"קפולסקי – לבלות עם אנשים כמוך". זה היה הסלוגן של רשת בתי קפה, שפעלה כאן לפני 20 שנה. סלוגן שהיה נשמע לגיטימי לגמרי בימים ההם, כי הרי מה יותר טוב מאשר לבלות עם אנשים כמוך. חס וחלילה שתיתקל באנשים לא כמוך, הם עוד עלולים ללמד אותך משהו חדש, לעורר אותך לכיוון מחשבה אחר, ואתה הרי יודע הכל. אז מה נשאר לך עוד לעשות חוץ מהדבר המובן מאליו: לבלות עם אנשים כמוך.
חודש אב מספק לנו הזדמנות לצאת מהקונכיות שלנו, ממעגלי הזהות המשורטטים להפליא, ולפגוש את כל מי שלא כמונו. במניין מנחה ליד המלתחות בחוף, או במדשאות של הפארק הלאומי, כמעט אף אחד לא כמוני בדיוק, והנוסח השולט הוא אף פעם לא הנוסח שלי. עזבו נוסח, יש המתעקשים להתפלל מנחה וערבית בזו אחר זו, ומוחקים לי את המוסד המפואר: 'בֵּין מִנְחֶה לְמַיְירִיב' על שלל הנאותיו ושיחותיו המרתקות.
אבל מניינים של תפילת מנחה, הם לא הסיפור הגדול של חודש אב. אפשר להתפלל ולהמשיך הלאה. מה קורה כשאנחנו ממש מתכנסים תחת אותה קורת גג, ביישוב הצפוני בו נמצא הצימר, בבית המלון של הנופש המאורגן, או בעיירת הסקי של הנופש הכשר – למיטיבי לכת עובר ושב שבינינו? בכל זאת יהודים, אז בסוף מתחילים לדבר, מגלגלים שיחה, שוטפים דיבור. ופתאום קורה הנס, כל פעם מפתיע…