בשנת 2009, נשאה הרצאת טד שגרפה מספר צפיות עצום, סופרת ניגרית בשם צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה.
להרצאה קראו "על הסכנה בלקיחת סיפור בודד".
סיפור בודד/יחיד הוא למעשה הכללה הרחוקה מלהיות מדויקת. אדיצ'יה מעלה את ההשפעות השליליות שיכולות להיות ל"סיפור בודד" ומזהה את השורש של הסיפורים הללו. סיפורים בודדים נובעים לרוב מאי הבנות פשוטות או מחוסר ידיעה של אחרים, אך במבט רחב יותר לסיפורים אלו יכולה להיות גם תופעת לוואי והיא דיכוי קבוצות אחרות של אנשים עקב דעות קדומות. אנשים, במיוחד בילדותם, הם "פגיעים" בכל הנוגע לסיפורים בודדים. לא צריך ללכת רחוק לאפריקה וניגריה, אנחנו רואים את זה במוחש בתקופה האחרונה בתקשורת.
אדיצ'יה חולקת שתי דוגמאות עיקריות כדי לדון מדוע נעשות הכללות. הראשונה, כאשר היא משקפת את חיי היומיום שלה, היא נזכרת בתקופה שבה שותפתה לחדר בקולג' הייתה עם "עמדת ברירת מחדל" של "רחמים עם כוונה טובה" כלפיה, בגלל התפיסה השגויה שכולם מאפריקה מגיעים מרקע עני ומתקשה.
בשנייה, היא מעידה שהיא גם מושפעת ממגפת "סיפור יחיד", ומראה שהיא עשתה את אותה טעות כמו רבים אחרים. בשל הסיקור התקשורתי החזק על ההגירה המקסיקנית היא "נכנסה לסיפור היחיד", וקשרה אוטומטית את כל המקסיקנים להגירה. אנקדוטות אלו מדגישות כיצד נוצרים סטריאוטיפים עקב מידע לא שלם.
אדיצ'י מנסחת את נאומה בקצרה וקובעת כי "כדי ליצור סיפור יחיד, הַַראה עם כדבר אחד, כדבר אחד בלבד, שוב ושוב, וזה מה שהם הופכים להיות".
אלולל בפתח, או אם אהיה מדויקת יותר "אללללולללללל", "אני לדודי ודודי לי" "אריה ישאג מי לא יירא" ועוד הרבה מאד ביטויים שבאים לבטא את חיוב מצוות התשובה עד יום הדין, כמהותו של החודש, חודש שבו המלך בשדה מוכן להתקרב אלינו.
מהי התשובה המדוברת? לתחושתי, כיום 'נטיות התשובה' שלנו נובעות מכך שהעולם בחוץ מודד אותנו לפי תוצאות שהוא רואה. אנחנו הפנמנו את סוג החשיבה הזה וגם מודדים כך את עצמנו. איך שמגיע חודש אלול רואים פתאום בוואטסאפ, בטלפון או בכל צורת תקשורת אחרת קבלות חדשות שאנשים מקבלים כדי להזדכות ביום הדין. הקבלות הללו בדרך כלל נורא חיצוניות, נכון? פרקי תהילים, חסד, שעה ביום ללא דיבורי רכילות או צניעות כגולת הכותרת. הכל מאד חיצוני, מאד מדיד גם.
מה לגבי לסגל לעצמי ראייה של כף זכות ואהבה על העולם? זה לא קורה הרבה.
לעומת זאת, במעבר על ספרי התשובה אנו רואים דגש אחר.
רבי נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן תורה ו': "עיקר התשובה הוא שישמע בזיונו יידום וישתוק".
למה רבי נחמן מתכוון במילה ביזיון? למה הוא מתכוון בשתיקה?
אין המקום מספיק לפרט כאן את אחת התורות העמוקות והמכוננות בליקוטי מוהר"ן, אבל בעיניי – השתיקה שרבי נחמן מנסה ללמד, פירושה ללמוד להפטר מהסיפור האוטומטי שהתרגלנו לייחס לאנשים ולמאורעות שקרו ולנסות ליצור למידה מחדש.
כי במהות, מהו מושג התשובה והסליחה הבאה איתה, אם לא שינוי הפרשנות למקרה שהיה בעבר, לדימוי של האדם השני, לעצמנו. ואיתו, היכולת לשחרר פרשנות אחת לעומת אחרת, רחבה, מכילה ומלאת חמלה יותר.
למה בעצם? אדיצ'יה חוזרת על החשיבות של הפצת סיפורים מגוונים בניגוד להתמקדות בסיפור אחד בלבד. היא טוענת שדחיית תופעת הסיפור הבודד מאפשרת לאדם "להחזיר לעצמו סוג של גן עדן" ולראות באנשים יותר מסתם רעיון אחד לא שלם. ובמילים שלנו, את האפשרות שלנו לראות את עצמנו ואת העולם מחדש ממקום של סיפור אופטימי יותר, של תקווה ויכולת לעשות תשובה.