גם ברמה של עבודת השם".
באיזה מצב אנשים מגיעים אליך? במצבי משבר או במצבים שהם סתם רוצים להעשיר את החיים שלהם?
"מגיעים מכל הסוגים. מאנשים שחווים משברים קשים ועד לאנשים שמרגישים שיש איזה עומק שהם רוצים לחפש והם לא מוצאים אותו. אנשים שמחפשים כלים לעבודה על זוגיות. זה כלי שמתאים את עצמו. היסוד הוא שהמנחה הוא אף פעם לא זה שנותן את הפתרונות ואת העצות. זה תמיד הכלי שמחזיר אותך להקשבה שלך לעצמך".
איך מקבלים את השיטה הזאת במגזר החרדי? מי האנשים שבאים לעבוד איתה, ללמוד אותה? איזה סוג אנשים?
"יש בקבוצות אנשים מהקבוצות החסידיות הכי סגורות, כולל מתוך מאה שערים. אני פוגש ר"מים, אדמו"רים, תלמידי ישיבות, בני הציבור הדתי לאומי. גם חילונים. לפני הקורונה הייתי נוסע עם אביתר בנאי להודו להעביר סדנאות במקום שנקרא "החווה של אדם". יש שם ציבור של מטיילים הכי רחוק מיהדות וממקורות. הם מגיעים, ואחר כך הם גם מגיעים ללמוד. הם שומרים על קשר. זה אומר שכמעט כל גוני האוכלוסייה הישראלית מגיעים לשם".
איפה עובר הגבול בין טיפול במקום כזה כמו החווה של אדם, לבין החזרה בתשובה? מילא רואים את אביתר, זה טרנדי וחוצה מגזרים. אבל רואים אותך, זה לא מרתיע את האנשים?
"בפרסומים של החווה של אדם, תמיד מעלימים אותי. אני לא נמצא בפרסומים. הם מגיעים בפעם הראשונה, רואים אותי ונבהלים. אבל הם מגיעים לשבוע. ואז תוך כדי השבוע, לאט לאט הם לומדים להכיר, ומבינים שזה לא כזה מפחיד. באופן טבעי, עצם זה שהוא פוגש את הסטיגמות שכל כך חוסמות את המפגש – ברגע שהוא פוגש בן אדם שמדבר באותה שפה והוא לא מנסה להחזיר אותו בתשובה, אז כל כך הרבה מחסומים נופלים שם בתוך המפגש האנושי הפשוט, שממילא משהו נפתח. אני לא מאמין בהחזרה בתשובה. לא חושב שיש דבר כזה, גם מתוך החוויה האישית שלי. אני חושב שברגע שבן אדם נפגש עם עצמו באמת, משם כבר תבקע התשובה. אז הדבר היחיד שצריך לתת לבן אדם, זה כלים להיפגש עם עצמו, להקשיב לעצמו, לזהות טעויות. וחוץ מזה, אין שום צורך לעשות שום דבר אחר. אבל באמת אני מגיע למקומות האלה לא מתוך מטרה להחזיר אף אחד בתשובה. כן מטרה שייפגשו עם היהדות אחרת. יחוו את עצמם בתוך היהדות במקום אחר לגמרי".
אתה פועל באיזשהו עידן שבו יש נורא חשש מנושא של כתות, מנושא של מנהיגים כריזמטיים. אתה רואה יותר חשש בקרב אנשים ונשים להגיע לשיטת טיפול כזאת?
"ההיפך הגמור! קודם כל, אין פה דמות במרכז. אני לא דמות מרכזית פה בכלל. כל השיטה זה להחזיר אותך לעצמך. כל העניין של כתות זה כל הזמן לשלול מהאדם את הבחירה שלו, את האידיאל שלו. כל הזמן אומרים לו שיש מישהו שהוא יודע, והוא רואה, וגם אם זה סותר את התחושות האישיות שלך, ואתה בהבנה שלך, אתה צריך לזרוק את כל מה שאתה יודע, הצידה. ופה כל השיטה זה כל הזמן: תחזור אל עצמך. הכול בניית אמון בידיעה הפנימית שלך. אין דבר יותר סותר כתות מזה. יש לאדם כלים לחזור לתוך החיים שלו, לראות את החיים שלו בצורה הנכונה, וזה גם כלים לשאול את השאלות בצורה הנכונה ולתת תשובות. ברסלב במסורת האמיתית לא היו נותנים עצות בכלל. יש על זה הרבה כתובים וראיות. אני עוסק בנושא הזה בין השאר בדוקטורט – אני לקראת סיום עבודת הדוקטורט שלי על רבי נחמן".
שעוסק ב…?
"הכותרת שלו זה "תהליכי גילוי תורה בכתבי רבי נחמן ובכתבי תלמידו רבי נתן". זה בעצם עוסק בעיקר איך אדם נפגש עם החיים שלו, ואיך מתוך החיים שלו מתגלה התורה, ואיך התורה הזאת היא בעצם חזרה לאותה תורה אבודה שהוא שכח בבטן אימו. והרבה ממה שאני מראה שם, זה שהעבודה של רבי נחמן הייתה בעיקר כל הזמן להחזיר את האדם לעצמו: לראות את נקודת הצדיק שלו. צדיק אמיתי זה צדיק שכל הזמן מחזיר אותך לידיעה שלך בתוכך, לאיפה החלק שלך אתה בתוך עבודת השם".
"לא הבנתי מה יש לי לחפש פה"
קדם גדל בירושלים עם אבא רופא ואמא מפקחת במשרד החינוך. "בחלק הנכון של העיר, המאד אינטלקטואלי, אקדמאי, שמאלני של ירושלים". הוא למד בגימנסיה ואחר כך בתיכון שליד האוניברסיטה. בהמשך התגייס, הימים היו ימי האינתיפאדה הראשונה. "שם פשוט חוויתי שבר של כל המערכת אמונות והערכים שגדלתי עליהם. הבנתי שהם לא באמת מחזיקים עם המציאות. ואחרי הצבא נסעתי להודו במטרה לא לחזור, נסיעה שארכה לבסוף כמעט שנתיים".
מה חיפשת שם?
"לא הבנתי מה יש לי לחפש פה. ובהודו נפגשתי עם עולם של גוף, של נפש, של רוחניות. זה מאוד ריתק אותי. פגשתי שם דברים שלא שמעתי עליהם אף פעם. ושם גם נפתחה הסקרנות לגבי היהדות. פגשתי כל מיני אמונות עתיקות אז אמרתי: אז אולי גם אצלנו יש כזה?"
המפגש הראשון שלו עם היהדות, כאמור, היה באותו לילה בביר זית בו נחשף למעשיות רבי נחמן. תהליך החזרה בתשובה שלו הושלם כשהכיר את אשתו, שירה המגיעה ממשפחה ספרדית שורשית. בעולם שבו הוא גדל חתונה יהודית לא הייתה עניין משמעותי, אבל בצד של אשתו, היה ברור שהדברים ייעשו לפי ההלכה. "נפגשנו ביחד בלימודי רפואה טבעית. כשאני הבנתי שהיא רוצה להתחתן בחתונה יהודית, אז אמרתי: אוקיי, אני מוכן, אבל אני רוצה ללמוד את זה, אני רוצה להבין מה זה. כן הייתה פתיחות להבין שיכול להיות שיש פה איזה עומק. והגענו לכל מיני מסגרות ולכל מיני מערכות. באתי עם שאלות מאוד קשות, מאוד מתריסות. פתאום גיליתי שם אנשים אינטליגנטיים ועמוקים, שהכריחו אותי לחשוב מחדש על דברים. ומהחתונה עצמה ממש התחילה התשובה. התחלנו לשמור שבת מהחתונה – משם והלאה".
משפחתו לא קיבלה בהבנה את חזרתו בתשובה. "בחברה שבה גדלנו, לחזור בתשובה זה האופציה הכי גרועה שיכולה להיות פחות או יותר. אבל בסוף אנחנו משפחה מאוד חמה, מאוד מגובשת, עם קשר מאוד עמוק, והקשר הזה מנצח בסופו של דבר". אביו, ד"ר אריה קדם, למד לאהוב עם הזמן ולכבד את אורח החיים החרדי של בנו ונכדיו. הוא נפטר לפני שלושה חודשים. "עם השנים אבא למד לאהוב את דרך-החיים שלנו, ומאוד העריך את זה. הוא היה קשור לנכדים. נסע איתי לאומן. הוא רופא שעבד המון עם הציבור החרדי. ועם הזמן הוא פיתח אהבה לציבור הזה. הוא היה תמיד חוזר הביתה ואומר שהכי טוב זה לעבוד עם החרדים, כי יש שם את הילדים הכי מחונכים, ושם אתה יודע שמילה זה מילה". כיום, עמית הוא אב לשמונה וסב לנכדה.
"הילדים שלנו גדלים בתוך קבוצת שייכות"
כבר 25 שנים, מאז הוקמה, קדם ומשפחתו הם חלק מקהילת "שדה צופים", קהילה של תורה ותשובה שכיום ממוקמת ביישוב מעלות שבגליל. בראש הקהילה עומד הרב עודד ניצני. הקהילה החלה את דרכה בעיר ביתר עילית, עם ישיבה לבעלי תשובה במקום. כאשר הבוגרים נישאו ונשארו לגור סביב הישיבה, נוצרה קהילה. עם הרחבת המשפחות והילדים שגדלו, החלו להיפתח מוסדות בזה אחר זה. עם הזמן החליטה הקהילה לעבור לגליל. "הרב עודד ניצני הבין כבר לפני 25 שנה, שיש צורך בקיום עצמי לבעלי תשובה, שידעו לתת מענה שהוא מענה איכותי, מותאם לצורך שלהם, בכל מישור: גם חינוכי, גם תורני, גם זוגי. נוצרה הבנה שבעצם בעלי התשובה הוותיקים, שכבר זכו להיות קרובים לגדולי ישראל וללמוד הרבה תורה, אלה יכולים להיות המדריכים האמיתיים בתוך כל התהליך המאוד מורכב הזה שקורה. ובעצם סביב זה הוקמה הקהילה הזאת בביתר לפני 25 שנה. הגישה הזו נותנת הרבה מרחב לחקירה וללמידה ובתהליכי תשובה, הרבה מאוד לגיטימציה לחלקים השונים, העשירות הגדולה שבעלי תשובה בדרך כלל מביאים איתם למפגש הזה בין העולמות".
קדם היה מי שהקים את התלמוד תורה הקהילתי, "מלבד להיות איש חינוך, זה דרש ממני ללמוד את כל התחום של חינוך ילדים של בעלי תשובה, הדור השני לחזרה בתשובה. עם הזמן הבנו שהמקום של קהילות של בעלי התשובה הוא לא בתוך הריכוזים החרדיים, ועברנו למעלות. בהתחלה עברנו קבוצה של 16 משפחות, הקמנו פה מחדש את המערכת החינוכית, את הקהילה".
איך היו החיים בביתר לצד קהילה מאוד מאוד סגורה, ומאוד לא מקבלת?
"אפשר לומר מגוונים. יצא משם הרבה טוב. יש חברים שעד היום מלווים אותנו, גדולי תורה שעד היום מלווים אותנו. לא הייתי מוותר על התקופה הזאת. מצד שני, זה תהליך של התבגרות, של הבנה עם הזמן שבאמת זה לא המקום הנכון לנו. זה לא מה שהקב"ה רוצה מאיתנו עכשיו. לחברה החרדית אין את הכלים לקלוט אותנו כבעלי תשובה, אז אנחנו צריכים לייצר את הכלים האלה לעצמנו. בהתחלה היו גם שלבים של יותר כעס ומרירות, אבל היום יש בי הרבה השלמה. את התלמידים שלנו פה היום במעלות אנחנו יכולים לחנך כפי שאנו רוצים. אנחנו יכולים לקבל מהחברה החרדית את הדברים הנכונים, בלי כל המטענים המיותרים שהיו עולים בביתר דרך כל מיני התמודדויות".
כמה משפחות מונה הקהילה היום?
"זו קהילה שהיא היום בהרבה מובנים לא קהילתית. זאת אומרת, יש לאנשים הרבה מרחב להחליט את מה אתה מקבל בתוך הקהילה ואת מה אתה לא. אז יש כל מיני מעגלים. מדובר על כמה עשרות של משפחות".
בימים אלו עומדת הקהילה בפני הקמת ישיבה. "הקמנו גנים, הקמנו תלמוד תורה היינו שותפים להקמה של תיכון בנות פה במעלות. היום אנחנו פותחים ישיבה בעזרת השם. באמת אני חושב שהמסגרות החינוכיות האלו נותנות מענה שהוא מענה טוב ואיכותי, ומותאם לבנים שלנו, לבנים של בעלי תשובה. ואני חושב שזה איזשהו פיילוט חינוכי שיכול גם להיות רלוונטי להרבה מסגרות אחרות. מצד אחד, הוא שומר את המרכזיות של לימוד התורה, שאותה קיבלנו בעולם החרדי. את העיון והעומק של תפיסת הלימוד, של שיטת הלימוד. ומצד שני, כן מקפידים לתת הרבה מקום לנפש: נפש בריאה, יצירת תקשורת, מודעות רגש. סתם בריאות: לטייל, ליצור, לשחק, לנגן. דברים שלפעמים אנשים פחות מקבלים במסגרות ישיבתיות. ויש אצלנו גם לימודי בגרות ברמה טובה, כך שכל בחור יוכל לבחור בעצמו. אם הוא רוצה לצאת לעולם העבודה והפרנסה – השערים יהיו פתוחים בפניו".
לא פעם בני הדור השני לחזרה בתשובה, יוצאים בשאלה. אתה חושב שהקהילה שלכם שונה בתחום הזה?
"הקהילה שלנו היא כולה מענה למתח זה, לפער הזה. הדור הראשון של בעלי התשובה, הוא עבר מסע, הוא בשר תותחים, אבל החוויה של הילדים שלנו היא מאוד שונה. הילדים גדלים היום בתוך קבוצת שייכות, בתוך קבוצת זהות. מלכתחילה מותר להם להיות מי שהם, הם לא מתביישים במי שההורים שלהם. הם לומדים להתמודד עם השאלות שזה מעורר. הם לא מפחדים מהשאלות האלה. יש להם גם הרבה מרחב לפלס את הדרך שלהם. הם לא מחויבים לשום שטאנץ חיצוני. ואני חושב שברוך ה', היוצאים בשאלה אצלנו זה במספרים נמוכים".
במעלות יש גם קהילה חרדית רגילה, או שפשוט "הלכתם להתיישב במדבר"?
"לא, יש קהילה חרדית שמכילה כל מיני סוגים. אבל כמו שאופייני לפריפריה, בדרך כלל היא הרבה יותר סובלנית, הרבה יותר פתוחה. יש פה תלמוד תורה נוסף, של רשת אל-המעיין. אנחנו בקשרים מאוד טובים איתם. זה עובד אחרת. הילדים שלנו ב"ה גדלים להיות אנשים בוחרים. הם מרגישים שווים, הם מרגישים מחוברים, הם מרגישים שהם בתוך מרחב שבו הם יכולים לבטא את עצמם. אז כל המרירות והכעס הזה והבעיטה הזאת של יוצאי הדור השני, שגדלו הרבה פעמים בתוך המסגרות החרדיות הקלאסיות – אנחנו הרבה פחות רואים את זה. מתמודדים עם בעיות חינוכיות, אבל זה הבעיות שלנו, ולא בעיות של ניסיון להשתייכות שלא נכונה לנו, ואנחנו נותנים להם מענה אמיתי. אין לנו את התחושה הקשה הזאת של ההדרה, של הדחייה, שהייתה לגבי אלה שגדלו במסגרות החרדיות".
ובתוך קהילות שמרניות באמת כמו ביתר, בית שמש וכו' – אתה חושב שיש איזשהו שינוי ביחס של החברה החרדית לבעלי התשובה, או שזה נשאר באותו מקום?
"צריך לשאול את מי שנשאר שם. אני נמצא בהרבה פורומים, בכל מיני מסגרות של שיח חרדי, ואני פוגש הרבה חרדים שמדברים אחרת לגמרי. יש קווים מקבילים בינינו לבין החרדים המודרניים והליטאים המודרניים, אבל יש גם שוני גדול. אני חושב שיש הרבה עבודה למצוא את המכנה המשותף ובמקומות שבהם אנחנו כן בכל מיני חלקים שונים מוצאים את המשותף הזה, לייקר את המשותף. ולא לפחד לתת מענה מותאם לכל אחד".
איך החברה החרדית מתייחסת היום לכל הנושא של גוף ונפש, שבו אתה עוסק? פעם זה היה נשמע כמו מדיטציה של הודו. אבל אתה אומר שכן יש איזושהי קבלה ואפילו התלהבות.
"תלוי איפה. יש גם הרבה התנגדויות. יש הרבה מתנגדים. יש חשש מהשפעות זרות שיחדרו לעולם החרדי ומצד שני דווקא אנשים שמתחילים להיחשף לעולם האקדמיה נוטים לפעמים מאד לזלזל בזה. אבל במקביל יש גם הרבה צמא וחיפוש. זאת אומרת, כשאנשים מגיעים לכל מיני משברים נפשיים, הרבה פעמים רצים המון לפסיכולוגים חילוניים והרבה פעמים לפסיכיאטרים, וגם לכל מיני חאפרים – המון אנשים שקראו שלושה ספרים, והם חושבים שהם יודעים הכל. במקביל, אנשים שמרגישים רדידות בעולם הרוחני שלהם, פונים הרבה פעמים לשיטות שהן היפך היהדות בלי להבין את משמעות הדבר. יש צמא מאוד גדול לכלים ולעבודה מקצועית. יש שיטות פחות מוצלחות, ויש שיטות שיוצאים נגדן בפשקווילים. קל לפסול הכל ולהגיד מה לא, אבל צריך גם לייצר כלים אמיתיים שתואמים את תפיסת הנפש היהודית ויחד עם זה שומרים על רמה מקצועית גבוהה.
"אני חושב שהתורה שלנו נותנת מרחב מאוד מאוד גדול של תורות נפש, אבל לא כלים. חכמינו לא עסקו בכלים עד לדורות האחרונים. ויש איזה מקום שבאמת אנחנו יכולים להתגדר בו, לעשות את התרגום הנכון לכלים. יש בעייתיות בהמון שיטות. צריך שאנשי תורה ומקצוע לא יפחדו ללמוד אותן, להכיר אותן, לברר אותן, להתאים אותן, לעבוד איתן נכון. כשהציבור פוגש כלים שהוא חווה כנקיים ותואמים את עולם התורה אבל במקביל גם רציניים ומקצועיים, אז יש ביקוש גדול מהשטח. בקבוצות שלימדתי ישבו הרבה חברה מכל גווני העולם החרדי וביניהם גם אנשים מאד רציניים ועמוקים. אני מאמין שהתהליך הזה ילך ויתפתח".
